חסידי אומות העולם : משפחת קוייסטרה ההולנדית שהחביאה בביתה משפחה יהודית עם ילדים

 הייל ו-וופ קוויסטרה היו אנשים פשוטים, שגרו באוטרכט איפה שגם סבא וסבתא גרו. סבתא לימדה את הייל עברית פעם בשבוע. לאט, לאט במשך ההכרות איתם סבתא נחשפה לסיפור המדהים שלהם: בזמן מלחמת העולם השניה הם החביאו בביתם שלא היה גדול שמונה יהודים במשך שלוש שנים היו להם שלושה ילדים קטנים בגילאים 4-9 שהיו בבית ולא ידעו שמתחבאים בבית אנשים נוספים וזאת כדי שלא ידברו ויספרו בגן או בבית הספר.

הסיבה היא שאם היו הגרמנים מגלים שהם מחביאים יהודים – זה היה גזר דין מוות גם למחביאים וגם למתחבאים. גם השכנים מסביב שגרו משני הצדדים שלהם עם קיר משותף – לא ידעו שום דבר. וזאת הכל כי לא ידעו מי משתף פעולה עם הגרמנים (וילשין) ומי לא. וופ היה במחתרת ההולנדית וכך השיג אוכל לכל האנשים בבית. לא כל שמונת היהודים התחבאו שם במשך כל השלוש שנים. חלק עזבו למקומות מחבוא אחרים ובמקומם הגיעו אנשים חדשים. אבל הייתה משפחה אחת, אמא, אבא, בן ובת ששהו אצלם במשך כל שלוש השנים.

הבית היה לא גדול. איך החביאו שמונה איש נוספים בבית, ושהילדים לא ידעו.

במשך היום כשהילדים היו מחוץ לבית האנשים יכלו להסתובב חופשי בתוך הבית (כמובן בשום פנים ואופן לא לצאת החוצה). בלילה ישנו כולם על מזרונים בחדר אחד קטן. ביום החדר הזה היה נעול. ששאלו הילדים פעם אחת מה יש בחדר הזה ולמה הוא תמיד נעול – הם (הייל ו-וופ) פזרו שם גרוטאות, הראו לילדים ואמרו שזה מחסן.

הגרמנים היו עורכים מידי פעם חפושים בבתים כדי למצוא מסתתרים. בדרך כלל הייל שהייתה כל היום בבית הייתה מקבלת התראה על כך מהמחתרת ההולנדית ואז היא הייתה מורידה את כולם למרתף, מורידה את המכסה ותוקעת מסמרים במכסה.

יום השחרור

בשמונה במאי 1945 שוחררה הולנד מהכיבוש הגרמני. באותו יום הוציאו הייל ו-וופ את כל האנשים שהסתתרו אצלם החוצה לגינה. פעם ראשונה שהם היו בחוץ מזה שלוש שנים. כל השכנים מסביב שלא הרגישו שום דבר משונה במשך כל הזמן. השכנים סיפרו אחר כך שהדבר היחידי שהם חשדו בו זה ש-וופ סוחר בשוק השחור כי הם ראו לפעמים שהוא מגיע הביתה עם כמויות מאוד גדולות של ירקות, הם לא תארו לעצמם למי באמת נועד כל האוכל הזה.

כל השכנים התארגנו וקנו ל-וופ והייל סידור פרחים גדול.

אחרי המלחמה

וופ והייל נשארו כמובן בקשר הדוק עם כל הנצולים במיוחד עם המשפחה ששהתה אצלם במשך כל התקופה. הילד והילדה שהיו אז הם היום אנשים מבוגרים וחיים בארץ: "הילדה" אליס גרה בקריות ו"הילד" בוב – בפתח תקווה. הם רואים עד היום בהייל ו-וופ אבא ואמא שלהם. אלי גם דאגה שבמקום מגוריה יקראו לאחת הכיכרות בשמם.

הייל ו-וופ קויסטרה היו מבין הראשונים שקיבלו את אות חסידי אומות ההעולם. העניק להם אותו נשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן צבי. הם גם נטעו עץ בשדרת חסידי אומות העולם ב"יד ושם".

סוף דבר

סבתא למדה את הייל עברית במשך שלוש שנים בזמן שהייתה בהולנד. הם נקשרו בקשרי חברות חזקים (במיוחד כי סבא היה ניצול שואה בעצמו). כשסבא וסבתא חזרו לארץ הם הזמינו אותם להתארח אצלם והם באו למשך שלושה חודשים. סבא וסבתא טיילו איתם בכל הארץ. הקשר איתם נשאר עד מותם. וופ נפטר ראשון (לפני 20 שנה בערך) והייל נפטרה לפני 7 שנים.

כשהייל הייתה חולה ורצו להעביר אותה למוסד כדי שתסיים שם את חייה – אלי, (הילדה) לא הסכימה לכך ונסעה להולנד להיות איתה ולטפל בה בביתה עד שנפטרה.

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי

סבתא עדי מספרת לי על הגיבורים שהכירה חסידי אומות עולם - הקשר הרב דורי

לוחמי " הפרוות הלבנות" והתינוק היהודי הראשון שנולד בביאליסטוק בסוף המלחמה

מאת: מנחם יצחק ליפצר (ליפצר)

 מנחם יצחק ליפצר נולד בפולין בתאריך ה- 18.4.1945 בשלהי מלחמת העולם השנייה בעיר ביאליסטוק. הוריו עזבו את היער שם הסתתרו בתקופת המלחמה. הם היו קבוצה של יהודים שברחו מהגטאות ואשר חלקם קפצו מהרכבות שהובילו אותם אל מחנות ההשמדה בטרבלינקה.

סבא רבא שלי אברהם (במה) הנהיג את הקבוצה אחרי שבעצמו קפץ מהרכבת וחזר לגטו לאסוף אנשים יחד עזרו לבורחים אחרים. הקבוצה שלהם הייתה ידועה בשם "הפרוות הלבנות" על שם הפרוות וכובעי הפרווה שלבשו. הם נהגו להגיע לכפרים ולקחת מזון וציוד לפי צרכייהם וצרכי האנשים להם עזרו ביער נשים וילדים אשר היו בתוך בורות שהסתתרו בהם.

הקבוצה בעצמה חיבלה במתקנים גרמנים במסילות ופגעה במשתפי פעולה פולנים הכפריים פחדו מהם ולא ידעו שהם מעטים במשך התקופה הקימו שני מחבואים ביער כשהם בורחים מהגרמנים.

סבתא רבתא (חנה) הצטרפה לקבוצה אחרי שגורשה מהכפרים בהם הסתתרה. לילה אחד ראתה ביער מרחוק מדורה וכשהתקרבה ראתה את אנשיי הפרוות הלבנות בדרך כלל הם נהגו להעביר נשים ונערות למסתורים המשפחתיים באדמה אבל הפעם צרפו את חנה לקבוצה כשסבא במה לקח עליה חסות והגן עליה מפני אנשי הקבוצה. סבתא חנה קיבלה על עצמה את תפקיד של בישול , כביסה ותפקידים של שמירת המחבוא כשהקבוצה יצאה לפעולות. במשך התקופה נאלצו לברוח בעקבות הלשנות של הכפריים, היו אלה ימים יאוש ורעב עד שבנו את המקלט השני לקראת סוף המלחמה הצטרפו לתקופה מאוד קצרה לפרטיזנים הרוסים אבל מהר מאוד עזבו אותם בגלל האנטישמיות. עם תום המלחמה עברו לביאליסטוק ובתקופה זאת הייתה סבתא חנה בהריון עם סבי מנחם.

סבא היה התינוק היהודי הראשון שנולד בעיר אחרי המלחמה. אחרי מספר שבועות סבתא רבתא וסבא רבא החליטו לעזוב את אדמתה המקוללת של פולין. הם התחילו את דרכם לארץ ישראל במסע בלתי לגלי (חוקי). תחילת המסע בתוך רכבת עם קרונות ששמשו להובלת בקר כדי שלא יתגלו היו חייבים להיות שקטים מאוד, דבר שהיה קשה מאוד עם תינוק בן כמה שבועות. הרכבת עברה דרך סלובקיה וצ'כיה לכיוון מערב אל עבר מעבר האלפים שבעיירה ווילאך שבאוסטריה. משם החל מסע רגלי קשה מאוד של המשפחה הקטנה ניצולת השואה, כאשר סבא מנחם על גב הוריו. כך חצו את האלפים רגלית לצפון איטליה לעבר עיירה קטנה ליד העיר טורינו שנקראה ניקולינו. בניקולינו התקבצו פליטים יהודים, בעיקר מפולין ורומניה. את המסע עשו בעזרת אנשי המוסד לעלייה ב' שהיו חברי קיבוצים מהארץ. בעיירה זו שהו סבא והוריו במעין קיבוץ שארגנו שם בו חיכו 18 חודשים עד שנמצאה עברום אניית מעפילים להמשך העלייה הבלתי לגאלית.

ב-8 למאי 1947 עלו סבא והוריו על אנייה פנמית ששמשה להובלת בננות בדרום אמריקה ושופצה. שמה המקורי היה "גרשם". הם יצאו מנמל בוקה די מגרה דרומית ללה ספציה. אניית המעפילים הזאת הייתה מהאניות האמריקאיות של המוסד לעלייה ב'. היא נרכשה בארה"ב וציוותה היה מבוסס על מתנדבים יהודיים מצפון אמריקה. האנייה הוכנה לקראת הפלגתה בנמלי ליסבון בפורטוגל ופורטו ונרה באיטליה. מפקד האנייה היה ישראל רותם מהמוסד לעלייה ב', רב החובל היה פדני ילין ויחד איתם מתנדבים נוספים אמריקאים, שהובילו עם עוד שליחים מהמוסד לעלייה ב', את האנייה לכיוון נמל חיפה.

על הסיפון היו 1,414 עולים. כעבור שמונה ימי הפלגה ב- 16 במאי 1947 התגלתה האנייה ע"י מטוס סיור בריטי בסמוך לראש הנקרה. מיד התלוותה לאנייה משחתת בריטית וכעבור זמן קצר נוספו עוד שש אניית מהצי הבריטי. אז החל קרב של גז מדמיע, כאשר הבריטים מנסים לעלות עם סולמות חבלים לאנייה. המעפילים השבו מלחמה עם קופסאות שימורים וכל הבא ליד. סבא רבה אברהם (במה) נפצע ליד העין. בשלב מסוים ביקשו הבריטים לראות את רב החובל, ישראל רותם מפקד האנייה, הניף את סבא מנחם כלפי מעלה ואמר לבריטים: "הנה רב החובל שלנו", זה מכיוון שסבא היה לבוש בבגדי מלח עם כובע לבן.

אחת מהמשחתות הבריטיות נגחה בדופן האנייה. האנייה יצאה מכלל שימוש ונגררה לנמל חיפה, שם העבירו במהירות את כולם לאניית בריטיות שלקחו את כל המעפילים למחנה מעצר בקפריסין.

שם האנייה המקורי הוחלף ל"התקווה" כי כאשר נכנסו לנמל חיפה וראו את אורות הכרמל עמדו כל העולים ושרו את ההמנון "התקווה". השליחים של המוסד לעלייה ב' התחבאו בבטן האנייה ולאחר מכן ברחו לתוך העיר חיפה. האנייה שירתה לאחר מכן תקופה קצרה כאניית חיל הים.

מחנה המעצר בקפריסין היה מקום צחיח וחם סבא והוריו התגוררו באוהל מאולתר וסבלו מאוד מהחום ומרוחות החמסין שהעלו אבק. מצב בריאותו של סבא לא היה מזהיר והוא לא נראה טוב בלשון המעטה. כילד קטן בן שנתיים שחי בין מבוגרים ניצולי שואה, הוא שמע בליל של שפות ומהר מאוד התחיל לדבר רומנית, יידיש וקצת עברית, שסבתא חנה לימדה אותו. סבא רבה וסבתא רבה ידעו עברית עוד מפולין שם למדו את השפה בבית ספר היהודי "תרבות".

