בגיל 6 בלבד, הלן טריס, לצד אמה, הסתתרה מתחת לגופות במשך שעות

 

בגיל 6 בלבד, הלן טריס, לצד אמה, שרדה את הטבח ביהודים בלידה, פולין במאי 1942, כשהיא הסתתרה מתחת לגופות במשך שעות. לבסוף ברחו ליער, התגוררו שתיהן בין הפרטיזנים של בילסקי.

הלן, יחד עם שאר ילדי מחנה הפרטיזנים למדו בבית הספר בעיר  והופיעו בפני הפרטיזנים בלילות, העלו מופעים, שרו, ריקודים ודקלמו שירה כדי לשמור על רוחם.

לאחר השחרור ב-1944, היגרו הלן ואמה לארצות הברית. הלן הייתה פעילה מאוד בקהילה היהודית ובזיכרון השואה בניו ג'רזי. כילדה ניצולת השואה, חשוב לה לספר את סיפורה:

"במשך שנים רבות לא יכולתי לדבר על העבר שלי. זה פשוט היה כואב מדי בשבילי. אבל עכשיו אין לי ברירה... הרבה מאוד מהשורדים הלכו לעולמם. כעת נותר לנו, הילדים הניצולים, לשמור על סיפוריהם בחיים. אז זה אף פעם לא חוזר על עצמו, וזה אף פעם לא נשכח".

למידע נוסף ולסיפור החיים באנגלית

שואת יהדות הולנד – קורות החיים של התינוק אפרים כוכבא (Efraim Kochba) בתקופת שלטון הנאצים באירופה

 

 לסקירה  המרתקת שנכתבה ע"י ד"ר עמוס ביק 

מסע הילדים היהודים היתומים מהולנד לאושוויץ בשנת 1944

 

 קבוצת ילדים קטנים יהודים הגיעה ב1944 הגיעה למחנה וסטרבורק בהולנד .

 במהלך מלחמת העולם השנייה, ילדים אלו נלקחו למקומות מסתור בהולנד בתקווה שישרדו את המלחמה ללא פגע. כמה מהם נבגדו בדרכים שונות והובלו למחנה וסטרבורק. בגלל שהילדים היו עדיין צעירים מאוד, לעתים קרובות הם לא ידעו את שמם האמיתי. ב-1944 רוב ההורים כבר נעצרו, גורשו או נהרגו.

לאחר שהילדים הקטנים שהגיעו לוסטרבורק, הם נרשמו באותו בוקר. ככל שהיו להם ניירות ורכוש, הם הוחרמו. ילדים שמוצאם לא היה ברור נרשמו כ'לא ידוע'. ילדים אלה קיבלו תג שם על צווארם ​​שעליו נכתב: "Unbekanntes Kind". כל קבוצת הילדים נחשבה ליתומים. הם היו ידועים ברישומים בתור 'Gruppe Unbekannte Kinder' ושוכנו בצריף מספר 35. עם הרכבת האחרונה מווסטרבורק, ב-13 בספטמבר 1944, גורשו הילדים מזרחה. 4 אסירי מחנה נשלחו יחד עם הילדים כמשגיחים.  תינוקת בת תשעה חודשים, הנרייטה דליה (ג'טה) המבורגר, לא שרדה את הנסיעה  בגלל דלקת ריאות. לרכבת היתומים  היה יעד:  אושוויץ, אבל בגלל שהרוסים הפציצו את מסילת הברזל, הגרמנים נאלצו לברוח . שאר הילדים שרדו כולם ברגן בלזן וטרזינשטט.

מקור

הצלת ילדים יהודים ע"י המורה הבלגית ז'אן דמן-סקליונה

בשנת 1942 לא הורשו הילדים היהודים ללמוד בבתי ספר עם ילדים לא יהודים והקהילה היהודית נאלצה להקים מוסדות חינוך לילדים יהודים. פלה פרלמן, דמות מובילה במאמצי ההצלה המאורגנים עבור ילדים יהודים, נזקקה לכוח אדם מאומן ומוסמך עבור ילדים יהודים רבים שנותרו ללא בית ספר. בהמלצתו של מר טיץ, מנהל השירותים החינוכיים בבריסל, ביקשה פרלמן מז'ן דמן (Jeanne Daman), מורה צעירה בבריסל, להצטרף לצוות המורים בבית הספר שלה, בית ספר שנקרא "הקטנים שלנו" (Nos Petits) ובו למדו כ-325 ילדים.

דמן הייתה קתולית ולא הכירה לפני כן יהודים, אך היא גדלה עם חוש צדק חזק. היא החליטה להיענות להזמנה להצטרף לפרלמן ולסייע לילדים יהודים, בייחוד לאחר שהבחינה בכך שהקהילה היהודית הופכת למבודדת יותר ויותר עקב מעשי ההפליה נגדה. היא הפכה לאם הבית של "הקטנים שלנו" ברחוב הגלגל (rue de la Roue), ושם חזתה במעצרים ההמוניים של היהודים, מעצרים שלוו בהפגנות כוח ברוטלי. חוויה זו שינתה את חייה של דמן. היא החלה ליטול חלק פעיל בהצלתם של ילדים יהודים.

 להמשך סיפור החיים באתר יד ושם 

הילדים היהודים שהצילה אם המנזר מריה אגנסה טריביולי

 

סימונה סאקרדוטי, אשתו מרסלה לבית בלגראדו וילדיהם סזארה (נולד ב-1938) ו-ויטוריו (נולד ב-1941) חיו בפירנצה. סימונה היה חזן הקהילה וחיי המשפחה סבו סביב בית הכנסת והקהילה היהודית. חוקי הגזע של 1938 הקשו על המשפחה אך סימונה המשיך לעבוד בתור חזן. כשנכנסו הגרמנים לעיר, בשנת 1943, נשארו יהודי העיר בבתיהם. עם זאת, ב-6 בנובמבר 1943 פשטו הגרמנים והפשיסטים על משרדי הקהילה ועל בית הכנסת ויצרו כאוס והרס כה רבים, עד כי המשפחה החליטה להימלט.

סימונה החל להיות מעורב בפעילויות הצלה ועזר לרב נתן קסוטו להציל יהודים אחרים, בעזרת הקרדינל אליה דלה קוסטה (Elia Dalla Costa) ואנשי כנסיה רבים אחרים. הקרדינל דלה קוסטה עמד בראש אחת מהרשתות הפעילות ביותר להצלת יהודים מהרדיפות הנאציות באיטליה. בתיווכו של מזכיר הקרדינל, ג'יאקומו מניילו (Giacomo Meneghello), הועברו מרסלה ושני בניה למריה טריביולי, מייסדת מסדר "חסידיו האדוקים של הקדוש ג'יוזפה" (Pie Operaie di S. Giuseppe) ואם המנזר ששכן ברחוב פראלי (Ferragli) בפירנצה. סימונה קיבל מקלט במקומות נוספים, בהם מקומות מקלט שארגנו אנשי כמורה.

סזארה זוכר כיצד קיבלה אותו מריה בברכה כשהגיעו למנזר, שם נפגשו עם בני משפחות יהודיות אחרות שהסתתרו שם עם ילדיהן. כל היהודים התגוררו באולם אחד, ואחת הנזירות ישנה עמם שם. למיטב זכרונו של סזארה, משפחתו לא שילמה דבר למנזר, והקרדינל דלה קוסטה ביקש מאנשי המנזר לעזור, אך מעולם לא ציווה על כך. היתה זו החלטתה של אם המנזר, מריה, לארח את היהודים שחייהם היו בסכנה ולהצילם, למרות שהדבר העמיד אותה בסכנה גדולה. היא מעולם לא יידעה את הנזירות האחרות בדבר זהותם האמיתית של אורחיהן, וכינתה אותם רק "פליטים חסרי בית".

סזארה ו-ויטוריו הצטרפו לגן הילדים של המנזר, שאותו ניהלה אם המנזר. רוב שעות היום היו הילדים בחברת הנזירות, בעוד הנשים היהודיות נשארו מוחבאות באולם. סזארה, שהיה בן חמש באותה העת, זוכר את מריה, אישה נמוכה אך מלאת אנרגיה, מלטפת את ראשו בלי להגיד מילה.

בשנים האחרונות ביקרו סזארה ו-ויטוריו במנזר פעמים רבות ולמדו יותר על הארועים שהתרחשו בתקופת המלחמה. הם בדקו את העובדות לגבי האנשים שאותם זכרו, נפגשו עם הנזירות וביקרו במקומות המסתור שלהם מתקופת המלחמה.

אחת הנזירות סיפרה לסזארה שהיא ונזירה אחרת היו לעתים קרובות במשמרת בשערי המנזר וראו את סימונה מבקר מדי פעם. הנזירות הוסיפו ואמרו לסזארה שחיילים גרמניים ניסו לפרוץ למנזר ולחפש יהודים, אבל אם המנזר מריה הצליחה לשכנע אותם לא לחלל את קדושת המוסד.

מאוחר יותר נזכרה אחת הנזירות באירוע שנחרט גם בזכרונו של סזארה. הוא ואחיו בן השנתיים ויטוריו הובאו לטקס המיסה על ידי הנזירה קטרינה. כשנכנסו לכנסיה ראה ויטוריו את חלל הכנסיה, שבעיניו היתה דומה מאד לבית הכנסת שבו נהגה משפחתם להתפלל. כשראה כומר מולו חשב ויטוריו שזהו אביו, וקרא "אבא! אבא!" להנאתן של הנזירות. הנזירה סיפרה לסזארה שהוא היה ילד ממושמע מאד אך סרב ללמוד איך להצטלב. כשנלקח סזארה לאם המנזר כדי לשאול בעצתה, ביקשה מריה מהנזירות להיות סבלניות עם הילד והסבירה את סירובו של הילד בטראומה שעבר בכך שנאלץ לעזוב את ביתו.

סזארה זוכר את הלילה שבו בא אביהם לקחתם בחזרה. היה זה ב-27 בנובמבר 1943, והגרמנים זה עתה פשטו על מנזר סמוך ואסרו נשים יהודיות רבות עם ילדיהן. סימונה ופעילי הצלה אחרים חשו שהמנזר כבר אינו מקום בטוח וסברו שיש להעביר את הנשים והילדים למקום מסתור חדש.

באותו יום ציוותה אם המנזר על כל האחיות להישאר נעולות בחדריהן ולא התירה להן לצאת עד לעזיבתם של כל האורחים. רק כשיצאו הנזירות מחדריהן וראו שכל אורחיהן עזבו, הבינו את זהותם האמיתית של האורחים.

המשפחה עזבה את המנזר במהירות והחלה ללכת ברחובות פירנצה. פתאום ראה סימונה משאית צבא גרמנית. הוא קפץ על אופניו ורכב משם, מושך בכך את תשומת לבם של החיילים הגרמנים ובכך מאפשר לאשתו ולילדיו לברוח ולהתחבא. הוא נתפס בקרבת מקום אבל הצליח לברוח. מאותה עת ואילך התחבאה המשפחה במוסדות דתיים שונים בעזרת הכמורה המקומית. לבסוף נשלחו הילדים לבית יתומים בעיירה מונטה קאטיני (Montecatini), אותו ניהל האב פאציבני (Facibeni). הם נשארו שם עד השחרור ואז התאחדו עם הוריהם.

ב-16 ביוני 2009 הכיר יד ושם באם המנזר מריה אגנסה טריביולי כחסידת אומות העולם.

מקור וקרדיט : יד ושם

הנזירה שהצילה ילדים יהודים בפריז 1942

 

הנזירה Yelizaveta Skobtsova, הידועה בשם אמא מריה, הייתה נזירה שחיה בפריז , נולדה בלטביה. היא נחרדה כשנודע לה שהנאצים הורו לכל היהודים לענוד את הטלאי היהודי הצהוב. ביולי 1942 אספו הנאצים אלפי יהודים באצטדיון לגירוש. האם מריה הצליחה להשיג גישה לאצטדיון שבו הוחזקו ובסיועם של אספני אשפה צרפתים , חילצה  עשרות ילדים בסתר על ידי הסתרתם בפחי אשפה. בשל מעשיה היא נעצרה בסופו של דבר  ע"י משטרת צרפת בשנת 1943 ומתה במחנה הריכוז רוונסבריק.

חלק מהילדים היהודים  שהסתירה בכנסייה ניצלו .

הוכרה ע"י יד ושם כחסידת אומות העולם 

מקור

הילדים של אנה

 

ספר חדש של הכלכלן פרופ' אייל וינטר מגולל את הסיפור על דודתו, אשת החברה הגבוהה בגרמניה שניסתה לחלץ בשואה 22 יתומים

בליל הבדולח, סיפרו סבו ואביו, אחרי שבית היתומים בעיר נהרס ו–22 יושביו הצעירים גורשו בכותנות לילה לרחוב הקפוא, אספה אותם דודתו אנה לביתה וביקשה להבטיח את חייהם. היא ניסתה להבריח אותם למקום מבטחים מחוץ למדינה, 

