ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 23 במאי 2021

הילד יצחק מראס ניצל בנס מהירי של הליטאים ב1941

 



יצחק מראס  נולד למשפחה ציונית מסורתית בעיירה קלם בליטא, שנודעה בזכות הישיבה שלה. כ-2,000 יהודים חיו בקלם בשעה שנכבשה בידי הגרמנים ב-1941. בקיץ רצחו אותם לאומנים ליטאים. גם הוריו של מראס היו בנרצחים.

מראס היה אז בן שמונה. רק בנס הוא ניצל מירי. בהמשך, קבוצת נשים ליטאיות הביאה לו ולילדים יתומים נוספים מזון, והצליחה למלט כמה מהם. מראס ואחותו מצאו מסתור אצל עוזרת הבית שלהם, שם הוטבלו לנצרות.

כשהרשויות גילו אותם, הם נלקחו למחנה בו רוכזו יהודים מהאזור, אך הצליחו להימלט גם משם. מראס נדד בין כמה משפחות מאמצות, עד שמצא עצמו שוב ברחוב. משם הוא נאסף בידי בני הזוג יוזאס וברוניסלבה דאינאוסקס, שאימצו אותו כבנם השביעי. בביתם מצא מחסה, אהבה וחמלה עד תום הכיבוש הגרמני. ב-2004 הכיר "יד ושם" בבני הזוג ובבנם פטראס כחסידי אומות העולם.

אחרי המלחמה הוא למד הנדסת רדיו במכון הפוליטכני בקובנה, ובהמשך עבד בליטא כמנהל מעבדה למכשירים אלקטרוניים. מנקודה זו שילב בין כתיבה ספרותית לעבודתו.

ב-1960 פורסם הרומן הראשון שלו, “טלאי צהוב", בו תיאר את ילדותו. שישה ספרים נוספים הוא פירסם בליטא לפני שעלה לארץ. ספרים נוספים פירסם בישראל. הנושא החוזר בהם הוא השואה.

בספרו "תיקו עם המוות", שתורגם לראשונה לעברית ב-1970 (הוצאת אותפז) הוא תיאר את קורותיה של משפחה יהודית בגטו ואת סיפור אהבתם של נער ונערה בין חומותיו. כך כתב שם: "אצלנו, בגטו, אין פרחים בשום מקום. הפרחים אסורים. גם להביאם הנה אסור. מדוע חל איסור על פרחים? אני מהרהר בכך זמן אך אינני יכול להבין בשום אופן. גם אילו הייתי גדול הנבלים בעולם, הייתי מרשה לאנשים לגדל פרחים למרות הכל. גם אילו הייתי גדול הנבלים, והייתי אוסר על האנשים לגדל פרחים, הייתי מרשה להם בכל זאת להביא פרחים מן השדות ומכרי-מרעה בדרכם חזרה ממחנה העבודה".

ב-1972 עלה עם משפחתו לישראל, והתיישב בחולון. ב-1974 נבחר ליו"ר ההתאחדות של עולי ברית המועצות. הוא כיהן גם כיו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בארץ וחבר הנהלת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות. מ-1976 עד 1998 עבד כמורה לחשמל ולאלקטרוניקה בתיכון ובמכללת "אורט" בלוד, שם לימד גם סדנאות לספרות. גם בבית ברל עבד – כמרצה על השואה בספרות היהודית-סובייטית.

"אין זו בעיה של קיום בשבילי – זוהי בעיה לאומית של עמנו", אמר בראיון ל"דבר" ב-1976, בהתייחסו לעובדה כי חרף היותו סופר מוערך ועטור פרסים, נאלץ לעבוד כמורה. “אנו מפתחים את התעשיה, יש או אין כסף לכל מיני דברים גשמיים, אך מה קורה ליוצר? הסופר כסופר עובד בארץ כחובב, יציר רוחו הוא תחביב. כל אחד – לא חשוב מה הוא עושה – מקבל מהחברה תמורה על מאמציו. הסופר אינו מקבל שום דבר – ואם הוא מקבל, הוא צריך להיות מורה, עיתונאי, פקיד. כמה זמן, כמה כוח, נשאר לו ליצירה רוחנית"?

 מקור


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מקס וולפרט : רץ המרתון מדכאו

  השבוע נפטר מקס וולפרט, שהיה ילד ניצול שואה, בעל מפעל שנאים בחולון . יהי זכרו ברוך !!   הנה קטע מעדותו משנת 2017 : " נולדתי בקוב...