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת , מיזם הקשר הרב דורי

מסע ההישרדות של צבי אייל , בן 16 בשואה בהולנד

פרופ' צבי אייל ניהל את מחלקת הכירורגיה בבית החולים הדסה עין כרם והקים את ביתו לאחר שעבר את תלאות השואה במחנה המעבר וסטרבורק בהולנד. כשנודע לו כי הוא עתיד להישלח לאושוויץ, נמלט צבי ומאז הוא מספר את סיפורו ומזהיר מ"הסכנות שבעצימת העיינים של תרבות המערב"

בגיל 16 הגיע פרופ'  צבי אייל ( היום פרופסור לרפואה)  במחנה עבודה בהולנד, עוד במחנה בעזרת נחישותו וקשרים שהפעיל הצליח לסיים את לימודי התיכון ואפילו התירו לו לבצע את הבחינות האקסטרניות. הוא סיפר על קורות חייו במלחמה וכיצד הם משצלבים עם התנהלות העולם המערבי. 

"כשהגרמנים נכנסו להולנד, היה ברור לנו מה הולך להיות, ניסינו לברוח מהיום הראשון, רצינו לתפוס סירת דייגים עד שנתפסנו בידי הגסטפו וההולנדים. אבא שלי נכנס לבית סוהר ואימא שלי נכנסה למחנה ווסטרבורק. בתוך המצב הזה בינואר 1942 הגעתי למחנה הזה ,אבל עדיין לא נשלחנו לגרמניה.

"היו שולחים לאושוויץ מאולם שבו היו מעלים מופעי תרבות"

ביוני החל החלק של ההשמדה על ידי הגרמנים, הם עשו את העבודה לאט לאט, באו למפקד המחנה ואמרו שצריך לארגן טרנספורט למזרח. היו צריכים אנשים חזקים, אני הייתי עם אימא שלי היא אמרה "אני לא מסכימה שהבן שלי ילך, אני רוצה שהוא יישאר איתי עד שבעלי ישוב מבית הסוהר". בקשתה של האם נשקלה ולבסוף לא נשלח אייל לטרנספורט שממנו הושמד כל מי שעלה עליו.

"באולם במחנה ביום אחד היו מקיימים מחזמר של כל גדולי אנשי התרבות באולם והיו מזמינים את אנשי האס.אס לראות, וביום למחרת היו בתוך אותו אולם שולחים משם אנשים לאושוויץ. זו ממש הונאה. את אחי הם תפסו על מסמכים מזויפים, אני שחררתי אותו. היה מקובל שלא שולחים אנשים חולים לאושויץ, הכרתי רופא והוא נתן לאחי זריקות שהביאה אותו לקבל 40 מעלות חום ובמצב כזה אי אפשר לשלוח אותך", סיפר אייל.

לסיפור החיים המלא

מסע ההישרדות של ריטה וייס , בת 17 בשואה

שנת 1944, כשהייתי תלמידת בית ספר בת 17, ביקרתי את אחותי בעיירה סאס רייגן שבהונגריה. באחד הלילות דפקו שוטרים הונגרים על דלת הבית וציוו עלינו לצאת החוצה בבגדי שינה ועם תיק אחד בלבד ובו לשים בגדים להחלפה, מעיל חם ומזון. כך יצאתי עם אחותי ושני ילדיה הקטנים מהבית והצטרפנו לשיירה של מאות יהודים שהוצעדו ברחובות

.

שיירה עצרה בכל פעם בבית אחר שבו מתגוררים יהודים ואספה אליה עוד ועוד, כשהשכנים הגויים מריעים וצוהלים על כך שהם נפטרים מהיהודים. משם הועלינו בצפיפות נוראית לרכבת המובילה למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהגענו לשם הופניתי תחילה לצד שמאל עם אחותי וילדיה, אלא שאז נזרקתי על ידי מנגלה, הרוצח הגדול, ימינה - לחיים, ולא לתא הגזים עם הילדים. גם הוריי יעקב ופרומה ימברגר, 8 מאחיותיי ואחי, בני זוגם וילדיהם הקטנים, הובלו כולם לאושוויץ ונרצחו עוד באותו היום.

כאן לא הסתיימו תלאותיי, בסיומה של המלחמה ניצלתי מיריות של חיילים גרמנים עד שהצבא האנגלי הגיע. שבוע אחרי הכרזת המדינה הגעתי לארץ, אלו היו רגעים של שמחה. בתור פליטים באירופה כל מה שרצינו היה להגיע לארץ ישראל. אם המדינה לא היתה קמה, אני לא יודעת מה הייתי עושה עם עצמי, לא יכולתי לחיות עם האנטישמיות בשום מקום אחר.

