אברהם כרמי , בן 14 ,להסתתר בין הקברים בבית העלמין היהודי בורשה

 

§        כרמי הסתתר כשלוש שנים קשות בבית העלמין היהודי של ורשה, שם דאג לו שומר בית הקברות

 

 

"שני מקומות מסתור הכנתם : האחד – ארגז אשפה גדול שטמנתם באדמה על צדו , הצמדתם אליו שני מרזבים בפינות לכניסת אוויר, ואת פתח הכניסה הסתרתם בשיחים, השני – שני הקברים שאת המצבות שעל גבם אפשר היה להזיז. את מקומות המסתור האלו הכנתם בכל דקה פנויה, אמרתם שגם אנחנו בבית הקברות כבר לא יכולים להיות בטוחים. אף אחד לא יכול. אם צ'רנקייב עצמו, על אף כל קשריו, לא יכול לעשות דבר, ואם אנשי היודנראט והשוטרים נשלחו בעצמם , מי יכול להיות רגוע?"

 

"מול שני לוחות האבן סיפרתי לרב קליין ולשמעון אדלר בשנת 2006 את כל הסיפור. איך חפרנו את מסתור הקבר על כל צרה שלא תבוא, איך באה הצרה, והקבר לא הספיק לשמש לנו כמסתור..

 

היינו חופרים בכל לילה לעצמנו קברים, ולנים בתוכם" , אלא שאנחנו לא חפרנו לנו קבר כדי למות בו . חפרנו קבר כדי להסתתר… "

 

"כאשר התחילו היריות שמענו אותן היטב. אימא אמרה לי לרוץ מהר למטה, אם הגרמנים ייכנסו גם לבית הקברות נצטרך להסתתר. אנחנו ירדנו למטה והדוד פוזנר עלה למעלה, הוא לא היה צריך לחשוש. " אל תדאג" , הוא טפח על כתפי, "אני אעמוד במקומך בחלון, ואבוא לספר לך מה רואים, טוב" ..

 

"ירדנו למטה. אתה היית עבורנו הסימן. אם התקרבת לחלקות הקבורה, ידענו שיש גרמנים בקרבת מקום, ונכנסנו למחבוא, אימא , ד"ר אייזיק וגוטקה, יורק ובת דודתו ואני נכנסנו אל הבור בקבר. הסטנו את המצבה, ירדנו פנימה , ומשכנו אותה מעלינו. אימא השאירה חריץ קטן לאוויר ולאור, אבל על אף זאת, היה חשוך בבור. חשוך כל כך שבקושי הצלחתי לקרוא את האותיות הכתובות על המצבה שסגרה מעלינו, האדמה הייתה לחה , והריח היה טחוב. יורק אמר שאם כל זה היה קורה בחורף , כלל לא היינו מצליחים לנשום פה."

 

"דודה רוחצ'קה , אייזיק הקטן והנקה הסתתרו בארגז האשפה הגדול שקברתם באדמה מול הקבר של קמינסקה, כל אחד ידע לאן הוא צריך לרוץ, הכול תואם מראש, ארגז האשפה היה קרוב יותר לבניין שגרנו בו ,דודה רוחצ'קה צחקה  ואמרה שלהיות שכנה של קמינסקה זה מבחינתה בסדר גמור, ואימא הסבירה לי שקמניסקה היתה שחקנית ידועה, והיא הקימה את התיאטרון היהודי בוורשה. ד"ר אייזיק אמר שדווקא הסמיכות לקבר הנצ"יב שבחלקת הרבנים, שם היה הקבר שלנו , נראית לו מכובדת יותר. גם אני העדפתי את הקבר על פני ארגז האשפה, אך מסיבות אחרות, ארגז האשפה היה סתם מחבוא, הקבר היה אמיתי, וכשישבתי בתוכו, אם אימא לא חזרה איתי על פה על שיריו של ביאליק או על משפטים בלטינית, יכולתי לנסות לדמיין מה מרגיש מי שמת ושמים אותו בקבר."

 

"כל אחד  ידע בדיוק לאן עליו לרוץ, ולכולנו היו תרמילים מוכנים לקחת אתנו. תרמילים ובהם מעט אוכל , שתייה , נרות , גפרורים וגם בגדים להחלפה. אבל לא פתחנו את התרמילים אף לא פעם אחת. מעולם לא ישבנו במקומות המסתור זמן רב. שעתיים אולי שלוש, לא יותר. הגרמנים מעולם לא נשארו זמן רב בבית הקברות. הם נכנסו, סקרו את הבניין , סבבו עם הכלבים שלהם מעט והלכו. ואז אתה והדוד הייתם באים, צועקים לנו מבחוץ , מסיטים את המצבה ועוזרים לנו לטפס מעלה".

 "הגרמנים לא נתנו לנו מנוח. הם נכנסו לבית הקברות יום אחר יום , לפעמים אפילו פעמיים ביום. כך במשך כמעט שלושה שבועות. בבוקר , לפני שהתחילו את איסוף האנשים בתוך הגטו , הם הגיעו אלינו, מוודאים שאף יהודי מהגטו לא ינסה להימלט אל בית הקברות;;, ובערב כאשר סיימו את היום ,  באו שוב לבדוק. אני לא יודע איך הם חשבו שמישהו יצליח לעבור, הרי שעות העוצר התחילו כה מוקדם בערב והסתיימו רק ממש באור היום, והאוקראינים לא עזבו את הגטו ואת הרחובות המקיפים אותו , גם לא בלילות".

 

"אתה היית אתנו כמעט כל הזמן, רק בשבתות היית מסתנו החוצה. שערי בית הקברות היו נעולים וחתומים, אני חושב שמלבד הגרמנים אתה היחיד שעברת בהם. זוכר איך היית בודק שהשטח נקי ואין גרמנים ? ואז יוצא בריצה , ועובר להליכה מתונה ותמימה על המדרכה…"

 

 

מקור :אברהם כרמי , חלקי בארץ החיים , הוצאת ידיעות ספרים , 2014