ילדי היער היהודים מנסים לקבץ נדבות בכפר פולני

הערת צוות מיזם התיעוד "ילדים בשואה" :
היו בתקופת השואה אלפי ילדים יהודים שהסתתרו לבד או עם המשפחות ביערות בפולין ובאוקראינה. הנה סיפור העצוב של אחד מהם. 

מתוך ספר הזיכרונות של הרופאה, ניצולת השואה,  ד"ר צילה רנרט:

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם,

1987

  

"עם תעודותי המזוייפות וזהותי השאולה הגעתי לכפר מילאנובק שם  

שם חשבו שאני נוצריה בגלל המראה הסלאבי שלי . יום אחד כשטיילתי בכפר הפולני, התרחש מאורע שלא אשכחהו כל ימי חיי והוא חרות בזיכרוני המעיק עד 

היום .

הילד הקטן, שעמד בכיכר הכפר היה לבוש סחבות ומטונף וקיבץ נדבות. הוא נשען על שפת הבאר שבאמצע הכיכר והושיט את ידו הקטנה אל העוברים והשבים. ניכר בו בילד מיד שיצא מן היער הסמוך, מקום שבו הסתתר לבד או בחברת הוריו או בחברת ילדים נוספים זאת לא אדע לעולם. הכיכר בכפר הפולני היתה ריקה. התקרבתי אליו ושמתי שטר-כסף גדול בכף-ידו. הוא הסתכל בי בתדהמה ומיהר להסתירו בכיסו. התרחקתי, כעבור שעה קלה שמעתי צעקות . פניתי לאחור וראיתי גבר פולני גדול ושמן מטלטל את הילד בכתפיו וצועק : "זהו 

יהודון. הוא בא הנה לקבץ נדבות. צריך למסור אותו לגרמנים".

כמה אנשים מהכפר הפולני נזעקו למקום. הילד היהודי  ביקש מהם בתחינות  

ובבכי לתת לו ללכת , אמר שלא עשה דבר רע וכי מתוך רעב פשט את ידו. האיש הפולני , שפניו רעות וטיפשות כמו התליינים הללו שבתיאורי הצליבה של מציירים קדמונים, ביקש שיקראו למיליציה. ההתקהלות של הכפריים גדלה. איש לא התערב, ואני התרחקתי לאט-לאט , נאבקת ברצוני לשוב לאחור, אל הילד היהודי האומלל, ואם צריך למות , למות אתו. אבל בו-בזמן חשבתי על ילדתי אינה בת ה-6 שבלעדי – תמות כמו הילד הקבצן הזה. אך מדוע אכחד? יצר הקיום הוא שדחף אותי הלאה וכן , למה אכחיש זאת, הפחד , שיגלו מי נתן בידו 

את שטר הכסף.

צעקותיו של הגבר הפולני ותחינותיו של הילד רדפו אותי עד חדרי. הסתגרתי בו  ובכיתי בו כפי שלא בכיתי מעודי, אך עיניו של הילד ובכיו הסיפו לרדוף אותי אחרי זמן רב, ככל אשר הלכתי. אחר כך בהמשך התרחשו אסונות חדשים ועמעמו את הזיכרון הזה מעט, אבל מעולם לא השתחררתי ממנו לגמרי.

המחשבות על הילד היהודי היהודי האומלל שהוצא להורג ע"י המיליציה ודמויות הוריו או חבריו שהמתינו לו  לשווא ביער הסמוך לכפר המשיכו לרדוף אותי כל החיים.

מקור וקרדיט :

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם,

1987

אנשי הגסטפו והילדה אינה , בת 6 , לבוב , 1942

 מתוך ספר הזיכרונות של הרופאה, ניצולת השואה,  ד"ר צילה רנרט:

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם, 1987

"יום אחד , בשעת מנחה, כיצא רומק מן הבית ואני הייתי עם אינה , ילדתי בת ה6 , שמעתי מכוניות כבדות קרבות אל הבית בו הסתתרנו. מאחר שהייתי דרוכה תמיד לקדם כל פורענות , הצצתי מבעד לחלון וראיתי מכוניות ירוקות גדולות של הגסטפו נעצרות ליד הבית. מאחת מהן יצא איש הס"ס ובדק את מספר הבית. כן זה היה הבית שחיפשו. עוד כמה גברים  חמושים ירדו וצלצלו בשער. הבת שלי אינה , בת ה6 מיהרה להסתתר והצנטפה באחת מפינות הארון. אין היא זעה. אין היא מדברת, אין היא שואלת מאומה. היא מבינה ויודעת שרודפים אחריה ואחרי. גם אני אינני זזה, כאילו הופנטתי.

הם מאבדים את סבלנותם , צועקים , הולמים בשער הגינה. לבסוף הופיעה בחלון הזקנה הפולנית שהסתירה אותנו. מתלוננת על הרעש , איש הס"ס פונה אליה בתקיפות. בשפתו , והיא , אף שהיתה לפנים מורה לגרמנית בבית ספר תיכון, מעמידה פנים שאיננה מבינה. איש הס"ס מחרף ומגדף ומצווה על המתורגמן לומר את פקודותיו בפולנית: עליה לפתוח מייד , כדי שיוכלו לעצור את היהודים שמתגוררים בביתה . היא מעמידה פנים שאינה מבינה על מה הוא שח ואומרת: "גרו כאן רוסים, אבל הם ברחו ביום הראשון לפלישה" ואכן התגורר במרתף הבית זוג רוסי, שמיהר לנוס מפני הצבא הגרמני.

 כללו של דבר, היא מיטבה כל-כך להעמיד פנים כחרשת ושוטה, עד שלבסוף פוקעת סבלנותו של הגרמני והוא מאיים לשוב – ואבוי לה אם שיקרה!

ידעתי  מה עלי לעשות, ומיד ! ובשעה שטמנה אינה הילדה בילקוטתה בגדים, גרביים ואת הדובי שלה, חברה לכל התלאות , רצתי אל בעלת-הבית הפולניה ונישקתי אותה בלי אומר, אבל בהתרגשות אמיתית.

"מהרי, ברחי מכאן . אל תקחי מאומה. תודיעי לי ונעביר את חפצייך למקום שבו תהיי" , אמרה.

לבשתי במהירות , אבל בקפידה , שכבות רבות של לבנים וכמו לפני יותר משנה , כשנסנו מן הרכבת אל סיביר, הלכתי עתה ורצתי עם אינה הילדה במהירות אל תחנת החשמלית, בלי מבט לאחור . הגענו למחבוא של חמי. "

מקור וקרדיט :

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם, 1987

ההישרדות של בלה איזנמן , בת 16, באושוויץ וברגן-בלזן

בלה איזנמן נולדה ב-1927 בלודז' בפולין למשה והינדה פדרמן. עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 הוחרמה הסחורה בחנותו של האב. לאחר שנה נכלאה המשפחה בגטו לודז' וכל רכושה הוחרם. בביתה של בלה הצטופפו 13 נפשות. במאי 1942 נחקר האב במטה המשטרה הגרמנית ששכן מול בית המשפחה. בלה שמעה את צעקותיו. לאחר ימים מעטים נפטר האב מפצעיו ונקבר בקבר אחים.

בלה עבדה בתפירה ובסריגה, בין היתר בתפירת מדים לחיילים גרמנים, והייתה סורגת גם את המכסה של אמה כדי שזו תקבל תלושי מזון. במרס 1943 פרצו חיילים גרמנים לביתה של בלה והיכו את אחיה הבכור חיים, ששכב שם נפוח מרעב. כששבו בלה ואמה מעבודתן, מצאו אותו גוסס. הוא אמר, "מחר יהיה היום הראשון של האביב, אבל אני כבר לא אראה אותו". למחרת נפטר.

האם שובצה לעבודה במשרד של בית מלאכה לתפירת מדי חיילים, והוסיפה את שמה של בלה לרשימת העובדים כדי להצילה מהאקציות. אך העבודה והרישום לא הצילו את השתיים, ובקיץ 1944 הן גורשו לאושוויץ. בהיותן על הרמפה הלבישה האם את בתה במעיל שלה, כדי שבלה תיראה מבוגרת מכפי גילה. האם נרצחה בתאי הגזים. בלה, שריד יחיד למשפחתה, חלתה ועמדה אף היא בפני שילוח לתאי הגזים, אך ביום השילוח חסרה אישה במשלוח לברגן-בלזן ובלה צורפה במקומה.

בלה הגיעה להנובר כשהיא קודחת מחום ונישאה בידיהן של כמה נשים לברגן-בלזן. היא עבדה במפעל ברוכליץ, ובמרס 1945 הוצאה עם עוד אסירות לצעדת מוות. "כשבעלות הברית הפציצו", אומרת בלה, "זה היה רגע של שמחה בשבילי, שגם הס"ס שוכבים על האדמה". הצועדות ניזונו משלג ומתפוחי אדמה קפואים. באחד הלילות התחבאו בלה ושלוש מחברותיה בקש באסם. הגרמנים דקרו בכידוניהם את הקש אך לא גילו את המסתתרות. כשנעלם טור הצועדות, הלכו בלה וחברותיה ליער ונקלעו לסופת שלגים. בלה הגיעה לבסוף לכפר צ'כי, ושם שוחררה בידי הצבא האמריקני.

בלה הצטרפה לקבוצה של יתומים יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל בסיוע עליית הנוער. "החלטתי לקחת עלי את המשימה של אחי, שרצה להגיע לארץ ישראל", היא אומרת. במהלך מסעה לארץ ישראל שהתה בלה במחנות באיטליה, שם למדה עברית. היא פגשה את צבי איזנמן, ניצול שואה אף הוא, ולימים התחתנו השניים.

באוגוסט 1946 עלו בלה וצבי על אוניית המעפילים "כתריאל יפה". האונייה נתפסה בידי הבריטים ואנשיה שוחררו לאחר חצי שנה במעצר הבריטי בקפריסין ובעתלית. בלה השלימה את לימודי התיכון, למדה בבית ספר לאחיות, ולאחר מכן התגייסה לצה"ל כאחות מוסמכת וקיבלה דרגות קצונה. היא הייתה אחות ראשית בבית חולים, ולאחר מכן אחות בריאות הציבור.

לבלה ולבעלה צבי ז"ל שני בנים, שמונה נכדים ושמונה נינים.

מקור

ההישרדות של מנחם הברמן, בן 16 באושוויץ ובוכנולד

מנחם הברמן נולד ב-1927 בעיר אורלובה שבצ'כוסלובקיה וגדל בעיר מונקץ', השני מבין שמונה ילדיהם של יהודה-לייב ורחל הברמן. ההורים היו בעלי מחלבה חסידים, ובילדותו סייע מנחם בעבודות המחלבה ובשילוח תוצרתה ללקוחות.

בשלהי 1938 גויס האב יהודה-לייב לצבא הצ'כוסלובקי ומנחם נאלץ להפסיק את לימודיו ולהחליפו במחלבה. בעקבות ועידת מינכן סופחה מונקץ' וסביבתה להונגריה. באביב 1940 גויס האב לשירות העבודה של צבא הונגריה ונשלח לחזית המזרחית. ערב בר המצווה של מנחם ביצעו חיילים הונגרים פוגרום סמוך לבית הכנסת ורצחו שלושה מהמתפללים. "זאת הייתה חגיגת בר מצווה באווירה של תשעה באב", אומר מנחם.

באביב 1944 הקימו הגרמנים גטו במונקץ'. 21 בני המשפחה נדחסו בדירה בת שני חדרים, בתנאי מחסור ורעב. מנחם וחבריו גויסו לעבודות כפייה.

במאי 1944 גורש מנחם עם יהודי הגטו לאושוויץ ברכבת בקר. במהלך הסלקציה על הרמפה עזר מנחם לאחיו הקטן בנימין, אך הם הופרדו, ובנימין שולח לתאי הגז עם אמו ועם עוד חמישה מאחיו. אחותו הגדולה, שלא שולחה לתאי הגז, נפטרה ממחלה, וכך נותר מנחם יחיד מכל משפחתו. על זרועו קועקע המספר 10111 A, והוא הועסק בפינוי אפר מתעלות המשרפות, באיסוף צואה לייצור קומפוסט ובקציר תבואה.

כעבור זמן הוא התגלה כסייס מוכשר, והוביל ציוד ומזון ברחבי אושוויץ-בירקנאו. בזכות המזון שנקרה בדרכו בעבודה הזאת עלה בידיו לשרוד, אם כי פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות: הוא נחלץ ממלתעות כלב שאיים לשסעו, עמד להיות מומת בידי קצין ס"ס לאחר שנתפס עם מזון בשקו, נפל ל"אגם" של אפר אדם מהמשרפות וכמעט טבע בו.

בינואר 1945 הוצאו מנחם ושאר אסירי אושוויץ לצעדת מוות שבה נספו רבים מחבריו. האסירים הועלו על קרונות פתוחים והוסעו מערבה כשהם מתכסים בבגדי חבריהם המתים. במהלך הנסיעה הפציצו מטוסים את השיירה. מנחם נפצע והוציא בעצמו רסיס שחדר לכתפו.

לאחר חמישה ימי נסיעה הגיעה הרכבת למחנה בוכנוולד. בקרון של מנחם נותרו בחיים כ-20 מתוך 150 האסירים שהועלו אליו. מנחם שהה בבלוק הילדים בבוכנוולד בתנאים קשים של מחלות ושל כינים, צפיפות ורעב. עם פינוי בוכנוולד, בתחילת אפריל 1945, הוא הסתתר בצינור ביוב. לאחר חמישה ימים נתפס והוצא לצעדת מוות, אך ברח ושב אל המחנה. למחרת שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. בעת השחרור היה משקלו של מנחם 34 קילוגרם.

מנחם חולה השחפת אושפז והועבר להחלמה בשווייץ. כעבור זמן הקים קואופרטיב עם חבריו וקנה מכשור לבית מלאכה למכונות כתיבה וחישוב. בהמשך נודע לו שאביו שרד וחי ברוסיה. האב כתב לו: "אם תיסע לארץ ישראל יש סיכוי שניפגש". ב-1950 עלה מנחם לישראל. את הציוד הטכני הביא עמו ארצה ופתח בית מלאכה בירושלים. לימים סייע לאביו, שהיה מסורב עלייה, לעלות לארץ.

מנחם התחתן עם רבקה, ניצולת שואה מהולנד, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

מקור

ציפורה (פייגה) גרנט, בת 11 , "פרידה לא פרידה"

 ציפורה (פייגה) גרנט לבית גרשנפיש נולדה ב-1931 בעיר בלפור בצרפת לזוג מהגרים מפולין. להוריה, חיה ויעקב, היו עוד בת ושני בנים. המשפחה הייתה דתית ומשכילה, וציפורה למדה במסגרות פרטיות לא-יהודיות.

לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה יצרו ההורים קשר עם נשים מ"חיל הישע" שטיפלו בילדים של יהודים שנעצרו, ואמה של ציפורה החלה לסייע להן בפעילותן. באחת האקציות נתפסה האם. לפני שנלקחה היא מסרה לציפורה צוואה בעל-פה ואת טבעת הנישואין שלה.

האב יעקב ביקש מהשוטרים הצרפתים שייקחו אותו במקום האם, אך הם סירבו. האב דרש שכל בני המשפחה ילכו עם האם, אבל גם לכך סירבו השוטרים. זמן קצר לאחר שביקרה ציפורה את אמה במעצר, גורשה האם למחנה הריכוז פיטיווייה ומשם לאושוויץ.

נשות "חיל הישע" ארגנו את העברתן של ציפורה ושל אחותה סימה לפנימייה לבנות בעיר סמוכה. האב לקח אותן לשם והן נפרדו ממנו בחיפזון. "פרידה לא פרידה", מתארת זאת ציפורה. היא כתבה מכתבים לאביה, אך לא קיבלה תשובה.

לימים נודע לה שהוא נשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם לאושוויץ..

נשות "חיל הישע" לקחו את אחיה של ציפורה אל ביתן, ובהמשך הועברו הבנים לבית יתומים יהודי בפריז. ציפורה פנתה לגסטאפו וביקשה להתאחד עם אחיה בפריז. כשנודע למנהלת הפנימייה על פנייתה של ציפורה, היא מיהרה להעביר אותה ואת סימה למקום בטוח יותר בעיר אחרת.

בבית הספר שבו למדו השתיים רדפה אותן המנהלת האנטישמית. אחת מנשות "חיל הישע" עברה לעיר כדי להקל על ציפורה ואחותה. אחיה הגדול של ציפורה, שמואל, הוסתר בהרי האלפים הצרפתיים. אחיה הקטן, יוסף, נרצח בשואה.

עם השחרור, ביוני 1944, פגשה ציפורה חיילים יהודים-אמריקאים בבית הכנסת בעיר, ואלה סייעו לה להתאחד עם אחיה ששרד. ציפורה, אחיה ואחותה עברו לשווייץ, שם חי דוד שלה, וציפורה התכתבה עם דודתה בקנדה. זו ביקשה לקבל לטיפולה את ציפורה, את אחותה ואת אחיה, אך לאחר התכתבות מתמשכת החליטה ציפורה להגר לארץ ישראל – היעד שהציבה לעצמה.

בפסח 1946 עלו ציפורה, אחיה ואחותה ארצה. ציפורה למדה במקווה ישראל ושירתה ב"הגנה" ובחיל הים. היא עסקה בהוראה בבתי ספר יסודיים בחיפה, ולאחר מכן בפנימיית ימין אורד, שם טיפלה בנוער עולה, בעיקר מברית המועצות לשעבר.

ציפורה היא אשת עדות ופעילה ב"עלומים", ארגון ילדים שהוסתרו בצרפת בתקופת השואה. לציפורה ולבעלה אברהם ז"ל שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-21 נינים.

מקור

סופם של הילדים המיוחדים בכפר של סאלי ביין

סאלי ביין הקים וניהל במשך 34 שנים בגרמניה, לפני השואה ובמהלכה, כפר שבו היה מוסד חינוכי לילדים יהודיים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם רעייתו רֶבֶּקָה ביין. במהלך השנים למדו בכפר קרוב ל-400 תלמידים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה.

משנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלו חיי הילדים במעון להשתנות באופן דרמטי.

בין 1933 ל-1942 נאלץ ביין לנהל מאבק מתמיד כדי שהכפר ימשיך להתקיים ולהדוף ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות הכפר ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום.

ההסתה של הנאצים, שהיו מעוניינים לסגור את המעון, לא אפשרה לביין להמשיך בפעילותו ללא הגבלה. בסיועם של כמה מתושבי בֶּלִיץ הוא הצליח לדחות את הקץ לזמן מה.

בחודש אפריל 1942 עברו הנאצים לפעילות השמדה: קרוב ל-30 חניכים ואנשי צוות מהכפר הוצאו ונשלחו לגטו ורשה. ביין הבין שגורלו של המקום נחרץ, אך נשאר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו אשרות יציאה מגרמניה.

כחודשיים לאחר מכן, ב-13 ביוני 1942, יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל החניכים ואנשי הצוות שנותרו בכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו.

מקור 1 : ויקיפדיה

מקור 2 :

סאלי ביין: יאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים - בלוג הספרייה הלאומית

"יותר מאחיות": סיפורן של החברות הטובות מחדר 28 בגטו טריזנשטט

רק 15 נערות שגרו בחדר שרדו, וגורלן נקשר, עד יומן האחרון, זו בזו. הנקה, הנדה ויהודית, שעדיין חיות היום מספרות את זיכרונותיהן

גטו טריזנשטט שבצכ’יה נהיה ידוע לשמצה, לאחר ששימש “גטו לדוגמא”, בו ניסו הנאצים ליצור מצג שווא של מקום בו חיים היהודים חיי-רווחה, תרבות וביטחון. לגטו הגיעו משלחות מהעולם שביקשו לבחון את הנעשה בשטחי הכיבוש הנאציים. שם, הוקם גם חדר 28, כמקום שבו למדו נערות יהודיות צעירות כתיבה, חשבון ואפילו ציור.  רק 15 נערות מהחדר שרדו. הן היו רק בנות 13-12, החדר היה המשענת הבטוחה שבה נאחזו זו בזו כדי לשרוד. חמש נשים שעדיין חיות היום, מספרות את זיכרונותיהן, וחולקות אולי בפעם האחרונה את סיפורו של החדר שלהן.

חדר 28 היה החדר הקיצוני בבניין הסמוך לכנסייה המרכזית שבגטו. כל מי שהגיעו לגטו בימים ההם חולקו לקבוצות גיל, וחדר 28 היה החדר של הנערות הצעירות ילידות 1930 שהגיעו לגטו מכל רחבי צ’כיה. 30 בנות גרו בחדר, על עשר מיטות תלת קומתיות שהיו מסודרות מימין ומשמאל במאונך לקירות. “אני זוכרת את היום שהגעתי לשם מצוין”, סיפרה חנה וינגרטן, המכונה הנקה, שהייתה רק בת 13 כשהגיעה לגטו עם אמה וסבתה. “הגעתי עם אמא שלי, הייתי הכי גדולה. אחת המטפלות שם, שהייתה בת דודתה של אמי, אמרה שכדאי לילדים לגור עם ילדים אחרים. אמא שלי השתכנעה”.

 הגטו, שהוקם בעיירה טרזין, היה ממוקם כ-60 ק”מ מפראג. טרזין הייתה עיר מבצר שאכלסה כ-7,000 תושבים צ’כים, אך לאחר פלישת הגרמנים הפכה לגטו ראווה של הנאצים בפני מדינות המערב, ובשיאו הכיל הגטו כ-50 אלף אסירים יהודים. כשהנקה הגיעה לשם, ועברה להתגורר עם בנות גילה בחדר 28, עדיין הותר לה להתראות עם אמה. “ידעתי איפה היא גרה, באתי לבקר אותי. כשהייתי חולה היא הגיעה לבקר אותי. היה קשה טוב”.

החיים בגטו, היו שונים מאד מהחיים של הנקה בפראג. היא ורוב הנערות האחרות באו מבתים אמידים ומשכילים, והשינוי בעבורן היה גדול ומשמעותי. “כל בוקר התעוררתי ואמרתי – נו, נגמרה המלחמה? כולנו חשבנו שזה עניין זמני. כולנו טעינו”, סיפרה חנה.

ילדה נוספת בחדר הייתה הנדה (חנה) דרורי, שהגיעה לגטו כשעוד לא מלאו לה 12 שנים. אמה נעצרה בתחילת המלחמה ומאז נעלמה, ואביה הגיע לטריזנשטט, מונה להיות מחלק הלחם בגטו, והצליח בקשריו להכניס אותה לחדר 28, למרות שהייתה צעירה מרב הבנות. “בבוקר, בשעה 07:00 היינו צריכות לקום והיה צריך לאוורר את המיטות. היו 2 תורניות שהיו צריכות להביא ארוחת בוקר ואחר כך היו לימודים” סיפרה הנדה.

לחדר 28 כמו לשאר החדרים היו מדריכות ומטפלות אחראיות. האחראית על חדר 28 הייתה תלה. המטפלת הקשוחה, הציונית, שהנהיגה בחדר משמעת ברזל והייתה לה השפעה רבה על עיצוב דמותן של הנערות בימים ההן. הימים עברו על הבנות בשגרה יחסית. המבוגרים, ההורים שנשארו בחיים והמדריכות  השגיחו על הילדים ודאגו שילמדו גם בגטו למרות שחל על כך איסור חמור. “למדנו לטינית, גרמנית, אנגלית, היסטוריה, גיאוגרפיה. כל אחת עם הנייר והעיפרון שהיא מצאה. תמיד הייתה מישהי ששמרה בכניסה של הבית, שאם באה ביקורת גרמנית אז כל אחת הייתה צריכה מראש לדעת איפה היא מסתירה את דברי הלימוד”, סיפרה הנדה.

 שעות ארוכות של שגרה לכאורה נורמלית. מעל לכל ריחף פחד עמום מפני מה שקורה מחוץ לגטו, והן מצאו זו בזו נחמה וביטחון. “אנחנו לא ידענו מה קורה. הגרמנים דאגו שלא נדע. על הטרנספורטים ידענו שאנשים הולכים למזרח. אף אחד לא ידע מה זה המזרח”, כך לדברי הנדה.

גם יהודית רוזנצוויג הייתה בחדר, אביה הקים גינת ירק בגטו וגידל ירקות בעבור הגרמנים. “אבא שלי פתח גן ירק באותו בניין, בתור מקום עבודה לבנות, אבל כל הירקות שגדלו בגן, הוא היה חייב למסור לגרמנים”, סיפרה יהודית.

בשנת 1944, הבנות של חדר 28 נשלחות בטרנספורטים, ואז התחילה לחלחל אליהן המציאות האמיתית. כל אחת מהן נשלחה למקום אחר. רוב הנערות שפעם חלקו את החדר מתו במחנות ההשמדה. כשנגמרה המלחמה מעטות שרדו ולא ידעו דבר זו על זו.

הנקה, הנדה ויהודית חזרו לפראג כל אחת לבדה. כלום לא חיכה להם שם, ועד מהרה החליטו לעלות לארץ. וכאן הן נפגשו בקיבוץ החותרים. במהלך הזמן נודע סיפורן של החברות מחדר 28. היסטוריונית בשם הנלורה ברנר, כתבה ספר שסיפר את סיפורן, ועד היום מנהלת את פרויקט חדר 28 בגרמניה.

מקור