מדינת ישראל היא הניצחון שלי, היא הניצחון של כולנו. במקום הזה אף אחד לא יקרא לי ולילדים "יהודים מסריחים". לצערי, בשביל המקום הזה ובשביל הגאווה צריך למות לפעמים. עם פחדן - אין לו מדינה והוא יהיה פליט בכל מקום. אני גאה ואוהבת את המדינה. 

מקור

היתומה האבודה של יאנוש קורצ'אק

חנה ( צ'סיה) מנדל , כיום בת 91

"הייתי בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק מגיעל 5 עד גיל 12 " .

ב1939 פרצה המלחמה , סיפרה חנה מנדל . "כילדה קטנה התיימתי מאבי , ואמא התחתנה עם גבר אחר. " "הם שמו אותי בבית היתומים."  " יאנוש קורצ'אק היה אדם נהדר . כולם אהבו אות מאד. עבורו היינו כמו הילדים שלו. הוא הקפיד על החינוך שלנו יחד עם כל צוות המטפלות,  בבית היתומים דאגו לנו לאוכל , בגדים וחינוך . התגוררנו בין 15 ל17 ילדים וילדות בחדר . זה היה הבית שלי "

לאחר פרוץ המלחמה עזבה חנה את בית היתומים בהמלצת קורצ'אק. "מישהו מהפולנים הציל אותי כשלקח אותי לביתו. כל שנות המלחמה הייתי בין הגויים. התחזיתי לפולניה והתגולגלתי בין בתים של משפחות פולניות מקומיות"  .

מאתיים הילדים של בית היתומים שנותרו בגטו ורשה נשלחו למחנות השמדה ואיש לא שב משם- כמו גם קורצ'אק עצמו, שסירב להצעה להינצל ובחר למות יחד עם הילדים אותם כה אהב.

בתום המלחמה עלתה חנה ארצה . כיום מתגוררת בחיפה.

מקור

ריצ'ארד ונגר , בן 9 הוחבא בכנסייה

"הצילה אותי פולניה אחת, אבל היא הייתה אחת ממאה", סיפר ריצ'ארד ונגר, ניצול שואה יליד פולין, שכיום מתגורר במגדלי הים התיכון בנורדיה. מגיל 9 הוא נדד לבדו, וחייו ניצלו הודות לאישה זרה שהחביאה אותו בכנסייה. "אני חושב שהפולנים עבדו עם גרמנים. הפולנים שאני מכיר היו הורגים יהודים שהצליחו לרוץ מגרמנים, כמוני. הייתי רץ מהפולנים לא פחות מהגרמנים. הם לא עשו את השואה, זה לא היה רעיון של פולנים, אבל הם עבדו לעזור לגרמנים".

מקור

מרק הרמן , נער יהודי בין הפרטיזנים האיטלקים

 בצילום הפתיחה : מרק הרמן

מתוך אתר הפרטיזנים, בית לוחמי הגטאות  

מרק הרמן יהודי יליד לבוב שבפולין הצטרף לחיילים איטלקיים שנסוגו מפולין לאיטליה. עם הכיבוש הגרמני את איטליה הצטרף לפרטיזנים בצפון איטליה. לאחר המלחמה הצטרף לתנועת "דרור" ועלה לארץ. חבר קיבוץ לוחמי הגטאות.        

מרק הרמן נולד ב-1927 בלבוב למשפחה יהודית מעניי העיר. עם הכיבוש הגרמני וסגירת הגטו הוא חמק לצד הפולני והתפרנס מקיבוץ מזון ליד המחנה האיטלקי ששהה בעיר לקראת המתקפה בברית המועצות.

בסוף אביב 1943 החזירה איטליה את חייליה מאירופה. בהיותו בן 16 בלבד הרמן הצטרף לפלוגה שלידה שהה בלבוב. בהגיעם לאיטליה נתבקשו החיילים להתפרק מנשקם. חסרי נשק והגנה התברר לחיילים שהם מוקפים בצבא גרמני שכבש את צפון איטליה לאחר כניעתה לכוחות הברית ביולי 1943.

החיילים ומרק איתם הועמסו על רכבות שנסעו צפונה. כאשר התברר שיעדה של הרכבת הוא גרמניה. החליטו מרק וחבר בן גילו לברוח. בסיועם של החיילים האיטלקיים הם מצליחים לקפוץ מהרכבת ולברוח.