וינטר, פרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית, התייחס להיסטוריה של משפחתו בספר העיון שחיבר "רגשות רציונליים", ששילב בין מחקריו בתחום הכלכלה ההתנהגותית לאנקדוטות וסיפורים. אחרי שהספר תורגם לגרמנית פנתה אליו אישה ששמה אנליה קליינט, שמשפחתה גורשה מקניגסברג אחרי הכיבוש הסובייטי. עם השנים, אחרי שהעיר קלינינגרד הרוסית שנבנתה על חורבות קניגסברג נפתחה למבקרים זרים, הפכה קליינט לציידת ממורביליה שהרבתה לפקוד את שוקי הפשפשים בעיר. היא זיהתה את וינטר מהספר והגישה לו מסמכים המתעדים את השתלטות האס־אס על וילה וינטר וגם גלויה שנשלחה מדודתו של אביו לחברתה.

הם התגוררו  בעיר הגרמנית קניגסברג, להצלחתה העסקית והכלכלית הפלאית עד לנפילת רפובליקת ויימאר, חקיקת חוקי הגזע ועליית הנאצים לשלטון

"זה פרק עצוב בתולדות יהדות גרמניה שבו האוסטיודן נחשבו אויב..

יהודי העיר  קניגסברג מיהרו להימלט ואוכלוסייתה היהודית התמעטה, אבל אנה, אז כבר בת 65, סירבה לעזוב. וינטר מציג מכתבים שכוללים הפצרות שתסכים למכור, גם בהפסד, ולהגר, ואת סירובה לוותר לבריונים. כך קרה שב–9 בנובמבר 1938, ליל הבדולח, הפך ביתה לבית יתומים חלופי. בהמשך מגולל וינטר מסע מייאש של ניסיון להבטיח את גורלם של הילדים בגרמניה ואחר כך בהולנד, עסקאות ותשלום כופר, סכנת חיים וסיום טראגי, אכזרי באגביותו, בנאלי ברשעותו, למאמץ רב השנים הזה.

"הרבה ממה שקרה בקניגסברג נשאר עלום", אומר פרופסור אייל וינטר . יודעים מה קרה ליהודי ברלין ומינכן, אבל קניגסברג היתה רחוק במזרח, קרובה לרוסיה, וההתעסקות בעיר הזו היתה מועטה. סיבה אחרת היא שהרבה מיהודי העיר עזבו מוקדם, בהשוואה לברלין. חלק עזבו מיד בשנים הראשונות לשלטון הנאצי — לארה"ב או לפלסטינה או לאנגליה או פשוט לברלין. הקהילה הצטמצמה ואנשים שעסקו במחקר התמקדו בקהילות גדולות יותר. אין די עדויות כתובות. אפילו רות לייזרוביץ', שביקשתי ממנה את שמות הילדים, מסרה רק ארבעה או חמישה שמות ותמונות מתוך ה–22 והעירה 'בסיכוי גבוה שהם היו חלק מהיתומים'. אפילו היא לא יכלה להיות בטוחה. לא נשאר שום דבר. זו המשמעות של הכחדה, לא רק אנשים נכחדו אלא עצם הידיעה שהתקיימו. אם לא תשרוד לספר על האנשים, הם כאילו לא נולדו ומוכרח להיות משהו שיבדיל אותם ממי שלא נולדו.

מקור וקרדיט 1 : הילדים של אנה

   מקור 2 , עלעול במכתבים של אביו הוציא את פרופ' אייל וינטר למסע בנפתולים של שורשי משפחתו • משם הוא הגיע אל אנה וינטר, דודתו של סבו, שבימי מלחמת העולם השנייה הנהיגה את המשפחה והצילה את ילדי בית היתומים בעיירה שבה היא גרה

 

מסע ההישרדות של הילד מיכאל בר-און ( לימים סא"ל בצה"ל) בתקופת השואה

 

מיכאל בר־און נולד בשנת 1932 בקרקוב שבפולין בשם מיכאל בראונפלד, הבן הצעיר במשפחה חסידית ובה שמונה ילדים. אביו חיים היה סוחר ובעל תפילה בחצר האדמו"ר מצאנז, ואמו נחמה הייתה עקרת בית.

עם כיבוש קרקוב בידי הגרמנים בספטמבר 1939 התעללו הכובשים באבי המשפחה חיים ותלשו את זקנו ופאותיו. בשנת 1941 הוכנסה המשפחה לגטו קרקוב ומשם הועברה לעיר מיינדזיז'ץ פודלסקי, שבה השתכנה באורווה עקב מחסור כיס.

בגלל הצפיפות, הזוהמה והרעב התפרצה במקום מגפת טיפוס. כמעט כל בני המשפחה נדבקו במחלה. האב חיים נפטר ושבועיים אחריו נפטרה האם נחמה בבית הכנסת שבו רוכזו החולים. למיכאל נודע על פטירתה משיחה אקראית ששמע ברחוב.

בת דודתו של מיכאל, ברונקה, באה למיינדזיז'ץ פודלסקי מוסווית כנוצרייה והבריחה את מיכאל ואת כל אחיו לעיירתה בּריגֶל. כשנפוצה שמועה שהגרמנים עומדים לחסל את היהודים באזור, עבר מיכאל לגטו בּוֹכניה, וכשפשטה שמועה על אקציה קרבה בגטו זה ברח מיכאל לקרקוב. הוא לא הצליח להסתנן לגטו בעיר זו, ולכן שב לגטו בּוֹכניה. משם ברח עם אחיו אלימלך ועם אחותם עליזה דרומה, לעיירה פיבניצ'נה, ומשם בהליכה מפרכת של כמעט 200 קילומטר דרך תחנות נוספות הגיעו השלושה לעיר קוֹשיצֶה בהונגריה (היום בסלובקיה).

לאחר כמה חודשים עברו השלושה לבודפשט, ומיכאל הגיע לקונסוליה של פולין. הוא התחזה לילד נוצרי לצורך קבלת תעודה שהקנתה חופש תנועה לפולנים. באפריל 1944 ברחו מיכאל, אלימלך ועליזה מבודפשט לנַג'וָרָד, אך שם הוכנסו לגטו המקומי. הם חמקו מן הגטו והגיעו אל דודתם דבורה, שהתגוררה בעיר. משם ברחו לרומניה, אבל ברומניה נתפסו ונכלאו בבית סוהר. יהודי מקומי שיחד את מפקדי בית הסוהר, ומיכאל, אחיו ואחותו שוחררו. הם הגיעו לעיר אָרד ומשם – לבוקרשט.

השלושה התגנבו למרתף אונייה שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה וכך הפליגו לאיסטנבול. שם עלו על רכבת וביולי 1944 הגיעו לארץ־ישראל דרך סוריה ולבנון. הם נעצרו בידי הבריטים ונכלאו במחנה עתלית. עם שחרורם נקלט מיכאל בביתה של משפחה מאמצת, משפחת פלטין, שקיבלה אותו בחום ואהבה.

מיכאל למד במוסד חינוכי של אגודת ישראל במגדיאל, שימש מדריך לנערים ניצולי שואה והתגייס לצה"ל. בצבא שירת בתפקידי פיקוד, ובין השאר היה ראש ענף אישות וקבורה במלחמת יום הכיפורים. לאחר 25 שנות שירות השתחרר בדרגת סגן־אלוף. בעת שירותו הצבאי הצטווה לעברת את שם משפחתו ובחר בשם בר־און.

לאחר שחרורו מצה"ל כיהן מיכאל כסמנכ"ל מִנהל וכוח אדם באוניברסיטת בר־אילן.

למיכאל ולחיה שלושה ילדים, ונכדים ונינים רבים.

מקור וקרדיט : יד ושם  , מיכאל בר-און | ניצול שואה מקרקוב, פולין

yadvashem.org

סטפן כהן ( תומס גבע ) ז"ל הצייר והמאייר שהיה נער בשואה הלך לעולמו

 

 

מקור וקרדיט : Niv Goldberg 

סטפן כהן, המוכר בעיקר תחת שם העט שלו Thomas Geve. יצירותיו של כהן מוכרים להרבה אנשים, ובעיקר בני נוער הלומדים על השואה, הנחשפים לציוריו הנאיביים כבן 15, ציורים שצייר מיד עם שחרורו מאושוויץ כדי שיוכל להשתמש בהם להסביר לאביו מה עבר עליו. סטפן הלך לעולמו השבוע, 
תומס גבע הוא ניצול מחנות אושוויץ, בוכנוואלד וגרוס-רוזן. מיד לאחר השחרור צייר תומס עשרות ציורים בהם תעד את חיי המחנות. ספריו המתעדים את קורותיו בתקופת השואה תורגמו למספר שפות. יצירתו מתקופת השחרור מהווה בסיס לתערוכות, ימי עיון, ספרים ומחקרים, ופורסמה במאמרים וספרים שנכתבו על תקופת השואה.

