במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי
נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים
עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו
במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.
אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב
לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן
שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.
תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים
מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.
ליזה כץ לינובר (1929–1985)
סיפורה של ליזה כץ לינובר, שנולדה בעיירה
מלניצה באוקראינה. נכדתה של כץ לינובר, קארין אסטרייכר, מספרת:
"כשהייתי
ילדה קטנה, סבתא שלי נהגה לספר לי 'מעשייה' על ארבעה ילדים אמיצים – היא עצמה,
אחיה ושתי בנות דודותיה. הסיפור התחיל ביום שבו הגיעו הנאצים לאסוף את יהודי
העיירה. אימה של סבתי העבירה לידיה את בת דודתה, שעוד לא מלאו לה שנתיים, ושקיק עם
תכשיטי זהב. האימא אמרה לארבעת הילדים ללכת לחווה בקרבת מקום, שבעליה היו מוכנים
להסתיר אותם בתמורה לשקיק הזהב.
"הילדים
הגיעו לחווה והסתתרו שם במסתור שדלתו הייתה ברצפת האסם, ובו חיו חיות המשק. בלילה
היו הילדים יוצאים להתקלח, לאכול ולהתאוורר, ואילו במהלך היום שהו במסתור. במרוצת
הזמן סבתא שלי התיידדה עם כלב החווה ונהגה לשחק איתו – ושם כנראה רכשה את אהבתה
לכלבים.
"באחד
הלילות הגיעו הנאצים וערכו חיפוש בחווה. הם דפקו על רצפת האסם, אבל למזלם של
הילדים הם לא מצאו את דלת המסתור. באותו לילה ביקשה החוואית מהילדים לעזוב, פן
יהרגו אותה. היא נתנה לסבתי תליון זהב בצורת לב מהשקיק, שתהיה לה מזכרת מאימה.
הילדים הלכו אל היערות והתחבאו במערות הקטנות שמצאו.
"באחד
הימים הגיעו הנאצים עם כלבי רועה גרמני ושלחו אותם לאתר יהודים שהסתתרו ביער. סבתא
שלי, שהבינה מיד שהכלב יאתר אותם, השאירה את הילדים במערה כדי להציל אותם, והחלה
לרוץ. הכלב רץ אחריה. כעבור זמן מה היא נעצרה, וגם הכלב נעצר. היא הסתובבה אל
הכלב, כרעה על ברכיה וקראה לו. הכלב נענה לה, והיא ליטפה אותו, עד שהלך. וכך היא
והילדים ניצלו.
"היא
נהגה לספר לי שאותה ילדה נדרה נדר שאם תינצל, היא תאמץ רועה גרמני שחור משחור
ותעניק לו בית חם. זה היה סוף הסיפור. כששאלתי אותה מדוע היא לא קיימה את הנדר,
היא אמרה לי שסבא שלי ראה כיצד כלב של הנאצים תוקף את אבא שלו ופוצע אותו אנושות,
ושזה גרם לו לפחד מכלבים. בשלב זה היא הייתה אומרת לי: 'אבל כשאת תגדלי, תקחי לך
כלב רועה גרמני שחור שחור, ותקיימי את הנדר שלי'.
"סבתא
שלי נפטרה בגיל צעיר, אבל אני קיימתי את ההבטחה שלי אליה, ולקחתי לי את שד. הוא
היה הכלב היחיד שסבא שלי היה מוכן שאכניס לביתו, ואפילו הסכים ללטף אותו. סבתא שלי
לא דיברה על השואה עם אף אחד. גם לא עם אימא שלי או עם אחיה. אבל את הסיפור אני
זוכרת בבירור. את בת דודתה הקטנה היא אימצה לבת, וגידלה אותה כאחות לאימי. מבת
הדודה למדתי מדוע סבתי דיברה בלחש, על המחבוא ברצפת האסם ועל כך שאחיה נרצח בשואה.
"לימים,
הנכד של אותה בת דודה שירת ביחידת עוקץ, והכלב שקיבל היה בדיוק כמו שד. הכלב נהרג
בצוק איתן כשהציל את הכוח מבית ממולכד. זו הייתה עוד סוג של סגירת מעגל עבורנו.
בדיוק אותו סוג כלב, שהציל אותו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה