רק 15 נערות שגרו בחדר שרדו, וגורלן נקשר, עד יומן האחרון, זו בזו. הנקה, הנדה
ויהודית, שעדיין חיות היום מספרות את זיכרונותיהן
גטו טריזנשטט שבצכ’יה נהיה ידוע לשמצה, לאחר ששימש “גטו לדוגמא”, בו ניסו הנאצים
ליצור מצג שווא של מקום בו חיים היהודים חיי-רווחה, תרבות וביטחון. לגטו הגיעו משלחות
מהעולם שביקשו לבחון את הנעשה בשטחי הכיבוש הנאציים. שם, הוקם גם חדר 28, כמקום שבו
למדו נערות יהודיות צעירות כתיבה, חשבון ואפילו ציור. רק 15 נערות מהחדר שרדו. הן היו רק בנות 13-12,
החדר היה המשענת הבטוחה שבה נאחזו זו בזו כדי לשרוד. חמש נשים שעדיין חיות היום, מספרות
את זיכרונותיהן, וחולקות אולי בפעם האחרונה את סיפורו של החדר שלהן.
חדר 28 היה החדר הקיצוני בבניין הסמוך לכנסייה המרכזית שבגטו. כל מי שהגיעו
לגטו בימים ההם חולקו לקבוצות גיל, וחדר 28 היה החדר של הנערות הצעירות ילידות
1930 שהגיעו לגטו מכל רחבי צ’כיה. 30 בנות גרו בחדר, על עשר מיטות תלת קומתיות שהיו
מסודרות מימין ומשמאל במאונך לקירות. “אני זוכרת את היום שהגעתי לשם מצוין”, סיפרה
חנה וינגרטן, המכונה הנקה, שהייתה רק בת 13 כשהגיעה לגטו עם אמה וסבתה. “הגעתי עם אמא
שלי, הייתי הכי גדולה. אחת המטפלות שם, שהייתה בת דודתה של אמי, אמרה שכדאי לילדים
לגור עם ילדים אחרים. אמא שלי השתכנעה”.
הגטו, שהוקם בעיירה טרזין, היה ממוקם
כ-60 ק”מ מפראג. טרזין הייתה עיר מבצר שאכלסה כ-7,000 תושבים צ’כים, אך לאחר פלישת
הגרמנים הפכה לגטו ראווה של הנאצים בפני מדינות המערב, ובשיאו הכיל הגטו כ-50 אלף אסירים
יהודים. כשהנקה הגיעה לשם, ועברה להתגורר עם בנות גילה בחדר 28, עדיין הותר לה להתראות
עם אמה. “ידעתי איפה היא גרה, באתי לבקר אותי. כשהייתי חולה היא הגיעה לבקר אותי. היה
קשה טוב”.
החיים בגטו, היו שונים מאד מהחיים של הנקה בפראג. היא ורוב הנערות האחרות באו
מבתים אמידים ומשכילים, והשינוי בעבורן היה גדול ומשמעותי. “כל בוקר התעוררתי ואמרתי
– נו, נגמרה המלחמה? כולנו חשבנו שזה עניין זמני. כולנו טעינו”, סיפרה חנה.
ילדה נוספת בחדר הייתה הנדה (חנה) דרורי, שהגיעה לגטו כשעוד לא מלאו לה 12 שנים.
אמה נעצרה בתחילת המלחמה ומאז נעלמה, ואביה הגיע לטריזנשטט, מונה להיות מחלק הלחם בגטו,
והצליח בקשריו להכניס אותה לחדר 28, למרות שהייתה צעירה מרב הבנות. “בבוקר, בשעה
07:00 היינו צריכות לקום והיה צריך לאוורר את המיטות. היו 2 תורניות שהיו צריכות להביא
ארוחת בוקר ואחר כך היו לימודים” סיפרה הנדה.
לחדר 28 כמו לשאר החדרים היו מדריכות ומטפלות אחראיות. האחראית על חדר 28 הייתה
תלה. המטפלת הקשוחה, הציונית, שהנהיגה בחדר משמעת ברזל והייתה לה השפעה רבה על עיצוב
דמותן של הנערות בימים ההן. הימים עברו על הבנות בשגרה יחסית. המבוגרים, ההורים שנשארו
בחיים והמדריכות השגיחו על הילדים ודאגו שילמדו
גם בגטו למרות שחל על כך איסור חמור. “למדנו לטינית, גרמנית, אנגלית, היסטוריה, גיאוגרפיה.
כל אחת עם הנייר והעיפרון שהיא מצאה. תמיד הייתה מישהי ששמרה בכניסה של הבית, שאם באה
ביקורת גרמנית אז כל אחת הייתה צריכה מראש לדעת איפה היא מסתירה את דברי הלימוד”, סיפרה
הנדה.
שעות ארוכות של שגרה לכאורה נורמלית.
מעל לכל ריחף פחד עמום מפני מה שקורה מחוץ לגטו, והן מצאו זו בזו נחמה וביטחון. “אנחנו
לא ידענו מה קורה. הגרמנים דאגו שלא נדע. על הטרנספורטים ידענו שאנשים הולכים למזרח.
אף אחד לא ידע מה זה המזרח”, כך לדברי הנדה.
גם יהודית רוזנצוויג הייתה בחדר, אביה הקים גינת ירק בגטו וגידל ירקות בעבור
הגרמנים. “אבא שלי פתח גן ירק באותו בניין, בתור מקום עבודה לבנות, אבל כל הירקות שגדלו
בגן, הוא היה חייב למסור לגרמנים”, סיפרה יהודית.
בשנת 1944, הבנות של חדר 28 נשלחות בטרנספורטים, ואז התחילה לחלחל אליהן המציאות
האמיתית. כל אחת מהן נשלחה למקום אחר. רוב הנערות שפעם חלקו את החדר מתו במחנות ההשמדה.
כשנגמרה המלחמה מעטות שרדו ולא ידעו דבר זו על זו.
הנקה, הנדה ויהודית חזרו לפראג כל אחת לבדה. כלום לא חיכה להם שם, ועד מהרה
החליטו לעלות לארץ. וכאן הן נפגשו בקיבוץ החותרים. במהלך הזמן נודע סיפורן של החברות
מחדר 28. היסטוריונית בשם הנלורה ברנר, כתבה ספר שסיפר את סיפורן, ועד היום מנהלת את
פרויקט חדר 28 בגרמניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה