הנערה רחל הרצל בצעדת המוות מאושוויץ

 

מאת: שירה קדרי-עובדיה

כשהיא מספרת על ילדותה, מוקפת בבני משפחתה המורחבת, ניצת זיק של חיות בעיניה. היא מספרת על טיולים של שבת לבית סבה וסבתה, ועל המפגש עם בני הדודים שחיו יחד עימה בכפר. בהמשך עברה עם הוריה לעיירה טוקאי, הונגריה , רחוק מהחמולה המשפחתית.

כיום הרצל חיה בבית אבן קריר, בליבו של הרובע היהודי בירושלים. בסלון תלויה מסגרת ובתוכה רקמה עם מימרה ביידיש. "אל לך לשכוח דבר אחד: זה שלמעלה הוא אבא של כל אחד", היא מתרגמת. אלה היו מילותיו האחרונות של אביה, הרב חיים רוזנברג, בפרידתם האחרונה והגורלית, מיד לאחר שהורדו מהקרונות שהובילו אותם לאושוויץ.
זמן קצר לאחר פלישת גרמניה להונגריה באביב 1944, הוטל עוצר על היהודים בטוקאי. רחל הייתה אז בת 15, בת יחידה להוריה. מחלון הבית צפו השלושה במשפחות שהובלו החוצה. בהמשך הגיע גם תורם של רחל והוריה.

כעבור שבוע של סגר במבני הקהילה, הובלו יהודי העיירה לעיירה סמוכה, ומשם אל הקרון שהוביל אותם לאושוויץ. כעבור שנים, תיכנס רחל אל הקרון הניצב ביד ושם. מבחינתה, זהו ניצחון קטן, או דרך להתמודד עם הטראומה.

באושוויץ הגיע רגע פרידה של רחל מהוריה, אותו רגע שמילותיו מונצחות ברקמה התלויה על קיר ביתה. בעוד שמאביה נותרו לה מילים אחרונות, מאמה נותר לרחל רק מבט של אימה. האם יועדה לקבוצת הנשים שנשלחו להשמדה, וגם רחל התכוונה ללכת עימה. אך אחד האסירים שהבחין ברחל, לא אפשר לה ללכת לשם. כדי לשכנע אותה שלא ללכת בעקבות אמה, ניסה להרגיע אותה: "הוא אמר לי ביידיש: לזקנים יותר טוב, הם לא צריכים לעבוד". המחווה הזאת היא שהצילה את חייה. "אבל הדבר האחרון שאמא שלי זכרה ממני הוא שגבר זר מחזיק בי ולא נותן לי ללכת", אומרת רחל.

הזיכרון הזה מכאיב לה ממרחק עשרות השנים שחלפו, אך בזמן אמת הוא נשטף ברצף האירועים המסחררים שהתרגשו עליה בזה אחר זה: המקלחת – האמיתית – שאליה הוכנסו הנשים הצעירות, גילוח השיער, המדים, הבלוק, דרגשי השינה, המסדרים, הצעדה מדי בוקר לעבודה בשדות הירק, של בתי מפקדי המחנה, ובהמשך במתפרה, לצלילי התזמורת.

הימים התערבבו זה בזה, אך בהם בלטו כמה שרחל לא שוכחת עד היום: למשל כאשר הוצאו להורג בתלייה ארבע הנשים האמיצות שהבריחו חומר נפץ ממפעל התחמושת במחנה, בתקווה לפוצץ את מבנה המשרפות. זמן לא רב לאחר מכן, החלו הגרמנים לפנות את המחנה והורו לאסירות לצעוד בדרכים הקפואות.

שבועיים וחצי צעדה רחל בקור המקפיא, במה שזכה בדיעבד לשם צעדת המוות – ניסיונם של הנאצים להוליך את האסירים לתוך אדמת גרמניה, כדי למנוע מבעלות הברית לשחררם. באמצע הדרך, נתקלה סוף-סוף בפנים מוכרות – בת דודתה, שנותרה לבדה מכל משפחתה. לבסוף, הבינה רחל, "אנחנו חופשיים". אז התארגנה עם צעירים וצעירות נוספים אל המסע הארוך הביתה. "זה לקח חודשים", היא אומרת, "לא היה לנו כסף, ולא היו רכבות".

מחוץ לבית

התחנה הראשונה בהונגריה הייתה בודפשט, שם רוכזה רשימה עם שמות הניצולים. שמם של הוריה לא הופיע. התחנה הבאה הייתה בית המשפחה בטוקאי. אך הבית היה מאוכלס. "הגוי שהיה שם לא נתן לי להיכנס", היא אומרת. בבית אחר בעיירה רוכזו ספרי קודש של היהודים שגורשו. שם מצאה רחל את המזכרת היחידה שנותרה לה מהוריה: ספר שהיה שייך לאביה.
רחל עלתה לארץ, נישאה למשה, ניצול שואה אף הוא. היא עבדה כאשת חינוך. כיום היא נעזרת בין השאר בשירותים שמעניקה הקרן לרווחת נפגעי השואה. החיים בירושלים הם מבחינתה מעין סגירת מעגל, על אף שבתחילה נרתעה מהחיים ברובע, והסכימה לכך משום שהיה זה רצונו של משה, שנפטר לפני יותר מ-30 שנה.

על טבח 7 באוקטובר היא אומרת: "לא חשבתי שנעבור דבר כזה". ביום המתקפה, עוד לפני שנודעו לה החדשות, היא מספרת, חלמה על משה. "הוא לא אמר כלום, רק היה מאוד עצוב".
רחל הרצל בת ה-96 איבדה במלחמה את הוריה ואת הקהילה שבה גדלה בהונגריה, ואת נכדתה בפיגוע בירושלים. שורדת אושוויץ חיה גם היום את זוועות השואה, מעבירה אותן לדור הצעיר, ומתארת בצלילות מצמררת את מבט אמה ברגע שהופרדו לעולמים
מקור וקרדיט : שירה קדרי-עובדיה

0