החיים בעיר ווארשה הנצורה נעשו קשים מיום
ליום. מטוסי האוייב הגרמני הפציצו את העיר פעמים אחדות ביום, ואלפי פצצות תבערה
וחנ"מ ( חומר נפץ מרסק) נפלו בלי הרף
על העיר ווארשה. מערכת האזעקה הפסיקה לפעול. לא ידענו מתי להיכנס למקלט ומתי לצאת ממנו. עברתי לגור במרתף יחד עם
שאר דיירי הבית. הצפיפות במרתף הטחוב הייתה רבה. באחת הפינות פרסנו שמיכות על רצפת
האבן הקרה , ופינה זו הפכה לנו למקום מגורים , אוכל ולינה בכל שבועות המצור.
מקרב הגברים ,הנשים הצעירות והנערים נקבעו תורנים ששהו מחוץ למרתף גם בשעות
ההפצצה ותפקידם היה לגלות פצצות תבערה. פצצות אלו היו קטנות, דומות לקופסאות שימורים.
במקום נפילתה של פצצת תבערה נראו ניצוצות ועשן עולה. עם גילוי הפצצה נשפך עליה חול
וכך כובתה והתפשטות האש נמנעה. ערימות חול הוכנו לשם כך בחצר , בחדרי המדרגות
ובעליית הגג של הבית. אנו קבוצת הילדים, הצטרפנו לבוגרים בתורנות. בימי
המצור נפלו על ביתנו כחמשה-עשרה פצצות
תבערה , ואת כולן גילינו וכיבינו. גילוי
פצצה וכיבויה הפכו לנו למעין ספורט , ואנו התחרינו מי יגלה ראשון את הפצצה .
מקור וקרדיט :
יצחק (טולקה ארד) . חורט בזיכרון : לוחם ,
שורד , מנציח,הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות, ספרי חמד , 2016
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה