העדות של ציפורה (פייגל) צפלינסקי לבית קונינסקי על אקציית הילדים בגטו לודז'

 

 נולדתי בעיר לודז' .

לא השתייכתי לתנועת נוער וכל עיסוקי היה בלימודים.

סיימתי בית ספר לאחיות.

כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, באוקטובר 1939, פלשו הגרמנים ללודז'. בלודז' היו הרבה פולנים ממוצא גרמני, והם עזרו לגרמנים, כך שלא הייתה התנגדות לכניסת הגרמנים לעיר, הם התקבלו אף בזרי פרחים.

לאחר שבוע החלו רדיפות היהודים .

כל יהודי היה חייב ללבוש על יד שמאל סרט צהוב, ועל צד שמאל של החזה – מגן דוד צהוב "הטלאי הצהוב".

מצב זה נמשך עד מאי 1940.

אז גורשנו מן העיר לגטו שהכיל כ- 5 רחובות. נסגרנו בגטו כ- 80,000 יהודים , והוקפנו בגדר תיל חשמלית.

לא הייתה כל אפשרות להיכנס או לצאת מהגטו.

גרנו 3 משפחות בשטח של כ- 20 מ"ר. שתי משפחות בשני חדרים, והשלישית במטבח.

אני הייתי אז רק עם בת דודתי.

פעם בשבוע היינו מקבלים ככר לחם, ופעם בחודש – בשר. הבשר היה בשר סוסים שנפלו בחזית או בדרך אליה. היו הרבה חולים, וכשמונים איש מדי יום מתו. הייתה בגטו ועדה יהודית, שבראשה עמד ראש הגטו (חיים רומקובסקי) . הם היו מקבלים את האוכל והיו מחלקים אותו. הם גם ארגנו משטרה יהודית בגטו שני בתי חולים, ואני עבדתי באחד מהם.

כדי להגיע אל בית החולים הייתי צריכה לעבור שני רחובות, שגשר מקשר ביניהם. את הגשר בנו הגרמנים, במיוחד כדי שיוכלו לפקח על העוברים ושבים ולהתעלל בהם. בקצה הגשר עמד  חייל וורמאכט ומי שלא מצא חן בעיניו הוא היה מכה אותו. אני יצאתי בשעה 7 בבוקר, וחזרתי ב- 7  בערב, והשתדלתי להימנע מקבלת מכות. בדרך כלל הצלחתי בכך, ורק פעם אחת קבלתי מכות.

בוקר אחד באתי לבית החולים ולא מצאתי אף חולה. הסתבר שהגרמנים באותו לילה באו ולקחו את כל החולים (אז עוד לא ידענו לאן). האחות הראשית שלחה אותי לטפל בחולים בביתם. בדרך כלל מי שחלה לא נשאר חי זמן רב. כי היה חוסר מזון ותרופות כמעט שלא היו. למזלי, לא הייתי חולנית וגם בילדותי הייתי בריאה, ולכן לא חליתי בגטו. לעומת זאת סבלתי מן הקור ששרר אז, כ- 35 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.

בינתיים שלחו הרבה אנשים מן הגטו אל מחוץ לעיר. כשסגרנו את הדלת בערב לא ידענו אם נזכה לפתחה בבוקר. אנשים בנו "מלונות" , מקום מחבוא ומסתור לעת צרה, וכשהגרמנים באו לחפש היו מתחבאים בהן, מאוחר יותר הבינו הגרמנים את התכסיס הזה, וכדי להוציא את המתחבאים הבעירו את הבתים. ידענו שגורלנו נחתם ונגזר ואי אפשר לשנותו. היות והיינו סגורים ומסוגרים בגטו, ואסור היה להחזיק או להקשיב לרדיו. לא היה לנו כל קשר עם העולם החיצוני, לא ידענו מאומה על המתרחש מחוץ לגדרות התיל, והייתה לנו הרגשת ניתוק מוחלטת. אז התארגנה בגטו מחתרת, שעסקה בליקוט ידיעות על המרחש מחוץ לגדרות התיל, בחזיתות השונות.

היות ודבר זה נעשה באיסור מוחלט של הגרמנים, ותוך סיכון רב, הרי הידיעות נמסרו רק לאנשים בודדים ומהימנים. בת דודתי, שהייתה רוקחת ופעילה במחתרת זו, "זכתה" לקבל ידיעות מפי אחד מחברי המחתרת שהיה לו רדיו. פעם הלשינו עליו, ובתור עונש תלו הגרמנים את בעל הרדיו באמצע הגטו, והרדיו, כמובן, הוחרם.

לילה אחד שלח ראש הגטו פקודה להוציא תינוקות וילדים קטנים למשלוח. למשימה זו נדרשו, רופא, שוטר ואחות – כולם יהודים. אני נבחרתי כאחות, וכך עברנו מבית לבית, ואת התינוקות שהיו העלינו על משאיות.

הגענו לבית מסוים, וכשספרנו לזוג לשם מה באנו, החלו לבכות ואמרו ש- 13 שנה ציפו לילד ורק אז נולד להם.

אני לא רציתי לקחת את התינוק, וגם הרופא והשוטר סרבו לעשות זאת. לבסוף, השוטר שם בכוח את התינוק אצלי, ומשום שלא רציתי לזרוק אותו יצאתי אתו החוצה. לפני שיצאתי רמזתי להורים שיבואו ויקחו את התינוק, והנחתי אותו בפתח הבית. אז קבלתי הלם, והתחלתי לצעוק ולרוץ ברחובות באמצע הלילה. צעקתי, שראש הגטו יעשה את זה בעצמו, ושלא אכפת לי אם יהרגו אותי על סירובי, כי בין כה וכה החיים הם חסרי טעם.

ברחתי, והגעתי לביתי, ובת דודתי הרגיעה אותי עד שנרדמתי. לפני שנרדמתי אמרתי לה שאם יבואו לקחת אותי, אני מעדיפה שיהרגו אותי.

לאחר המעשה הזה עבדתי עם בת דודתי בבית המרקחת.

יום אחד באתי לבית המרקחת ולא מצאתי איש. הסתבר, שכל הרופאים והרוקחים נלקחו לרכבת. הרגשתי  שאין טעם לחיי ללא בת דודתי, ולכן רצתי לרכבת ובקשתי מחייל גרמני שיכניס אותי פנימה. שם מצאתי את בת דודתי. הקרון היה סגור, לא היו בו לא מים, לא מזון ולא אויר. הייתה שמועה שלוקחים אותנו לאושויץ,

אך לא האמנו.

באוגוסט 1944 הגענו לאושוויץ. מיד עם הגעתנו צווינו להתפשט. קבלנו "שמלות" (סמרטוטים) וגלחו לנו את כל השערות מהראש. אכזריותם של הגרמנים הייתה כה גדולה ומחושבת, שהם הקפידו לתת שמלה קצרה לאישה גבוהה ושמלה ארוכה לאישה נמוכה. כיוון שהמידות של בת דודתי ושלי היו שונות, התחלפנו ב"שמלות" שקבלנו.

 בהגיענו למחנה עשו לנו סלקציה. הייתי בחבורת 4 רוקחות, את ה- 4 הפנו לצד ימין, ואותי לצד שמאל.

בתחילה לא הבנו במה מדובר, אך יותר מאוחר שמעתי כי צד ימין הוביל הישר למשרפות הגזים, וצד שמאל לעבודה.

גרנו באורוות סוסים, והאוכל היה מרק ופרוסת לחם ליום. המצב היה כה גרוע, שהחלטתי שאני רוצה למות, ולא אכלתי שמונה ימים. זה לא "הלך", ואחרי שמונה ימים שברתי את הצום. הייתי רצה ערב ערב למקלחות, שהיו כחמישים מטר מהצריף שלי. היה אז ראשית החורף. כמובן שהדבר היה אסור וכרוך בסכנת חיים , אך לי כבר לא היה אכפת. דבר זה חיזק אותי ואולי אף הציל אותי במשך הזמן. פעם אחת

ראיתי, מן הצד השני, גבר שהכרתי מהגטו, הוא אמר לי לחכות מעט, והביא לי סבון ומגבת. זה היה אירוע משמח מאוד בתנאים ההם, אבל ערב אחד, כשהנחתי לרגע את הסבון והמגבת, לא מצאתי אותם כשחזרתי. מדי פעם עסקתי גם בטאטוא החצר, וזו נחשבה לעבודה טובה, כי אפשר היה לנשום אויר צח.

 בוקר אחד, ב- 3 לפנות בוקר, היה מסדר שבו בחרו נשים לעבודה. עמדתי ליד חברתי ובחרו בי. אמרתי לאחראית, שאני לבדי לא הולכת והיא הסכימה שחברתי תצטרף אלי.

העבודה הייתה בחווה של איכרים. בתחילה אספנו תפוחי אדמה. שזו הייתה עבודה קשה, כי היינו צריכים לעשות אותה במהירות. גם שם גרנו באורווה, אולם שם יחד עם הסוסים. שם חליתי בדיזנטריה. האיכרה לא נתנה לנו מספיק אוכל, וכששמעה שאני חולה הקימה אותי, היכתה בי בעורף בצרור מפתחות, ואח"כ שפכה עלי דלי מים. אמרתי לה שהיא יכולה לעשות לי מה שהיא רוצה, ואז עזבה אותי לנפשי.

  כך שכבתי יומיים שלושה עד שהתחזקתי, ושוב חזרתי לעבודה.

היו אתנו שתי צעירות הונגריות . עבדו אתנו, בלילות הן היו יוצאות וגונבות עגבניות. כך התקיימנו עד שגמרנו את העבודה ונלקחנו לאיכר אחר שהיה יותר טוב. שם נסענו על עגלות עם זבל כימי והיינו צריכות לפזר אותו בשדות. אצל אותו איכר היו גם גברים מצרפת, שבויי מלחמה, והם קיבלו חבילות מצרפת ובחשאי הביאו לנו כל מני בגדים, כגון כפפות, סוודרים וכיוצא בזה. לאחר שגמרו את העבודה הם החזירו אותנו לאושוויץ.

במרץ 1945, כחודשיים לפני תום המלחמה, התחילו להצעיד אותנו מאושויץ לכיוון גרמניה, כדי להימלט מהרוסים שבינתיים התקרבו אלינו. קבלנו נעלי עץ וצעדנו בשלג. למזלי היו לי נעלי עץ שהתאימו בדיוק למידתי, אך לאחרים לא היה כך ומי שניתקע בשלג עקב תנאים בהליכה נורה ומת. את הלילות היינו עושים באורוות ובבוקר המשכנו לצעוד. כל בוקר היה מתקיים מסדר, כדי לוודא שלא חסרה אף אישה.

פעם ביקשתי מהחייל ששמר עלינו לצאת החוצה מהאורווה ,  כתשובה קבלתי אגרוף בפנים, באזור העיניים,

ובגלל זה יש לי עד היום בעיות בעיניים. באורווה אחת שהינו כמה ימים. בוקר אחד הגיעה משלחת מטעם הצלב האדום. נכנס רופא וביקש רופאות ואחיות. היו שתי רופאות, ומבין האחיות נבחרתי אני. הועברנו לאורווה אחרת. כל פעם שהיינו מגיעים לחווה היה האיכר עומד וצועק עלינו : "חבורת כינים", "פסולת שכמותכם". באורווה שבה הייתי סירב האיכר, בתחילה, לתת אוכל ונתן רק מים. מאוחר יותר קבלנו שמנת,  והייתי כל יום הולכת לחברתי, שהייתה חולה בטיפוס, ומביאה לה אוכל. כך הצלתי אותה.

  יום אחד בא השומר שלנו ואמר לנו שצריכים להתחיל לצעוד ב- 4 אחר הצהריים. הקצינים האחרים היו הורגים את היהודים שנמצאו באורוות שלהם, אך גרמני זה היה טוב לב ואף הסכים לדחות את מועד ההליכה למחרת ב- 3 בבוקר. למחרת, לפני תחילת הצעידה, שמענו ירייה. הצצנו דרך חור שהיה באורווה וראינו מכונית פרטית, שמתוכה יוצאים שני קצינים גבוהי קומה , שאמרו "שלום" ברוסית.

רק כעבור שעה נפתחה דלת האורווה והקצינים הוכו בתדהמה כשראו אותנו. אחת מאיתנו ידעה רוסית וסיפרה לקצינים מי אנחנו.

לאחר ששמעו, העבירו אותנו לבתי הגרמנים והפכנו מעבדים למעבידים.

 בקשתי מהקצין הרוסי שייקח אותי לחברתי. הוא עשה כן והביא אותה בחזרה לחווה, שבה הייתי אני. לאחר מכן הוציא להורג, לעינינו, את הזוג שהחווה הייתה שייכת לו. פשטנו על מחסני האוכל שהיו בבתים ולקחנו מכל טוב.  אני ידעתי איך לאכול, ואכלתי מעט, מעט. אחרים אכלו מיד הרבה, חלו ומתו.

בין הקצינים הרוסים היה קצין גבוה יהודי. הוא הבטיח לנו שיעזור בכל מה שיוכל. הוא שלח להביא לנו במיוחד כרוב חמוץ שיש בו הרבה ויטמינים, וגם הביא רופאים . שכבנו כך חודש תמים, עד שהתחזקנו . חברתי הייתה חולה באנמיה  (ועדיין חולה) , ועל אף מאמצי הרופאים הרוסיים היא לא הבריאה. מאוחר יותר הקימו שם הרוסים בית חולים.

עבדתי בו עד שהתחזקתי, עד מאי 1945 .

אז חזרתי ללודז', הנסיעה הייתה קלה, כי הרוסים לקחו אותי, וכך לקחתי איתי הרבה צידה.  כשהגעתי ללודז' הופתעתי להיווכח, שאף על פי שהמלחמה נגמרה, עדיין שוררת האנטישמיות.

מקור וקרדיט