חלק מציוריו אף מופיעים בתצוגה שהכינה מיכל רובנר על ציורי ילדים כחלק מהתערוכה הקבועה החדשה שנפתחה לפני מספר שנים בביתן הישראלי באושוויץ.

תומס גבע נולד בשנת 1929 בז'ולחוב שבגרמניה (כיום ז'לחובה, פרבר של שצ'צ'ין, פולין) לאביו אריך ולאמו ברתה לבית גצה (Goetze). אריך שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה והיה רופא. עם עליית הנאצים לשלטון לא התאפשר לאריך לקבל חולים במרפאתו, והוא נאלץ לסגור את המרפאה. המשפחה עברה לעיר מוצאו של האב, בויתן (Beuthen) שבשלזיה העלית (כיום ביטום, פולין), שם הלך תומס לבית ספר יהודי והשתתף בפעילויות של אגודת הספורט הציונית "בר כוכבא". אביו היה נשיא הארגון הציוני בבויתן וביצע בדיקות רפואיות בחינם ליהודים שביקשו להגר לארץ ישראל ונזקקו לאישור רפואי. 
ב-1938 נשלל רישיון הרופא של אריך. לאחר פרעות ליל הבדולח בבויתן נסגר בית הספר היהודי בעיר. הוריו של תומס שלחו אותו לבית ילדים יהודי באוברניק (Obernick) שליד ברסלאו, במחשבה שכך ירחיקו אותו ממוקד הפורענות. לאחר שבועות מעטים עברה המשפחה לברלין. תומס התגורר עם סבו וסבתו, הוריה של ברתה, ולמד בבית הספר היהודי ברחוב רייק, שם לימדה דודתו רות, שהיתה תלמידתה של האמנית קתה קולוויץ.

בקיץ 1939 הצליח אריך להגר לאנגליה וביקש להעביר לשם את ברתה ותומס. גם ברתה הצליחה לקבל אישור הגירה לבריטניה, אך לתומס לא היה אישור והיא סירבה להשאירו מאחור. בסוף 1941 החלה חובת ענידתו של הטלאי הצהוב בגרמניה והחלו הגירושים למזרח.

סבא, שהיה בעבר רופא, התעוור כששירת כקצין למען המולדת הישנה בימי הקיסר. בעבר נהגתי להקריא עבורו את העיתונים, אבל עכשיו היתה ההנאה היחידה שלו האזנה למקלט הישן. במכתב אל "פדרציית ותיקי המלחמה" התחננו שיתערבו למען סבא, שתינתן לו רשות להחזיק במכשיר. התשובה היתה אוהדת מאד אבל ללא הועיל; אין לערער על פקודותיו של הרייך החדש. סבא נפטר במרס 1942, בן 71, מבלי להבין את דרכיה החדשות של מולדתו. (נעורים בכבלים, ע' 29)

יוליוס גצה, סבו של תומס, נקבר בבית הקברות היהודי בברלין.

תומס עבר להתגורר עם אמו בחדרון בגודל שני מטרים על שלושה. הוא החל לעבוד בגינון בבית הקברות היהודי בברלין ואמו עבדה בתפירת בגדים עבור הצבא הגרמני. כך נדחה שילוחם למחנות. כשהחלה האם לעבוד בלילות, היה תומס ישן בלילות במיטה היחידה שבחדרם והאם ישנה במיטה בשעות היום.

בסוף שנת הלימודים של 1942 נסגרה חטיבת הביניים היהודית בה למד תומס. כך, בגיל 12, תמו לימודיו הפורמליים. מדי פעם היו תומס ואמו מסתתרים בחששם מפני גירוש. בפברואר 1943 נעצרו השניים בחדרם ברחוב שפאיירר בברלין והובאו למעצר במחנה מעצר מאולתר בגרוס האמבורגר שטראסה שכלל בשטחו גם את בית הקברות.

שוטטנו בבית הקברות וחשבנו על דרכים להימלט. טיפוס על החומה נראה אפשרי לי, אבל לא לאמא. על הבעיות הכרוכות בקיום הבלתי חוקי של מנודים אחרי המילוט לא היתה תשובה. בחנתי את האפשרויות שלי: שום ארי במשפחה, שום ממשלה זרה שתתערב למעני, שום כסף לשוחד. לפתע נזכרתי במוצא נואש אחרון: ידעתי כיצד קוברים את המתים. (ע' 33)

תומס הצליח להשיג אישור עובד ולאחר מספר שעות שוחרר עם אמו. הוא המשיך לעבוד בבית הקברות היהודי בברלין כגנן. כשגורשו רוב יהודי ברלין המבוגרים, נאלץ תומס גם לעסוק בקבורה. הוא השתתף בקבורתם של רבים מיהודי ברלין, וכן בקבורת ספרי תורה שהגיעו מרחבי אירופה. הוא ואמו חיו בחדר בדירתה של אחת ממכרותיו.

במרס 1943 גורשה רות, דודתו של תומס, ליעד לא ידוע ונספתה, וסבתו חולדה גורשה לגטו טרזין. ביוני 1943 נשלחו תומס ואמו לאושוויץ. תומס שרד בסלקציה הודות לגובהו. הוא קועקע במספר ונשלח לעבודה בבניין.

ספרי ההיסטוריה מתארים את העבדים כברנשים גדולי גוף ושריריים, שעל חזותיהם החשופים מנצנצים אגלי זיעה. אבל אנחנו היינו חלושים וסובלים מתת תזונה, עבדנו עבודת פרך בשמש הצהריים והיה עלינו להישאר לבושים בז'קטים של מדי האסירים. הסרתם היתה שקולה לתכנון בריחה.

לא פעם, בעודנו עובדים ליד מסילת הרכבת, הזדמן לנו לצפות בקרונות מלאים במגיעים חדשים. יהודים מהונגריה, מהולנד, מבלגיה ומצרפת – הם הגיעו עם אותן התקוות שהיו לנו. הם הצטופפו סביב פתחי האוורור של קרונות המשא הסגורים ונופפו לנו בידיהם. לא היה דבר שיכולנו לומר או לעשות למענם... ברוב המקרים הלך המשלוח כולו הישר אל מותו, כצאן לטבח. סוף המסע היה מכריז על עצמו בעשן כהה מיתמר, עולה אט אט מעל לאופק ממערב, מן המשרפה של בירקנאו. (ע' 107-106)

תומס הצליח להיפגש פעם אחת עם אמו, שהיתה במחנה הנשים בבירקנאו, למשך שניות ספורות. הוא תכנן בריחה מהמחנה ברכבת משא. במשך ימים למד את הרגלי השמירה על הרכבות. כשאזר עוז, עמד לעלות על רכבת:

פסעתי בצעדים ארוכים, בלתי נראה, לאורך שורת הקרונות. עכשיו – או לעולם לא. שלט היעד הכריז "ברלין".

זה אחר זה התגלגלו הקרונות לדרכם. הם נעו קדימה, מעבר לשרשרת השומרים – אבל אני לא זזתי. נשארתי מאחור.

נשארתי מאחור, תופס ברגע האחרון שאין זו רק שאלה של אומץ כי אם גם של מצפון. תכניתי נועדה לכישלון. אילו יצאה אל הפועל, היו נערכות פעולות תגמול. אם אמא עדיין בחיים, ימצאו אותה. (ע' 112)

לנו, הצעירים, הדרך הטובה ביותר להרחיק את עצמנו אל מחוזות החלום היתה השירה. שרנו כשהיינו כלואים בבלוק, בפעמים הרבות שבהן הוטל עוצר, שרנו בשעת המקלחת השבועית, או מתוך בדידות. השירים היו רבים ומגוונים: מנגינות צועניות, פזמונים קצרים ופשוטים על אהבה, שירי עם מכל רחבי אירופה ומארשים של פרטיזנים. היו שבחרו להם שיר מועדף והיו מפזמים אותו כסוג של "צליל זיהוי", סימן ההיכר שלהם.

אני בחרתי בשיר צרפתי סנטימנטלי, שבו מגלה גבר צעיר לאמו מדוע הצטרף ללגיון הזרים. "לא בגלל שאני רוצח", שר החייל המהורהר, "לא בגלל שאני שודד. לא, זה בגלל אהבת נערה."

