אבי החליט שאני ואחותי נחצה ונבריח את
הגבול וניסע לעיירה סווינציאן . הוא התקשר עם שני פולנים מבריחי גבול , שהתחייבו תמורת מאתיים וחמישים זלוטי
הביא את שנינו אל תחנת הרכבת הראשונה בצד הסובייטי. הפרידה מההורים היתה קשה. אמי
עצרה בקושי את דמעותיה. בשעת בוקר מוקדמת של 24 בדצמבר 1939 , ערב חג המולד ,
ראיתי בפעם האחרונה את הורי .
הגענו
לפנות ערב לכפר קטן המרוחק כארבעה קילומטרים מהגבול שעל נהר הבוג, את
המזוודות והתרמילים הצטווינו להשאיר במתבן , ואנו נכנסנו לבית האיכר , להתחמם.
חלפו שעות אחדות של מתח וציפייה . מורה
הדרך שהביא אותנו מווארשה הסתלק ואנו
נשארנו במשפחת האיכר. החשיכה ירדה מוקדם, חיכנו לשובו של מורה-הדרך הפולני . הוא
הופיע בשמונה בערב וציווה עלינו לעלות במהירות למגררת. כששאלנו לגורל החבילות שלנו
שבמתבן , השיב שהן יובאו במגררת שנייה
ועלינו למהר משום שסיור גרמני מתקרב לכפר. שוב נסענו שעות אחדות, והשלג
היורד מכסה אותנו . המגררת נעצרה פתאום , עמדנו על שפת הבוג, שהיה קפוא ומכוסה
כולו שלג. המקום שומם ואין כל אורות מסביב. מורה-הדרף הורה לנו בלחש לרדת מהמגררת מפני שהקרח עדיין אינו חזק
דיו לנשיאת סוס ומגררת .
הוא הצביע על קבוצת עצים שבלטו על רקע השלג
מעברו של הנהר, אמר לנו ללכת אל העצים ושם ניפגש איתו . " עליכם ללכת אחד-אחד,
כדי שלא יישבר הקרח" , אמר .
ראשונים הלכו שלושת בני המשפחה ואחריהם , במרחק
מה , אחותי ואני . עם צעדי הראשונים פחדתי שיישבר הקרח ואנו נצלול למים הקרים , אך
הקרח החזיק מעמד. הגענו לעבר השני של הנהר , אל קבוצת העצים שנקבעה כמקום פגישה ,
גם המשפחה שהלכה לפנינו כבר היתה שם.
חיכינו למורה -הדרך הפולני , אך הזמן חלף
ומורה הדרך לא בא. אט-אט הבנו, כי מבריחי-הגבול הוליכו אותנו שולל, הם קיבלו את
הכסף , גזלו את חפצינו והשאירו אותנו בצד הסובייטי של הבוג. התחלנו לצעוד מזרחה,
לתוך השטח הסובייטי.
אחותי ואני התחלנו לפגר אחרי המשפחה שהייתה
איתנו וכעבור זמן-מה לא ראינו אותם. נשארנו לבדנו , המשכנו ללכת .
חלפו שעות עד ששמענו מרחוק נביחת כלב. הלכו
לכיוון הנביחה והגענו לבית בודד . דפקנו על הדלת. תחילה היה שקט , אך כעבור זמן
נשמעו צעדים בבית וקול שאל מי אנו ומה רצוננו . רחל אחותי השיבה שאנו מנסים להגיע
לתחנת הרכבת הקרובה, אך כי יורשה לנו להיכנס לבית ולהתחם קצת. לאחר דממה ארוכה
נפתחה הדלת ואנו נכנסנו פנימה. האיכר אמר לנו שלא ידליק מנורה משום שמשמרות גבול
סובייטים המסיירים באזור יבואו מייד אם יראו אור. התחממנו שעות אחדות ולפנות בוקר
המשכנו בדרכנו . האיכר הראה לנו את כיוון ההליכה ואף אמר היכן עלולים להימצא בה
שומרי גבול.
השחר הפציע , הגענו לדרך שנסעו בה איכרים
אל העיירה הסמוכה. האיכרים באזור הגבול היו רגילים בחודשים האחרונים לפגוש אנשים
שחצו את הגבול, ולפיכך לא שאלו שאלות. הסיעו אותנו לתחנת הרכבת. בתחנה ראינו לראשונה את חיילי הצבא האדום. חששנו שיעצרו
אותנו , אך הם לא שמו לב לשני ילדים שכנראה לא עוררו כל חשד. הגענו ברכבת לביאלסטוק , וכעבור עשרים
וארבע שעות היינו בעיירה סוויינציאן בליטא.
במבט לאחור ,
כמעט אין ספק שהודות לפרידה מההורים שרדתי את השואה. אילו הורי לא היו שולחים
אותנו לעיירה סווינציאן, צ כמעט ודאי שגורלי וגורל רחל אחותי היה כגורל הורי ורובם
המכריע של 360,000 יהודי וארשה- מוות מרעב או ממחלות בגטו, או מוות בתאי הגזים של
מחנה ההשמדה טרבלינקה.
מקור וקרדיט :
יצחק (טולקה) ארד . חורט בזיכרון : לוחם ,
שורד , מנציח, הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות, ספרי חמד , 2016
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה