ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 11 בדצמבר 2022

 



בשבועות הראשונים באושוויץ אני לומדת את כללי ההישרדות . אם אתה יכול לגנוב חתיכת לחם מהשומרים, אתה גיבור, אבל אם תגנוב מאסיר, תאבד את כבודך, תמות ; תחרות ושתלטנות לא יביאו אותך לשום מקום, שם המשחק הוא שיתוף פעולה ; לשרוד פירושו להתעלות מעל צרכיך שלך ולהתמסר למישהו או למשהו שאינו אתה .

בשבילי, המישהו הזה הוא מגדה אחותי , המשהו הוא התקווה שאראה שוב את אריק  אהובי , מחר, כשאשתחרר לחופשי . כדי לשרוד אנחנו בונות לעצמנו עולם פנימי, מקום מבטחים, גם בעוד עינינו פקוחות . אני זוכרת אסירה שהצליחה לשמור תמונה של עצמה מלפני מאסרה, תמונה שבה היה לה שיער ארוך . היא הצליחה להזכיר לעצמה מי היא, שהבחורה שהיתה פעם עדיין קיימת . המודעות הזאת היתה בשבילה למפלט ששימר את
רצונה לחיות .

מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

זהו קטע מתוך ספרה המדובר של הפסיכולוגית המוערכת ושורדת השואה ד"ר אדית אווה אגר, אשר נשלחה לאושוויץ כשהיתה בת 16, רקדנית בלט ומתעמלת. שעות לאחר שהוריה נספו, ד"ר יוזף מנגלה הכריח אותה לרקוד כדי לשעשע אותו. למען הישרדותה היא כמובן נענתה להוראתו.

בספרה הבחירה – אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, שהיה לרב מכר עולמי, היא משלבת בין סיפור הישרדותה האישי עד לשחרור המחנה ב-1945, סיפור ההחלמה שלה וסיפוריהם של מטופליה – אנשי צבא, פצועי מלחמה ונפגעי טראומה פיזית ונפשית – להם סייעה להירפא בשיטה שפיתחה כפסיכולוגית קלינית.

בבסיס השיטה של ד"ר אגר עומדת הקביעה: איננו יכולים תמיד לשלוט במה שקורה לנו בחיים אך אנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ד"ר אגר בוחנת את הדרך שבה אנחנו נוטים לכלוא את עצמנו בתוך מחשבותינו ומראה לנו כיצד למצוא את המפתח לחירות.

אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

אדית אגר – ויקיפדיה

 

למידע נוסף , מאמר בעברית

ד"ר אגר, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, לקחה את סיפור חייה המדהים ופיתחה בעזרתו שיטה טיפולית ששמה את הדגש על כמה עקרונות פשוטים, כמעט אינטואיטיביים, שמעמידים במרכז את יכולתו של האינדיווידואל להתמודד עם הסבל הנורא ביותר – ולהחלים ממנו. במהלך הקריירה הענפה שלה היא לימדה והרצתה, העבירה הרצאות טד, טיפלה באנשים ובזוגות ובכל מי שרצה והכשירה מאות מטפלים.

בבסיס השיטה עומדת הקביעה שאנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה לנו בחיים – אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ואנחנו יכולים לוותר על עמדת הקורבן משום שאף אחד לא הופך אותנו לקורבנות, חוץ מעצמנו. לפני שיאשימו אותה בהאשמת הקורבן מדגישה אגר ש"בסבל אין היררכיה, אין שום דבר שהופך את הכאב שלי לגרוע או לטוב יותר מכאב של אחרים, אבל כדי להיות שורד, להיות אדם שיודע לצמוח, יש צורך בקבלה מוחלטת של מה שהיה ומה שיש".

השלב הראשון בדרך לריפוי הוא זיהוי הכאב וקבלת אחריות עליו במקום בריחה והדחקה. "במשך שנים ברחתי מהעבר שלי, מהטראומה שלי. אחרי שעברנו לארה"ב כל מה שרציתי זה להיות יאנקי דודל דנדי. התביישתי במבטא ההונגרי הכבד שלי, התביישתי בעבר שלי, לא רציתי שאף אחד יידע. היה לי סוד – אבל בעצם לסוד היה אותי", היא אומרת. "עברו שנים עד שהבנתי שאני לא יכולה להירפא אם אני לא נותנת לעצמי להרגיש. ואחרי שנרפאתי גם יכולתי לעזור לאחרים להירפא".

מקור  וקרדיט : סקירה של רונן טל

 



"אנחנו שומעות קולות חדים שמדברים גרמנית מחוץ לבלוק באושוויץ  . הקאפואית מזדקפת והדלת נפתחת ברעש רב .

בפתח החדר נעמד מי שאני מזהה בתור הקצין מהתור לסלקציה . אני יודעת שזה הוא על פי החיוך פשוק השפתיים, על פי הרווח בין שיניו הקדמיות . ד"ר מנגלה, אנחנו מגלות . הוא רוצח מלוטש וגם שוחר אמנות . הוא מטייל בין הבלוקים בשעות הערב ומחפש אחר אסירים מוכשרים שיבדרו אותו .

הערב הוא נכנס בלוויית פמליה של עוזרים ופורש את מבטו כמו רשת דייגים מעל האסירות החדשות, בשמלותינו הרפויות ובשערנו שנגזז בחיפזון . אנחנו עומדות דום, שעונות על דרגשי העץ שבקצה החדר . הוא בוחן אותנו . מגדה, אחותי ,  מרפרפת קלות על ידי בכף ידה . ד"ר מנגלה נובח שאלה, ולפני שאני מספיקה להבין מה קורה, הבחורות שעומדות קרוב אלי, שיודעות שבקאשה התאמנתי בבלט ובהתעמלות, דוחפות אותי קדימה, קרוב יותר אל מלאך המוות .

הוא בוחן אותי . אני לא יודעת לאן להפנות את מבטי . אני נועצת את עיני היישר קדימה, לכיוון הדלת הפתוחה . התזמורת נמצאת מחוץ לדלת . הנגנים שקטים, מחכים להוראות . אני מרגישה כמו אאורידיקה בשאול המחכה שאורפיאוס יפרוט על מיתרי הלירה שלו כדי שימיסו את לבו של האדס וישחררו אותי לחופשי . או שאני שלומית, שאולצה לרקוד לעיני אביה החורג, הורדוס, והסירה מעליה צעיף אחר צעיף כדי לחשוף את גופה . האם הריקוד מעניק לה כוח או גוזל אותו ממנה ?

"רקדנית קטנה," אומר ד"ר מנגלה, "תרקדי בשבילי . " הוא מורה לנגנים להתחיל לנגן . צלילי הפתיחה המוכרים של ולס "הדנובה הכחולה" נישאים אל תוך החדר האפלולי והסגור . עיניו של מנגלה נעוצות בי . יש לי מזל, אני מכירה את צעדי הריקוד של "הדנובה הכחולה" ויכולה לבצע אותם מתוך שינה . אבל איברי כבדים, כמו בסיוט שבו אנחנו נמצאים בסכנה אבל איננו מצליחים לברוח . "תרקדי ! " הוא פוקד שוב, ואני מרגישה שגופי מתחיל לנוע . בתחילה, הנפת רגל . ואז פירואט וסיבוב . שפגט . ואז קימה . |

שולחת רגל ומתכופפת ומסתחררת אני שומעת את מנגלה מדבר עם עוזרו . הוא לא מסיר ממני את מבטו, אבל בזמן שהוא מסתכל בי הוא ממשיך לבצע את תפקידו . אני שומעת את קולו מעבר למוזיקה . הוא דן עם הקצין שלידו מי מבין מאות הנשים הנוכחות בחדר ייהרגו בשלב הבא . אם אחמיץ צעד, אם אעשה דבר מה שלא ישביע את רצונו, אולי זו תהיה אני . אני רוקדת . אני רוקדת . אני רוקדת בגיהינום . אני לא מסוגלת לשאת את מראה התליין בעודו חורץ את גורלנו . אני עוצמת עיניים .

אני מתמקדת בצעדי הריקוד, בשנות האימונים שעברתי – כל קו וכל קימור בגופי הם כמו הברה בשיר, וגופי מספר סיפור : בחורה מגיעה לנשף . היא מסתחררת בהתרגשות ובציפייה . ואז היא נעצרת לרגע ומביטה סביבה . מה יקרה עכשיו ? את מי היא תפגוש ? היא פונה לעבר המזרקה, וזרועותיה נשלחות מעלה ומסביב כדי ללכוד את כל סביבותיה . היא רוכנת כדי לקטוף פרחים וזורקת אותם בזה אחר זה לעבר מעריציה ושותפיה לנשף, זורקת לאנשים פרחים, מחלקת אותות אהבה . אני שומעת את צלילי הכינורות גואים . לבי פועם בקצב מוגבר .

בתוך האפלה הפרטית שבתוכי חוזרות אלי מילותיה של אמי, כאילו היא נמצאת שם בחדר החשוף ולוחשת מתחת לצלילי המוזיקה .
רק  תזכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שהכנסת לתוך הראש שלך . ד"ר מנגלה, חברותי האסירות המורעבות עד היסוד, הלוחמניות שישרדו ואלה שבקרוב ימותו, אפילו אחותי האהובה – כולם נעלמים, והעולם היחיד שמתקיים הוא זה שבתוך ראשי . צלילי "הדנובה הכחולה" מתעמעמים, ועכשיו אני שומעת את "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי . רצפת הבלוק הופכת לבמה בבית האופרה של בודפשט .
אני רוקדת לעיני אוהדי בקהל . אני רוקדת בזוהרם של זרקורים לוהטים .אני רוקדת למען אהובי, רומיאו, והוא מרים אותי גבוה מעל הבמה . אני רוקדת למען האהבה . אני רוקדת למען חיי .

בזמן שאני רוקדת אני מגלה דבר חוכמה שאזכור כל חיי . לעולם לא אדע איזה נס של חסד מעניק לי את התובנה הזאת . היא תציל את חיי פעמים רבות, גם אחרי שהזוועה תיגמר . אני רואה שד"ר מנגלה, הרוצח המיומן שרק הבוקר רצח את אמי, עלוב ונקלה יותר ממני . אני חופשייה ברוחי, והוא לעולם לא יוכל להיות חופשי . הוא תמיד יצטרך לחיות עם מה שעשה . הוא אסיר יותר ממני . בזמן שאני מסיימת את המחול בשפגט אחרון ורב חן, אני מתפללת, אבל לא בשבילי אני מתפללת, אני מתפללת בשבילו . אני מתפללת, בשמו, שהוא לא יחוש צורך להרוג אותי .

הוא כנראה מתרשם מהופעתי, מפני שהוא זורק לעברי כיכר לחם מחווה שמאוחר יותר תציל את חיי, כך מתברר . כשהערב הופך ללילה, אני חולקת את הלחם עם מגדה  אחותי ועם חברותינו לדרגש . אני אסירת תודה על הלחם . אני אסירת תודה על כך שאני חיה .

מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

זהו קטע מתוך ספרה המדובר של הפסיכולוגית המוערכת ושורדת השואה ד"ר אדית אווה אגר, אשר נשלחה לאושוויץ כשהיתה בת 16, רקדנית בלט ומתעמלת. שעות לאחר שהוריה נספו, ד"ר יוזף מנגלה הכריח אותה לרקוד כדי לשעשע אותו. למען הישרדותה היא כמובן נענתה להוראתו.

בספרה הבחירה – אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, שהיה לרב מכר עולמי, היא משלבת בין סיפור הישרדותה האישי עד לשחרור המחנה ב-1945, סיפור ההחלמה שלה וסיפוריהם של מטופליה – אנשי צבא, פצועי מלחמה ונפגעי טראומה פיזית ונפשית – להם סייעה להירפא בשיטה שפיתחה כפסיכולוגית קלינית.

בבסיס השיטה של ד"ר אגר עומדת הקביעה: איננו יכולים תמיד לשלוט במה שקורה לנו בחיים אך אנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ד"ר אגר בוחנת את הדרך שבה אנחנו נוטים לכלוא את עצמנו בתוך מחשבותינו ומראה לנו כיצד למצוא את המפתח לחירות.

אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

אדית אגר – ויקיפדיה

למידע נוסף , מאמר בעברית




 

אדית אווה אגר לבית אלפנט , בת 15 , הגירוש מהבית למחנה הריכוז

 



דמויות סמכותיות מעולם לא הטילו על אחותי  מורא . בבית הספר היא אפילו לא קמה, כנדרש, כשנכנס מורה לחדר . "אֶלֶפַנט," גער בה יום אחד המורה למתמטיקה, איש נמוך מאוד, שבחר לנקוב בשם משפחתנו . אחותי קמה על קצות אצבעותיה והסתכלה בו  בשלווה. 

ואז במאי 1944 הגיעו החיילים ההונגרים . 

"אה, אתה כאן ? " היא אמרה . "לא ראיתי אותך . " אבל היום החיילים מחזיקים רובים . היא לא משמיעה כל הערה חוצפנית, ולא כל תשובה מרדנית . היא מצביעה בביישנות על המסדרון לכיוון דלת השירותים . החייל  ההונגרי דוחף אותה ומסלק אותה מדרכו . הוא מחזיק רובה . לאיזו עוד הוכחה לעליונותו הוא נחוץ ? 

אני מתחילה להבין שהמצב תמיד יכול להיות גרוע יותר . שכל רגע טומן בחובו אפשרות לאלימות . לעולם איננו יודעים מתי או איך נישבר . גם אם נפעל כפי שנאמר לנו לפעול, לא בטוח שנינצל . "החוצה . עכשיו . הגיע הזמן שתצאו לטיול קטן," אומרים החיילים .

אמי סוגרת את המזוודה ואבי מרים אותה . היא מהדקת אל גופה את מעילה האפור והיא הראשונה שיוצאת אחרי המפקד לרחוב . אני אחריה, ואז מגדה . לפני שאנחנו מגיעות למשאית שמחכה לנו ליד המדרכה אני מסתובבת ורואה את אבי יוצא מביתנו . הוא עומד מול הדלת, המזוודה בידו, ונראה תוההבוהה, נוסע בשעת חצות הטופח על כיסיו בחיפוש אחר מפתחות . חייל הונגרי  משמיע עלבון גס בצעקה ופותח שוב את דלת ביתנו בעקב נעלו . "קדימה," הוא אומר . "תעיף מבט אחרון . תן לעיניים לחגוג . " אבי בוהה בחלל החשוך . לרגע הוא נראה מבולבל, כאילו אינו מצליח להבין אם החייל נדיב או אכזרי . ואז החייל בועט בו בברך ואבי מקרטע לעברנו, לעבר המשאית שבה מחכות שאר המשפחות . אני לכודה בין הדחף להגן על הורי לבין הצער על כך שהם כבר אינם יכולים להגן עלי . אריק, אני מתפללת, לא משנה לאן אנחנו הולכים, תעזור לי למצוא אותך . אל תשכח את העתיד שלנו . אל תשכח את אהבתנו .

 מגדה אינה אומרת מילה כשאנחנו יושבות זו לצד זו על לוחות העץ החשופים . בקטלוג החרטות שלי, זו החרטה שמזדהרת במלוא העוז  שלא שלחתי יד ואחזתי בידה של אחותי .

 בדיוק כשעולה השחר המשאית חונה בפתח מפעל הלבנים יאקָבּ שבקצה העיר, ואנחנו מוּבלים פנימה . אנחנו בני המזל ; אלה שהגיעו לפנינו שוכנו בסככות הייבוש . רוב שניםעשר אלף היהודים שכלואים כאן יישנו בלי גג מעל ראשיהם . כולנו נישן על הרצפה . נתכסה במעילינו ונרעד בצינת האביב . נכסה את אוזנינו בזמן שאנשים שלא מילאו כהלכה אחרי ההוראות יספגו מכות באלות גומי במרכז המחנה .

אין כאן מים זורמים . דליים מגיעים בעגלות רתומות לסוסים, ואף פעם אין בהם די .

מתוך מפעל הלבֵנים אנחנו שומעים את החשמליות מתגלגלות לדרכן . הן בהישג ידנו . כמה קל יהיה לקפוץ אל אחד הקרונות . אבל כל מי שמתקרב לגדר החיצונית נורה ללא אזהרה . נערה מבוגרת רק מעט ממני מנסה לברוח . תולים את גופתה במרכז המחנה, למען יראו וייראו .

הורי אינם אומרים מילה על מותה באוזני או באוזני מגדה .
"נסו להשיג קוביית סוכר קטנה," אומר לנו אבי . "תשיגו קוביית סוכר ותשמרו עליה . שתמיד יהיה לכן בכיס משהו קטן ומתוק . "

יום אחד אנחנו שומעים שסבי וסבתי נשלחו באחד הטרנספורטים הראשונים שיצאו מהמפעל .

מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

עמוד 52 -53

זהו קטע מתוך ספרה המדובר של הפסיכולוגית המוערכת ושורדת השואה ד"ר אדית אווה אגר, אשר נשלחה לאושוויץ כשהיתה בת 16, רקדנית בלט ומתעמלת. שעות לאחר שהוריה נספו, ד"ר יוזף מנגלה הכריח אותה לרקוד כדי לשעשע אותו. למען הישרדותה היא כמובן נענתה להוראתו

בספרה הבחירה - אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, שהיה לרב מכר עולמי, היא משלבת בין סיפור הישרדותה האישי עד לשחרור המחנה ב-1945, סיפור ההחלמה שלה וסיפוריהם של מטופליה - אנשי צבא, פצועי מלחמה ונפגעי טראומה פיזית ונפשית – להם סייעה להירפא בשיטה שפיתחה כפסיכולוגית קלינית.

בבסיס השיטה של ד"ר אגר עומדת הקביעה: איננו יכולים תמיד לשלוט במה שקורה לנו בחיים אך אנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ד"ר אגר בוחנת את הדרך שבה אנחנו נוטים לכלוא את עצמנו בתוך מחשבותינו ומראה לנו כיצד למצוא את המפתח לחירות.

אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.

 ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

 אדית אגר - ויקיפדיה

 

למידע נוסף , מאמר בעברית

 



יום ראשון, 4 בדצמבר 2022

הילדה היהודיה הקטנה בדיר החזירים

 


נולדתי ב-
Lens, עיירה בצפון צרפת, בשנת 1935. היינו צרפתים: הורי, שבאו מפולין, קיבלו את האזרחות הצרפתית עוד לפני הולדתם של הילדים.

הסיפור מתחיל ביולי 1942. הורינו החליטו להסתיר אותנו בכפר, 4 קילומטרים מלאנס. אישה פולניה נוצרייה – באותה התקופה היו הרבה פולנים באזור מכרות זה – הייתה מסתירה יהודים בביתה. בעלה עבד במכרה הפחם והיו להם בן ושתי בנות בוגרות.

אני זוכרת את עזיבתנו, באמצע הלילה, על גבי עגלה. העמיסו עליה את כל חפצינו, כולל מיטותינו: מעץ כחול עבור אחי בן השלוש, ומעץ ורוד עבורי. פגשנו בחווה שני ילדים נוספים, שהכרנו קצת.

יום אחד הגיעו הגרמנים. אמו של אחד הילדים הייתה שם והם לקחו אותה איתם. קצת מאוחר יותר גם הורינו נעצרו, אך שוחררו אחרי לילה בתחנת המשטרה. זאת הייתה ביקורת משטרתית. בתמימותם האמינו שאם שחררו אותם הרי הם רשומים כחוק ואין עוד ממה לחשוש. הם באו לבקרנו למחרת (הם היו באים מדי פעם) וסיפרו לנו את אשר אירע.

נדמה לי שיום או יומיים לאחר מכן התקיים גל המעצרים הגדול. יהודים רבים ברחו, אולם הורינו (סיפור בנאלי) לא האמינו שהדבר אפשרי. איכרינו החליטו מהר מאוד: הם הודיעו לנו כי הם הולכים להסתיר אותנו והפיצו את השמועה שיום לפני מעצר הורינו הגרמנים באו לקחת אותנו.

 הם הסבירו לנו שעלינו להסתתר בתא קטן סמוך לבית, וברגע של אזעקה, כלומר ברגע שהכלב נובח, להסתתר בדיר החזירים. הם אימנו אותנו לטפס דרך סולם קטן לעליית גג מעל החזירים ולהתחבא בין חבילות הקש. הייתי צריכה גם להעלות את אחי הקטן ולמנוע ממנו לדבר, לבכות או להתעטש. מלבד זה חששתי מאוד מהחזירים ופחדתי ליפול עליהם דרך הקרשים הרעועים.

יש לציין שמשפחה זו הייתה מיוחדת: החווה הייתה מרכז המחתרת הפולנית האזורית (פולנים רבים באזור התארגנו למחתרת). כה הרבה דברים ראיתי בבית זה! לנערות היו צמות והן היו מסתירות בהן מסרים שהיו מעבירים באופניים. אני גם זוכרת מחבוא של נשק בגינה, שהיו חופרים כדי להוציא אותו בלילה ולהעביר אותו לאנשי ה"מקי". ומפגשים גדולים של המחתרת היו מתקיימים במטבח. לא, לא הייתה זאת משפחה רגילה.

אינני זוכרת שסבלתי מרעב, הרי היינו בכפר. מה שהטריד אותי היה הכורח לברוח כל הזמן, להסתתר.

