חייו של ילד בעיירה בתקופת השואה

 

אלכס אורלי זיגו לבית אורלנדר

 

נולדתי בשנת 1934 בעיירה ז’ולקיב במזרח פולין (גליציה המזרחית) אזור שבתחומי אוקראינה כיום. כמחצית מהתושבים בעיר התוססת ז’ולקיב היו יהודים והמשפחתי היתה אמידה. סבי היה בעל מפעל ליצור שמן ואבי היה פרוון.

 

הייתי בן שמונה והלכתי בליווי אחותי בת השלוש לבית מלמן, ביקשתי להצטרף לדודתי שרה שוורץ. בק היה בשוק כיון שאם מישהו הבחין בנו במקרה, משמעות הדבר היתה גזר דין מוות לא רק לכל 16 היהודים המוסתרים אצלו אלא אף לו לרעייתו יוליה לבתו אלה.

 

לפני המלחמה שיחקתי ברחובות אלו עם ילדים פולנים גויים אשר הכירו אותי. מבט על מראנו לא הותיר ספק שאנו ילדים יהודים מהגטו.

 

בק הכיר אותנו וידע שאבי נהרג ואמי נרצחה בגטו אך בתגובתו הראשונה הכחיש שהדודה נמצאת בבית. ביקשתי ממנו שיסכים לדאוג רק לאחותי ואמרתי לו שאני אצטרף לפרטיזנים ביער. משהו גרם לו לרחם עלינו, הוא העלה אותנו לעליית הגג בעודו יורד לבונקר להודיע למוסתרים על בואנו ולהיוועץ עימם מה לעשות איתנו.

 

החרדה שאחזה בכולם היתה נוראה – משמעות גילוי הבונקר היתה גזר דין מוות ל – 16 איש. שתי המשפחות סרבו לקחת סיכון והחליטו לא לאפשר לנו לרדת לבונקר ולכן דודתי שרה, בעלה מאיר ושתי בנותיה קלרה ומניה החליטו להצטרף אליי ולאחותי. אולם, את הכף הכריע בק שהיה קתולי אדוק ופסק שהילדים יצטרפו לבונקר בטענה ש"אם הילדים שעברו את מות הוריהם, את האקציות והגטו ושרדו – סימן שאלוהים רוצה שינצלו".

 

בבונקר שהינו יחד עם היתר 18 חודשים בתנאי רעב מתמיד, חרדה וחשיפה. שרר פחד מפני הלשנה על בק שנאלץ לקנות מזון בכמות גדולה מזו לה נזקק עבור שלושת בני משפחתו. הוא הסתובב בעיירות בסביבה וקנה אוכל לחזירים. רוע הגויים היה גורם נוסף להלשנה.

שבוע לאחר כניסתי לבונקר פרצה שריפה בבית החרושת לשמן שניצב מספר מטרים ממקום מסתורנו והאש אחזה בגג הבית. פניקה נוראית פרצה בין דרי הבונקר והדילמה היתה האם למות מהעשן ומהאש או לצאת מהבונקר החוצה. במקום התגודדו רבים שצפו בלהבות ולכן הסכנה לחיינו היתה תפיסה על ידי הגרמנים ומותנו. מניה, אחותה היקרה והיחידה של קלרה נתקפה בהלה נוראית , פנתה לדלת ואמרה לדודי קרי אביה "אבא, אני הולכת …" היא נתפסה על ידי הגרמנים ולמרות העינויים הקשים לא הסגירה את מקום מחבואנו.

 

לאחר זמן, הוחרם אחד החדרים בבית ע"י הצבא הגרמני ושוכנו בו חיילים. בעת שהותם בחדר נאלצנו לחיות בדממה מוחלטת והיינו מאובנים מפחד פן ישמע רחש ונתגלה.

 

לסיפור החיים המלא

 

חייו של ילד - ארגון יוצאי ז'ולקיב ומוסטי וילקי