ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 2 במאי 2021

הילד שלמה אידל , בן 14 , בקרבות בין הצבא האדום והגרמנים ברומניה

 


נולדתי ברומניה בשנת 1930  לאמי חנה ולאבי יהודה אידל. בהיותי בן שנתיים נולדה אחותי ברכה וכעבור עוד שלוש שנים נולד אחי רפאל. גרנו בעיר יאסי . אבי היה חייט עצמאי והעסיק גם פועלים ולפעמים גם אמא היתה עוזרת לו.

בכיתה ג' ברומניה  חלו שינויים משמעותיים, החלו רדיפות נגד היהודים אך אני לא הייתי מודע לכל מה שקורה והלכתי לבית הספר כרגיל. עד שיום אחד התנפלו עלינו והחלו להכות אותנו. אל הבנתי מה פשר הדבר ורצנו למזכירות לשאול מה קורה כאן ושם אמרו לנו: "התלמידים היהודים לא יכולים להמשיך ללמוד בבית ספרנו לצערנו ,קחו התיקים ורוצו הביתה". האנטישמים הגיעו לשלטון והפשיסטים כבשו את המדינה .עד אז חיינו התנהלו על מי מנוחות ומאז שהחלו הרדיפות חיינו השתנו.

כשהייתי בן תשע החלה המלחמה. אבי העביר אותי לבית הספר היהודי בעיר ושם למדתי עד ליום הראשון האיום, 29 ליוני 1941 , כאשר אספו את כל היהודים בעיר ושלחו אותם ברכבות אטומות וביניהם גם את אבי. זה היה הפוגרום הראשון בעיר שאני זוכר . אלפים נרצחו באותו היום הנורא וביניהם גם אבי. אני זוכר שבאו אלינו הביתה דפקו בדלתות וצעקו: "יהודים צאו החוצה אנו יודעים שאתם בבית!" לא היתה לנו ברירה ויצאנו החוצה . מיד תפסו אותנו וגררו אותנו החוצה לרחוב, שם שיירות של יהודים צעדו אל תחנת המשטרה . בתחנה הפרידו בינינו ולקחו את אבא . מאז לא ראינו אותו יותר וגם לא ידענו מה עלה בגורלו.

היינו בהרגשה קשה מאד . כולנו בכינו, פתאום הרגשנו שאנחנו לבד בלי אבא. מעולם לא היינו במצב הזה, העולם חרב עלינו. בבית המלאכה נשארו חליפות שאבא החל לייצר . אחדות היו מוכנות, אחרות חצי מוכנות. אמא ידעה למי כל חליפה שייכת והיא ניגשה לכל אחד מהם עם החליפה שלו והם שילמו לה בעין יפה. הלקוחות כולם היו יהודים והם באו לקראתה. אמא התלבטה מה עושים הלאה ולאן הולכים מכאן, בסוף החליטה לקחת אותנו אל ההורים שלה. היא אמרה לנו שנצטרך ללכת אל הסבא אברהם וסבתא פרלה ולגור שם. אנחנו לא ידענו אם אבא חי או מת כי היינו בבית ואף אחד לא סיפר לנו כלום עד שיום אחד הגיע אלינו אחד העובדים שלנו וסיפר לאמא שהוא קבר את אבא. מתוך רכבות המוות הורידו אותם אל קבר אחים בעיירה פודול אילואיה. אז התחלנו מחדש לבכות ואמא אמרה " : ילדים אין מה לעשות אנחנו הולכים לגור עם סבא וסבתא". לסבא וסבתא היו שני חדרים בלבד ואנחנו שישה איש יחד איתם . היינו צריכים להסתדר בשני החדרים הללו. סבתא הכינה אוכל לכולנו ואמא לקחה אותי לשוק המרכזי והעמידה דוכן בשוק עם מצרכים כמו בושם , סכיני גילוח , משחות וכו .' אני הייתי יחד איתה בכדי שאף אחד לא יטפל אליה והיינו מוכרים מה שאפשר ומשתמשים ברווחים לקיומנו. בשלב מסוים סבא נפטר. בינתיים החזית בין גרמניה לרוסיה התקרבה אל עירנו והחלו הפצצות על העיר. בית החרושת לטקסטיל בו גרנו העביר את המכונות לעיר אחרת היות והרוסים התקרבו לעירנו. הרוסים היו מצידו הימני של הנהר ואנחנו היינו בצידו השמאלי של הנהר. הגרמנים היו יחד איתנו באותו בונקר . הפגזים של הקטיושה נפלו מסביב , הגרמנים פוצצו את שטח המפעל ואת הגשרים על הנהר על מנת שהרוסים לא יוכלו לעבור אותו אבל זה לא עזר כי הרוסים פרצו לתוך החצר של המפעל והחלו לירות על הגרמנים שהחלו לברוח. אנחנו ישבנו בתוך הבונקר ורעדנו מפחד, לא ידענו בדיוק מה קורה בחוץ עד שלתוך הבונקר נכנסו משני צדדיו חיילים רוסים עם מכונות יריה. אז אמי צעקה אליהם ברוסית: "אל תירו אנו יהודים!" הרוסים ציוו עלינו לצאת החוצה ואמרו לנו שהגרמנים לעולם לא יחזרו ושלא נפחד יותר. אמי אמרה להם שאין לנו מה לאכול והם הביאו לנו נקניק שלם ולחם צבאי של חמשה קילוגרם וגם בקבוק וודקה . אכלנו ביחד איתם. הרוסים התמקמו בשטח המפעל מפני שהיה בו מקום לישון, השטח היה גדול וזה ענה הלע דרישות שלהם. בשבילנו החלה תקופה חדשה . אמא זכרה כמה מילים ברוסית כי אביה היה מרוסיה וברח לרומניה בזמן המהפכה ברוסיה. בהתחלה היה מדבר עם הילדים שלו ברוסית ולכן היא זכרה כמה מילים - אבל אנחנו הילדים לא. עם הזמן למדנו גם אנחנו כמה מילים .בין החיילים היו גם לא מעט יהודים והם עזרו לנו להבין מה החיילים רוצים - למשל, לקנות להם עטים למכתבים ומעטפות לכתוב הביתה, או פירות ,או נקניק וכו ' ואני הייתי קונה עבורם ומוכר להם . כל דבר מכרתי ברובל וכך אספנו הרבה כסף. הם היו מאד טובים אלינו, היו מתאספים במעגל ושרים שירים רוסים והיו רוקדים ריקודים שלהם והיה שמח. כל זה בזמן שהמלחמה התרחקה מאתנו. אחרי התקופה שעברנו סוף סוף אפשר היה להוציא חיוך. בינתיים נודע לנו שהגיעו שליחים מפלשתינה והקימו תנועות נוער בעיר שלנו . מישהו אמר לנו שיש קן של השומר הצעיר ברחוב מסוים והציע לנו ללכת ולהתרשם ואני הלכתי והתרשמתי מאוד. סיפרתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה ללכת לשם ואם היא רוצה לראות מה זה שתבוא איתי ותתרשם גם היא. הלכה והתרשמה לטובה ואפשרה לי ללכת לקן. זה היה ממש נפלא .בהתחלה למדנו לרקוד הורה, בנים ובנות, לשיר שירים עבריים וגם שמענו סיפורים על א"י שנועדנו להגיע אליה.

המלחמה הסתיימה בשנת 1945 ואני כבר בן 15 וממשיך ללכת לתנועת הנוער. היהודים החלו להתארגן לנסוע לפלשתינה וכולם דיברו על זה. גם בקן של השומר הצעיר כבר התארגנה קבוצה ראשונה של צעירים לעלות לארץ .אני לא הייתי ביניהם והצטערתי מאוד. התחלתי לדרוש שיצרפו גם אותי אבל זה לא עזר לי, הבטיחו לי שבמשלוח הבא אני אהיה ברשימה. נתנו לי הנחיות איך להתארגן, אמרו לי שזה לא פשוט ושצריך לעבור את הגבול בלילה באופן בלתי חוקי, שיש ללכת רגלית מרחק לא קטן ,אולי אקבל שם אחר ואצטרך לזכור אותו ויתכן ויהיו מספר ניסיונות לעבור את הגבול. אני התחלתי להתארגן, אמרתי שאני מוכן לכל זה ושהם יכולים לסמוך עלי, הכנתי תרמיל ובו מספר דברים אשר אני אמור לקחת איתי בשעת השין. השמחה שלי לא ידעה גבול. בתחילת דצמבר 1945 קיבלתי הנחיות לקראת יציאה לעבר משאיות שאמורות לעבור לכיוון גבול יוגוסלביה. לפני צאתי למסע נפרדתי מאמא ומאחיי. אמא ציידה אותי בסנדוויצ'ים ופירות לדרך. בלילה אני וחבריי מהשומר הצעיר התארגנו ועלינו למשאית המיועדת שתסיע אותנו למקום שלפני הגבול. עברנו את הגבול בשקט מוחלט.

כשהגענו לארץ האנגלים עוד היו בארץ. היינו בקיבוץ ולמדנו קרב פנים מול פנים, נשבענו אמונים להגנה ובמקביל עבדנו , שמרנו בלילות מעל מגדל המים וגם למדנו אחר הצהרים. אהבתי את חיי הקיבוץ. פעם בשבוע היינו מקבלים בגדי עבודה ובגדי שבת מהקומונה. בימי שישי בערב הינו עושים עונג שבת ורוקדים הורה וקרקוביאק ושרים שירים שלמדנו זה מכבר. כמובן שהיה לנו מדריך צמוד שהיה אתנו כל הזמן. בינתיים אמא ואחי עלו גם הם אך הובלו לקפריסין. בכ"ט בנובמבר הוכרז באו"ם על הקמת מדינת ישראל וביטול המנדט הבריטי. בארץ החלה ההתארגנות של הגנת הישובים לקראת הכרזת הקמת המדינה על ידי הכנסת הזמנית. האנגלים עזבו את הארץ והמלחמה החלה .כל מדינות ערב פלשו לארץ . האנגלים המתינו שנקרא להם לחזור. כנופיות מאורגנות פלשו מעירק , סוריה ומהכפרים הערבים. ההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל יצאו כנגד כל הכנופיות כדי להגן על הישובים היהודים .האצ"ל כבש את יפו .הערבים ברחו מהעיר והשאירו את כל רכושם. הם ברחו באוניות ובסירות דרך נמל יפו ללבנון, ירדן ומצרים. בארץ החל הגיוס של הצעירים היהודים וכל בחור טוב לנשק נקרא לדגל והתיצב .כולם רצו לקחת חלק במלחמת הקוממיות של ישראל .גם אני התיצבתי במח במחנה יונה וצירפו אותי לחטיבה 8 של יצחק שדה. לאחר אימונים  קצרים הופניתי לגדוד 82 שם שירתתי כל משך המלחמה עד שפירקו את החטיבה.

אמי, אחיי וסבתא פרלה הגיעו ארצה וקיבלו מהאפוטרופוס דירה של שני חדרים ומטבח שהפך להיות חדר שינה ביפו בשכונת מנשיה. באתי לעזור להם להסתדר. אימי אימצה בקפריסין 2 בחורים צעירים מפולין שנשארו יתומים ולא נותר איש ממשפחתם - יעקב וברוך, ועלתה איתם ארצה. כך היינו בבית שש נפשות .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


אין תגובות:

פרסום תגובה

כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

  ב-7 במאי 1943 נרצחה אריקה הופמן במחנה ההשמדה סוביבור, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-12 . אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם...