גרנו בעיירה בלארוסית קטנה. כשהמלחמה החלה, הגרמנים נכנסו מהר מאוד. הכפר שלנו נשרף והתושבים הועמסו בקרונות והועברו למחנות עבודה.
מישהו נשלח לגרמניה, אך אותנו לקחו ללטביה, הגענו למחנה ריכוז.
למרות שהייתי אז ילדה, אני זוכרת הכל היטב. במיוחד רעב ופחד מתמיד. בסוף המלחמה
הגרמנים החמירו את הכללים שלהם עוד יותר. לא היה שום אוכל במחנה, בכלל! אני זוכרת
שכל מחשבות הילדות שלי באותה תקופה נועדו למצוא לפחות איזו משהו לאכילה. שמחתי
לאשפה, לזבל, כל מה שאפשר לקרוא לו אוכל.
כשהרגישו את הסוף ואת רגע הדין הבלתי נמנע, החלו הנאצים לכסות
ולהשמיד את עקבות הזוועה באינטנסיביות. מדי יום התאסף טור של אסירים במחנה, שהובל
לכיוון שממנו איש לא שב.
ברגע שגורל זה פקד את משפחתנו. אחיי הגדולים ואני סיימנו בטור כזה.
לא היה לנו כוח להתנגד, לא היה לנו כוח ללכת אפילו לקראת מותנו. בדרך ראיתי מלונה
שלידו ישב כלב רועים. אבל הוא לא משך את תשומת ליבי. דמיינתי שאני רואה לידו קערת
אוכל לכלבים.
הבטתי במראה הזה והבנתי שהקערה באמת נמצאת שם. לא יכולתי להתאפק
ומיהרתי אליה. אני יכולה לדמיין איך אחיי הגדולים קפאו מפחד, והבנתי שעוד רגע אני
אקרע לחתיכות על ידי הכלב הזה. לא היה אכפת לי, אבל הרועה אפילו לא זז, המשיך לשבת
ולראות בשלווה איך מנת האוכל היומית שלו נעלמת.
בשלב זה השיירה, במקום בו היו אהובי, כבר עברה, והשומרים פשוט
החזירו אותי לצריף, ובגיל שבע נשארתי לגמרי לבד.
למחרת הגרמנים כנראה החליטו, מצד אחד, לערוך ניסוי על התנהגות של
כלב שירות, מצד שני, שוב ללעוג למחזה יוצא דופן. מצאתי את עצמי שוב בטור, וכאשר
התקרבנו למלונה, איש האס אס נתן לי עצם לכלב. ניגשתי אליו, שמתי את העצם לידו והוא
התנפל על האוכל שלו. היה צליל מחץ מאחוריה, הכלב כרסם את עֶצֶם.
היום, כשאני נזכרת ברגע הזה, אני מבינה: המחזה לו ציפו השומרים לא
הצליח. הוחזרתי לצריף ולא נגעו בי במשך שלושה ימים. בבוקר היום הרביעי, כשכבר
עמדתי בטור, איזה בחור מהשמירה הצביע לכיווני ואמר ברוסית שבגללי "הכלב לא
אוכל בכלל." נשלפתי מהשיירה והובלתי למלונה. הייתה קערת אוכל כבר מוכרת לי
בסמוך, בלי לחשוב פעמיים התנפלתי עליו.
הכלב לאט לאט יצא מהמלונה וצפה במעשי. כשהקערה התרוקנה ולוקקה כמעט
עד להברקה, הרועה תפס אותי, יצור אומלל בגיל שבע, שבאותה תקופה הייתי יותר שלד
מאשר ילדה רגילה, ודחף אותי פנימה ואז ראיתי אותו זוחל בעצמו דרך אותו חור.
אני לא יודעת למה, אבל נצמדתי למושיע שלי לגמרי ללא פחד. היה לו
ריח חזק של כלב, אבל מה היה אכפת לי אז מריחות! אחרי שהתחממתי, נרדמתי. כמה זמן
ישנתי אז, לא יכולתי לקבוע, אני יודעת במשך זמן רב. מה
קרה בתקופה זו מחוץ לבית הכלב, כמובן שלא יכולתי לראות. כשפקחתי את עיניי - לא
רציתי לישון יותר, הכלב לא היה שם במקומו היה כיכר של לחם.
מיד הסתרתי את המתנה בחיקי, וכשיצאתי על ארבע מהמלונה התחלתי
להסתכל מסביב.
השומר הגרמני לא נראה לעין ופתאום שמעתי מישהו צועק: "תראה,
עוד ילד!" אספו אותי הצבא האדום ששחרר את מחנה הריכוז שלנו בזמן שישנתי.
אז הבנתי ששוחררתי. היום, ממרומי שנותיי, אני מבינה שפרק המתואר
כאן אולי לא יוסיף שום דבר חדש לכרוניקה ההרואית של המלחמה, אך הוא בלתי נשכח
עבורי, ששרדתי רק בזכות כלב בניגוד לבעליו, התברר שהוא זה בעל לב אנושי ...
אלנה פוזנובה שרדה באורח פלא במחנה מוות פאשיסטי בעיר אליטוס
הליטאית - היא ניצלה על ידי רועה גרמני שחלק איתה אוכל ומקום במלונתו.
אלנה הקטנה שוחררה על ידי חיילים סובייטים ביולי 1944.
לוגה, אזור לנינגרד.
מקור
https://online47.ru/.../elena-puzanova-nado-tolko-umet...
בתמונה ילנה פוזנובה
מזל טוב לכל הצופים ברשת, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי איזבלה איתן, אני בת 40 מישראל. התחתנתי בגיל 31 יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואי התנהגות של בעלי הפכה כל כך מוזרה ואני לא ממש מבין מה קורה, הוא ארז מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהב אותו אני אף פעם לא חולם לאבד אותו, אני מנסה בכל כוחי לוודא שבעלי חוזר אלי אבל הכל בלי עזרה, אני בוכה ובוכה מחפש עזרה, דיברתי על זה עם משפחתו אבל לא קיבלתי תשובה. אז החברה הכי טובה שלי אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אלאבה, היא אמרה לי שהוא אדם גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין שום קשר שקשור לנושאי אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא אמרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים ב להחזיר את מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, dralaba3000@gmail.com או עם הוואטסאפ שלו בטלפון +2349039885856. אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי ואני, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור אלי ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, הייתי מאוד מופתע, זה כל כך מדהים. לאלוקים תהילת היחסים שלנו קרובה מאוד ושנינו חיים באושר. אם אתה נתקל בבעיה דומה, פנה אליו כעת וקבל את הבעיה שלך לפתור אחת ולתמיד. אני גם עד חי
השבמחק