בכל פעם שפיזמתי את המנגינה הפרטית שלי השתלטה עלי ההרגשה שלמרות הכל אני עדין בחיים. אחרי שנה שלמה של שהות במחנה ריכוז שמרתי על האני העצמי שלי. אמנם לא יכולתי לראות את פני, אך יכולתי לשמוע את "צליל הזיהוי" שלי. היתה זו ההוכחה לקיומי. (ע' 118-117)

על האסירים והאסירות נאסר להיפגש, והם ניצלו כל הזדמנות לעודד אלה את אלו ולהביע קרבה:

כשחלפנו על פני הגדר היינו אנחנו והנערות זורקים מעליה [משני עברי הגדר, אלה אל אלה] פרחים קמלים – מתנות צנועות אך מעומק הלב. הפרחים נאספו במהלך הפסקת הצהריים, בדקות היקרות שנשארו לאחר בליעת המרק. עודדנו זה את זה בדברי ברכה ונופפנו בכובעינו; הנערות נופפו במטפחות הראש שלהן. (ע' 123)

ב-18 בינואר 1945 נשלח תומס בצעדת מוות למחנה גרוס-רוזן. משם הוצא ברכבת מערבה. בדרך נקלע להפצצה אווירית. רבים מחבריו לרכבת נהרגו ונפצעו. את הדרך לבוכנוולד עשה תומס בין פצועים נאנקים.

בבוכנוולד ישנתי תחילה על הרצפה הקרה והלחה. מאוחר יותר הוקצה לי דרגש: מגש של לוח חשוף שאכסן עשרה אנשים. היה צורך לשכב על הצד, כמו סרדין בקופסה, בלי לזוז. אי אפשר היה להסתובב או לשכב על הגב. רוחב המקום שהוקצה לאדם היה פחות מ-30 סנטימטרים. עם הקימה – הרגע הפחות נעים בחיי האסיר – היו הידיים והרגליים משותקות והגב כאב. במקומות שבהם התחככו הירכיים בלוחות צמחו מורסות עיקשות. (ע' 187)

ב-11 באפריל 1945 שוחרר תומס. עם השחרור היה כחוש וחלש מכדי ללכת. הוא החל בתיעוד החיים במחנות הריכוז על גבי גלויות שמצא במפקדה נטושה ובעזרת צבעים שקיבל מחיילי הצבא האמריקאי .הוא רשם למעלה מ-80 ציורים, מפות ורישומים המתארים את המחנות ואת חיי היום יום של האסירים.

תומס הועבר לשוויץ להתאוששות ובנובמבר 1945 הגיע לאנגליה והתאחד עם אביו. הוא למד הנדסה ובמקביל הצטרף למועדון ציוני בלונדון והחל ללמוד עברית.

בגיל 20 עלה תומס לארץ לבדו והחל לעבוד כמהנדס בניין בסוכנות היהודית. הוא השתתף בבניית יישובים לאורך הגבול לשם סיוע בקליטת העלייה. בין היתר השתתף בתכנון בניינים ותשתיות בבית שאן וביישובים נורית, שאר ישוב וקיבוץ לביא. תומס התגייס לצה"ל, שירת כקצין קרבי בחיל ההנדסה והשתתף במלחמות ישראל.

בשנת 1958 יצא לאור ספרו הראשון של תומס, "נעורים בכבלים", באנגלית. הספר תורגם לעברית ולשפות נוספות .תומס כתב שני ספרים נוספים המתארים את חייו מעת השחרור, עלייתו לארץ, בניית חייו מחדש והבחירה להפוך לאיש עדות כפרויקט חיים. בשנת 1997 הפיק אתר הזיכרון בוכנוולד סרט תיעודי בהשתתפות תומס ("רק החיים") וכן אלבום בעברית, אנגלית וגרמנית ובו כל ציוריו ורישומיו (אין כאן ילדים - Es gibt hier keine Kinder - There are no children here).

עם פרישתו מעיסוקו כמהנדס החל תומס להיות איש עדות בליווי ציוריו, ספריו וסרטי עדותו. תומס מעיד בעברית, אנגלית וגרמנית ומקיים תערוכות, ראיונות בכלי התקשורת והרצאות ברחבי אירופה ובישראל בפני בני נוער, אנשי חינוך ועוד. יצירתו מתקופת השחרור מהווה בסיס לתערוכות, ימי עיון, ספרים ומחקרים, ופורסמה במאמרים וספרים שנכתבו על תקופת השואה.

תומס מסר דף עד לזכר אמו ברתה שנספתה באושוויץ וסבתו חולדה שנספתה בגטו טרזין.

לתומס נולדו שלושה ילדים ומהם זכה לתשעה נכדים ונכדות.

יהי זכרו ברוך !!

מקור וקרדיט : יד ושם