מרק הגיע למשפחתו של אנטוניו, החייל שאימץ אותו ונשלח לגרמניה. משפחתו של אנטוניו אימצה את מרק שגר אצלה, ושלחה אותו ללמוד בבית הספר. באחד מימי יוני ב-1944 מרק ראה חיילים זרים נכנסים לכפר. הוא התערבב ביניהם והפך להיות למתרגם בינם (חיילים צ'כיים) לבין אנשי המחתרת האיטלקית באזור. מרק נפרד מהוריו המאמצים והצטרף לפרטיזנים לבריגדת המחץ 49 על שם גריבלדי.

לאחר מספר מתקפות על הכוחות הפאשיסטיים היחידה של מרק מותקפת ומשיבה מלחמה. אך לאחר יום לחימה היא נסוגה במעלה ההרים. לאחר מספר ימי מצור התחילו הפאשיסטיים בהפגזה כבדה על הפרטיזנים. לאחר ההפגזה החל קרב יריות בחסותו מרק חיפש דרך נסיגה ליחידתו. הפרטיזנים נסוגו בלילה במעלה האלפים.

באותו היום קיבל מרק פקודה לנסוע לכפר מולינו דל אבוקטו, שם הצטרף ליחידת הרדיו של ג'יג'י ומריו. ב-1 בספטמבר 1944 הצטרף הרמן למשלחת הקשר של הביון האמריקאי. עם התחלת המתקפה הפאשיסטית על הכפר נסוגה יחידתו של מרק ונערכת לקבלת משלוח נשק מהאוויר לאחר המתנה מורטת עצבים נשמע הד מנועי המטוס. ההצנחה עברה בשלום והנשק הגיע ליעדו.

היחידה התמקמה בהרים ומרק הפך לרץ והקשר של היחידה. לצורך זה קיבל מרק אופניים עליהם גמע מאות קילומטרים. בנובמבר 1944 עברה היחידה לעיירה ג'אבנו ומרק אחראי על הקשר עם המפקד ג'יג'י ששהה בטורינו. לאחר המתנה למשלוח נשק שלא הגיע, האזור הותקף על ידי הפאשיסטים. מרק ויחידתו נסוגים מהכפר לאחר שהחביאו את משדר הרדיו. בהרים הם גילו שהם מכותרים והחלו להתקדם לעבר משרפת הלבנים הסמוכה על מנת להסתתר שם.

בדרך הם הצטיידו במזון ובאמוניאק לטשטש את עקבותיהם. מרק שהסתתר בעיירה, חזר לחבריו המתחבאים על מנת לטשטש את מקום מחבואם. בדרך חזרה הוא נתקל בכוח גרמני והצליח לחמוק ממנו. בהגיעו לדירת המסתור הוא מגלה שהכוח ממנו התחמק הפך את הדירה לבסיסו. אך הגרמנים לא חשדו במרק, אלא חשבו שהוא תושב הכפר. 

       

 לאחר הסרת העוצר גילה הרמן שחבריו בחיים והוא נסע לטורינו לדווח למפקד על המקרה. בזמן זה נפל משלוח נשק מבעלות הברית בידי הפאשיסטיים שהרגו פרטיזנים רבים תוך כדי איסוף הנשק. היחידה התאוששה והמשיכה בפעילותה.

בסוף אפריל 1945 פרצה שביתה כללית בכל צפון איטליה. הפרטיזנים ירדו מן ההרים ונלחמו בכוחות הפאשיסטיים. עם שחרור טורינו יצאה יחידת הרדיו של מרק ממחבואה והצטרפה לכוחות המשחררים.

בתום הלחימה חזר מרק לפולין לחפש את משפחתו. לאחר שגילה קרובת משפחה הוא השקע בלבוב. הוא יצא משם עם הצטרפו לתנועת דרור ולפעילות "הבריחה". הוא שב לאיליה שם הצטרף ל"הגנה". לאחר הקמת המדינה הוא עלה לארץ והצטרף ליחידות הפלמ"ח בצה"ל. הוא נלחם בנגב ובתום המלחמה הצטרף לחבריו בקיבוץ לוחמי הגטאות.

      

    מקור