ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 15 באוקטובר 2023

האופטימיסטית: סיפורה של שושנה (שוש) טריסטר

 



מאתשושנה טריסטר (קניידל)

ארץ לידהפולין  Poland

סיפורה של שושנה (שוש) טריסטר

גם לאחר ששהתה במשך כשנתיים בבור של מטר על מטר, בהיותה ילדה קטנה, עם הוריה ואחיה הקטן, ולאחר שהותקפה באכזריות על ידי כלב זאב של הנאצים, ראתה מראות קשים שגרמו לה להפסיק לדבר למשך כמעט שנה, שושנה (שוש) טריסטר לא איבדה את האופטימיות שלה. כיום בגיל 88 היא מציירת, יוצרת כותבת, מתנדבת בעמותות לילדים ומבוגרים ומרצה בכל הזדמנות על מה שעבר עליה בשואה.

במשך עשרות שנים שושנה (שוש) טריסטר התכחשה לזה שהיא ניצולת שואה. אפילו פניה של המכון של הבמאי האמריקאי עטור התהילה סטיבן שפילברג, שהחל לתעד את השואה לפני כעשרים שנה, לא גרם לה לחשוף את עצמה כשורדת שואה: "אימא שלי רבקה ז"ל, שאליה הייתי מאוד קשורה, היא הייתה איתי בבור כשנתיים וחיה אצלי בבית בשנותיה האחרונות לאחר שנדרסה, תמיד אמרה לי: 'שוש, אל תביטי לאחור רק קדימה. לא יצא מזה שום דבר'. וכך כיבדתי אותה ואף אחד לא ידע כי ניצלתי מהתופת" אומרת שוש בסלון ביתה בתל אביב, המלא בציורים שלה, רובם בנושא השואה.

אבל לפני כעשור, לאחר שהאם נפטרה, הכל יצא ממנה: בכתיבה, בציור, ביצירה ובהתנדבות להכנת אוכל חם יום יום ומוצרים שונים למבוגרים וילדים נזקקים. שוש מספרת את הסיפור שלה בכל הזדמנות, ואפילו הייתה כמה פעמים במצעד החיים. השיא היה בשנתיים האחרונות, כאשר לפני שנה ליוותה את ראש הממשלה דאז יאיר לפיד באושוויץ-בירקנאו: "צעדנו שלובי זרוע מול משמר של חייל פולנים ובשבילי זאת הייתה סגירת מעגל, ממש ניצחון, והשנה הופעתי ושרתי יחד עם עברי לידר החמוד את 'בואי אימא' בעברית וביידיש במחנות", אומרת שוש בהתרגשות רבה ובאותה נשימה מתחילה לספר את סיפורה הלא יאמן: "הייתה לנו ילדות שמחה ומאושרת בעיירה חודורוב בפולין, בה נולדתי, עד שיום בהיר אחד השמיים קדרו. אבי הגיע הביתה והביא איתו בשורה שהולך לקרות משהו נורא בעיר שלנו. לא הבנו את פשר "הנורא". לא היו כלי תקשורת, לא רדיו, לא טלפון, והמידע שהגיע אלינו היה מחברים ומקרובים שהגיעו בלילה מהסביבה וסיפרו. הם סיפרו שבאזור שלנו כבר החלה הרדיפה – שריפת בתים, חנויות, וגירוש משפחות מבתיהם, כל זה החל בשנת 1939.

 

לא עבר זמן רב וגם אלינו הגיעו השיירות של נאצים. הם הקימו מפקדה ראשית בכיכר העיר, בבית הגדול ביותר. מהר מאוד גייסו יהודים צעירים לצורך עזרה לכל המבצעים שעמדו לבצע והוקם יודנראט. גם דודי נלקח למשימות האלה. לא הייתה אפשרות לסרב לגרמנים, כי כולם ידעו מראש מה יהיה גורלם. תפקיד המועצה היה לרכז את היהדות המקומית. כך למשל, ניתנה הוראה להביא למקום איסוף את כל הפרוות והמגפיים; בהמשך עקירת שיניים ואיסוף כל התכשיטים והזהב שהיו בנמצא אצל היהודים. בפעם אחרת נאספו דברי היודאיקה, המצעים החמים ועוד.

ילדים הופרדו מהוריהם ללא כל הודעה מראש; הגברים נלקחו – נחטפו – למקומות של עבודות כפייה ועבודות בזויות. את אבי יהודה ז"ל, חטפו מהרחוב כשהלך לחפש לנו אוכל. הוא נלקח למחנה אסירים שם קיבל מכות, ספג עינויים וכמובן הורעב. למזלו היו בכיסו מטבעות ספורים, שתמורתם הצליח לשחד שומר ולברוח מהתופת. כאשר הגיע הביתה, היה חבול ומותש. אנחנו עדיין היינו בבית שלנו, למרות שכל הזמן היו אקציות (שילוח יהודים למחנות המוות) ואמי הייתה היחידה שהסתירה אותי ואת אחי במקומות בלתי אפשריים. בזמן אחת האקציות, כשאבי לא היה בסביבה מפני ששוב יצא לשמוע מידע או להביא אוכל, החלו להישמע יריות וצעקות. החלה האקציה הראשונה, שעדיין לא ידענו מה יהיה בסופה. אמי אמרה לאחי ולי לעלות לגג, שם היו מאוחסנים כלים לפסח וריהוט לא שימושי. בכל הכוחות אמי הכניסה לתוך ארגז מלא כלים אותי, ולארגז השני את אחי הקטן, כיסתה אותנו בקש, חסמה את דלת הכניסה עם ארון כבד שהיה בסביבה, וזה מה שהציל אותנו מאותה אקציה".

כאן חוותה שוש את הטראומה הגדולה הראשונה שלה שלאחריה, כילדה בת 4 היא לא דיברה ולא אכלה כמעט שנה. "בתוך אותו הארגז ישבתי מכווצת, רועדת וללא הגה, לא שואלת איפה אימא ומחכה. סביבי שמעתי יללות ויריות. פתאום הגרמנים עלו לעליית הגג שהיינו בה, צעקו ועם כידוני הרובים דחפו ודקרו את הארון שחסם את הכניסה. לאחר כמה דקות הם הפסיקו ולא הזיזו את הארון. נהיה שקט. התרוממתי מתוך הארגז ורק ראשי היה מעל; ראיתי מתוך הרווחים של קיר העץ, שממול הבית שלנו דרך החלון, עומדים שני נאצים, מחזיקים תינוק קטן ומנערים אותו ברגליים שלו ומעיפים אותו לחצר המרוצפת באבנים. ראיתי המון דם ניתז על האבנים. את השמחה והצהלה שיצאה מפיהם לא ניתן היה לשכוח לעולם. כעבור מספר רגעים כשהשתרר השקט בסביבה אמי הגיעה על מנת להוציא אותנו מהארגזים, כשהיא עצמה הסתתרה בתוך ארגז אחר מלא בכלי פסח. ברגע שאימא התקרבה אלי בשום אופן לא יכולתי לענות לה, ואף מילה לא יצאה מפי. חודשים לא דיברתי ולא אכלתי, הייתי ילדה בת ארבע. אמי ישבה ובכתה לידי ולא ידעה מה לעשות. כל זה היה בגטו כשלא יכולנו לצאת לחפש עזרה. אמי מצאה רוקח שיעץ לאמי לא לדבר אלי הרבה, רק ללטף אותי עד כמה שאפשר. זה לקח חודשים עד ששוב נאלצנו לעלות למעלה לעליית הגג; לא רציתי, התנגדתי, בכיתי, ואז אמי הבינה ששם  מקור הטראומה שלי. הראיתי לה את המקום, אבל לא סיפרתי על התינוק שהוטל לרצפה. סיפרתי לה זאת רק כעבור שנתיים".

ואם זאת הייתה "רק" טראומה נפשית, כעבור זמן קצר הגיעה גם טראומה פיזית שהשאירה לשוש צלקת בפניה עד היום: "באחת האקציות בגטו יצאתי לחצר עם אחי הקטן והיו עוד ילדים בחצר. אבי לא היה בבית שכן נחטף לעבודות כפייה. אמי הייתה בבית, ראתה אותי מהחלון. באופן פתאומי נשמעו נגיחות וצעקות, יריות באוויר, התפרצו לחצר כמה נאצים עם כלביהם הרעבים על מנת לטרוף את מי שרק יוכלו. אותי תפס כלב טורף, את השיניים שלו תקע בפנים שלי ולא הניח לי. שטופת דם וצורחת שכבתי על הרצפה. הזוועה הזאת נמשכה זמן רב. כמה ילדים נחטפו ונגררו אחרי הכלבים הטורפים. יהודי שנקלע למקום גירש את הכלב בעזרת מקל גדול תוך שהגרמנים מביטים בנעשה. שכבתי מעולפת. כשאמי התקרבה אליי גם היא התעלפה, והיו צריכים גם לטפל בה. אותי העלו לדירת שכנים ובאמצעים הכי פשוטים שהיו הרתיחו סדינים וטיפלו בי. כל זה אבי לא ראה כי הוא לא היה בסביבה; השכנים המעטים שהיו לא נתנו לי סיכוי לחיות. קדחתי מחום גבוה, עקב זיהום קשה. המכרים סיפרו אחד לשני על המקרה ושלחו אלינו איש, שהרתיח חוטי ברזל ובכך תפר לי את הלחי הקרועה. כעבור שבועות התחלתי להתאושש. את הצלקת הזאת בפנים יש לי עד היום".

לאחר שהבינו שנאצים מתכננים להשמיד את כל העיירה בה שהו, הם ברחו ליערות: "נודע לאבי שיש בונקר ביער שיהודים הצליחו להכין מתחת לעצים. למזלי, גם אבי היה איתנו באותו הערב. הלבישו אותנו הילדים בלבוש חם ויצאנו בלילה מבלי לדעת את כיוון הבונקר המוסתר. בעזרת יהודים בודדים שפגשנו בדרך, כיוונו אותנו בתוך היער ואמרו שלא ניתן ללכת לשם עם ילדים קטנים. מאחר ולא הייתה כל ברירה להוריי, המשכנו בקור ובחושך, הגענו למקום שלא נראה כמסתור. בחוץ עמדו שני יהודים ואישה אחת שחסמו לנו את הדרך; הם אמרו שעם ילדים אין אפשרות להתקרב לשם. אמי החלה לבכות ולבקש מהם שיכניסו אותנו. האישה פנתה לאמי ואמרה שנוכל להיכנס רק בתנאי אחד, ולאחר מכן נתנה לאמי משהו בתוך פיסת נייר. אמי הסכימה ונכנסנו. שאלתי את אמי: " מה זה, סוכריות?" אמי לא רצתה לענות לי והחלה לבכות. נכנסנו לבור. היה חשוך, רטוב וקר מאוד. היה חושך מוחלט. ישבנו על אדמה רטובה, קיבלנו פקודה לא לדבר ולא להשמיע קול. היינו צריכים לשבת בשקט וכך ישבנו שעות. פתאום שמעתי תינוק בוכה וכולם התחילו לרשרש ולזוז. ידעו את פשר הדבר שאני לא ידעתי. אחרי מספר רגעים נהיה שקט התינוק לא השמיע עוד קול.

רק כעבור שנים, בתום המלחמה, אמי סיפרה לי מדוע לא נתנה לי את הסוכריה שקיבלה. היא חיבקה אותי, בכתה ואמרה: "רוז'ה, ביום כשניצלנו מהשואה, אספר לך מה זה היה; היו אלה כדורי מוות, שאימא הייתה צריכה לתת לילד ברגע שישמיע קול, בשביל שלא יסגיר את כל היהודים שהסתתרו."

בהיותה בת 8 החלה ההשמדה הכללית של היהודים בעיירה והמשפחה ברחה והסתתרה מתחת לאסם בתוך דיר חזירים של גויה פולניה. חודשים רבים של פחד שרק בנס לא נגמרו באסון: "באנו אליה בלילה בחושך, בקור, אמי הביאה אתנו גם את אחותה, שתי בנותיה ואת סבתי. מובן שהיינו צריכים לשחד אותה בעוד כסף שתסכים שנכנס לאסם ליד דיר חזירים. כך נשארנו חודשים רבים, עד שיום אחד נפתח השער של האורווה ובפתח עמד שוטר מקומי עם הגויה שלנו, שסיפרה לו כמה תרנגולות וחזירים יש לה במשק. אותנו השוטר ראה אך לא אמר מילה, סגר מיד את השער והלך מהמקום. הגויה התעלפה כי ידעה מה יהיה גורלה. התלבשנו וחיכינו שיבואו להוציא אותנו להורג, כי כבר חודשים לא היה יהודי בסביבה. עד למחרת הוא לא הגיע, ואף נאצי אחר או שוטר מקומי. לא הבנו מה קרה פה.

כעבור שנתיים נגמרה המלחמה, כשהרוסים שחררו את המקום. אבי ואמי חשבו על הסיבה שהשוטר המקומי שתק ולא מסר אותנו. כשאבי הבריא בתום המלחמה הוא שאל על אותו השוטר, הלך אליו ופנה בבקשה, שרק יאמר את האמת, מדוע שתק ולא מסר אותנו. אבי אמר לו שבזמן הקרוב אנחנו עוזבים לפלשתינה. אותו שוטר נשבע בילדים שלו ובמריה הקדושה שהוא לא ראה אותנו, אך שמע שלקחו אותנו ברכבת לאושוויץ, והוסיף, שאילו היה רואה אותנו, היה מוסר אותנו לגסטפו. זה עוד אחד הניסים שקרו לנו".

לאחר אותו מקרה החלו לחפור בור של מטר על מטר מתחת לדיר החזירים, שם הסתתרה כל המשפחה כשנתיים: "היינו  בקור, ברטיבות, בלי אוכל, מפני שהגויה כבר לא רצתה להביא לנו מרוב הפחד שיתגלה שהיא מסתירה יהודים. אבי ודודי זחלו בחושך לשדות בסביבה וחיפשו ירקות מתחת לשלג או נכנסו לדירים בסביבה ומצאו את האוכל של החזירים והעזים. כך שרדנו 23 חודשים ברעב. הכוחות הלכו ואזלו. בהתחלה הציקו לנו מאוד הכינים, אך בהמשך היינו כל כך מלוכלכים שלא הרגשנו דבר.

סבלתי מאוד ממחלת עור קשה עקב המחסור בתזונה ראויה ומחוסר היגיינה. נשר לי העור וגם הבשר מהידיים, ובהמשך גם כאבי בטן. אבי העסיק אותנו בסיפורים אישיים מעברו וגם סיפר לנו הרבה על התורה והתלמוד. הוא מצא זרדים וקש והרכיב לי משחקים וצעצועים. לא פעם הייתי רואה עכבר מטייל מעלינו, ועשיתי לו סימנים שיתקרב אליי. לא פחדתי, זה היה משחק שנמשך שבועות. גם פעם הופיעה יונה וגם לה סימנתי להתקרב. היא לא ברחה וחזרה פעמים רבות" משחזרת שוש וממשיכה: "יום אחד אנחנו שומעים מטוסים מעלינו, ומתחילה הפצצה. לא ידענו של מי המטוסים ורק בהמשך אבי הבין שאולי זה סוף המלחמה והרוסים משחררים אותנו. אבי החליט באין ברירה לצאת מהבור ולבדוק את הסביבה. הוא התקרב למפקדה שהרוסים הקימו במקום. כשהתקרב אליהם הם רצו לירות בו כי חשבו שהוא מרגל. אבי התחיל להגיד להם שהוא יהודי ששרד את המלחמה וגם יש לו משפחה בסביבה. הוא הציע כי יתלוו אליו וביחד הגיעו לבור. המראה שראו זעזע אותם והם לא האמינו כי היה אפשר לשרוד בתנאים אלה. מובן שהוציאו אותנו מהבור, שיקמו אותנו וכך נגמרה עבורנו תקופת הזוועות והסבל".

רק חמש שנים מתום המלחמה, ב-1950 מגיעה משפחת קניידל לארץ וכאן היא נתקלה במציאות לא פשוטה: "היה בארץ צנע והיה מחסור במצרכים. כל זה לא השפיע עלינו במאומה, העיקר שאנחנו היינו חופשיים ומאד מרוצים בארץ שלנו. הבעיה הייתה שבבית הספר הצברים לא קיבלו אותנו יפה וזאת הייתה בהחלט תקופה לא קלה, אבל הצלחתי לסיים את התיכון וכך גם אחי הצעיר ממני בשנה ורבע אלי, שנפטר לפני כשבע שנים מלוקמיה.

התנדבנו לשרת בצבא; שירתי בחיל הרפואה בג'וליס, בדרום, והייתי מאוד מרוצה. קצת לפני תום השירות תפסתי מרגל. על כך קיבלתי תעודת הוקרה, והמעשה הוסבר בכל בסיסי הדרום. הייתי מאוד גאה. אחי התנדב לנחל המוצנח, סיים שירות בהצטיינות, יצא ללימודים לארצות הברית, שם למד ארכיאולוגיה, את כל התארים עשה בהצטיינות בארה"ב. לא התקבלנו ללימודים בארץ כי היה לנו ממוצע בבגרות רק 7. בתום  עשר שנים של לימודים בארצות הברית ועם כל התארים שהצטיין בהם, חזר ארצה ולימד באוניברסיטאות ירושלים ותל אביב. אחי זכר את הקושי של להתקבל ללימודים בשל ציונים נמוכים ומכאן והלאה עזר לצעירים רבים להתקבל אחרי הצבא ללימודים אקדמיים.

בתום השירות התחתנתי עם שלמה ז"ל, שנפטר לפני שלוש שנים וחצי, וכעבור שנה הייתי כבר אימא. הבאנו לעולם שלושה בנים נהדרים ויש לנו גם נכדים ונינים. השלמתי לימודים ב"אוניברסיטה הפתוחה" וגם לימודי אומנות ב"סמינר הקיבוצים" וב"אוניברסיטה העממית". תוך כדי, עבדתי במשרה מלאה בבנק הפועלים 30 שנה (אף אחד שם לא ידע שאני ניצולת שואה) וכיום אני בפנסיה. אני בעיקר מציירת, זה כח החיים שלי: כותבת, מתנדבת, מציירת ומרצה.

רק לפני ארבע שנים התחלתי לכתוב את זיכרונותיי מתקופת השואה ובעקבות הכתיבה התחלתי גם לצייר על השואה. בהמשך הוזמנתי להרצות בפני תלמידי תיכון, וגם בטקסים של ערבי שואה. כמו כן השתתפתי בפרויקט תיאטרון "עדות" בבית הספר 'אליאנס' בהנחייתם של עזרא ואירית דגן. הפרויקט עזר לי להיפתח ולספר בקלות רבה יותר את הזיכרונות שלי מהשואה.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת: אתר הקשר הרב-דורי

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אוטו אונגר (1901–1945), דיוקן ילד עם כובע צמר, גטו טרזין, 1942

  אוטו אונגר  (1901–1945) נולד בבֶּרְנוֹ, מורביה ולמד ציור באקדמיה לאמנויות יפות בפראג. בינואר 1932 התחתן עם אלפרידה לבית צוויקר וב־1933 ...