למה? איזה דבר רע עשינו? מובן שלא יכולתי ללכת לבית הספר. הייתי קוראת הרבה, וטיפלתי באחי הקטן – עול כבד עבוד ילדה בת 8-9.

אבל הגרוע מכל היה הפחד: תמיד חששתי שהכלב ינבח, אות שעלינו לברוח ולהתחבא.

זה נמשך שנתיים, שנתיים ארוכות מאוד יום אחרי יום! ואני בטוחה שמתקופה זו נובעים חושי הערים, הרגישים ביותר: אני רואה ושומעת הכול כחיה קטנה ומבוהלת.

יום אחד כמעט שארע אסון; נדמה לי שזה היה ב-1944. אני שומעת מכונית עוצרת על יד הבית. כבר לא היה זמן לרוץ לדיר החזירים, וצעדי הנאצים נשמעו בחצר. מישהו נכנס לחדרנו הקטן, ואמר לנו: "תתחבאו מתחת למיטה" ומשך את שטיח המיטה עד הרצפה. אני שומעת את הגרמנים נכנסים לבית. אשת החווה ובעלה סיפרו לי את המשך המאורעות.

מלשין אחד הודיע לגסטאפו שהם מסתירים שני ילדים יהודים. "איפה הם?" הפולנים שלנו, שחיו זמן-מה בגרמניה לפני שבאו לצרפת, ענו מיד בגרמנית, והסבירו שאמנם הסתירו שני ילדים יהודים בתחילת המלחמה, אבל באו לקחת אותם מזמן. הם סיפרו בפרוטרוט מתי וכיצד לקחו אותנו, ולאחר מכן הזכירו את שהותם בגרמניה, ופטפטו על אודות דברים שונים. בקיצור, הם נכנסו לשיח עם הגרמנים... שבנס שכחו לערוך חיפוש והלכו. כל אותו יום לא הפסקתי לרעוד, מוסתרת מתחת למיטה.

כשבאו להרגיע אותנו, לא יכולתי להאמין, נשארתי אילמת, מאובנת. החל מיום זה לא זזנו מדיר החזירים, אלא כדי לישון.

נדמה לי שתקופה זאת הייתה קצרה יחסית. אבל אפילו אחרי בוא האמריקאים נדרש לי זמן רב להעז לצאת מהבית. אף על פי שהיו אומרים לי: "זה נגמר", לא יכולתי להתגבר על פחדי. פחד זה, אינני יכולה לשכוח אותו. ואני זוכרת את יציאתי הראשונה באמצע היום אל מחוץ לבית: הכול נראה לי מבריק באופן יוצא מן הכלל. אתם יכולים לתאר לעצמכם?

מרים רופר-צ'ימבליסטה

אלול ספטמבר 1997

מקור וקרדיט

 


יומני התפתחות של ילדי משפחת ברוקמן שכתבה אם המשפחה לפני המלחמה וגירוש בני המשפחה אל מותם

 


יומן העוקב אחר התפתחות התינוק פרידריך (פרידל) ברוקמן שנולד בשנת 1925 בעיר נאבורג בגרמניה. את היומן כתבה אמו גרטה

   עקב התגברות האנטישמיות בעיר עברה משפחת ברוקמן ללייפציג, לבית אחותה של האם. לפני המעבר ארזו בני המשפחה חפצים וספרים, ביניהם שלושת היומנים, ומסרו אותם לידיד משפחה נוצרי. את בנם הבכור ורנר (אברהם) שלחו ההורים לארץ ישראל עם עליית הנוער בשנת 1934.

במהלך המלחמה התגייס ורנר ברוקמן לבריגדה היהודית והגיע במסגרת זו לגרמניה. לאחר המלחמה הגיע ורנר לבית חברי המשפחה ומהם קיבל את רכוש המשפחה, היומנים, תמונות המשפחה והמכתבים הרבים. דרך היומנים והמכתבים למד ורנר על תלאות בני משפחתו מאז גורשו מבתיהם ועד שנותק עמם הקשר.

ב-20/6/1942 התקבל ממשפחת ברוקמן מכתב המתאר את התנאים במקום הגירוש בפולין:
"למרות שמדובר ביוני הלילות קרים מאד. יש לנו רק שתי שמיכות לכסות את חמישתנו ואנחנו קופאים. שלושת תיקי הגב אבדו... אתם מוכרחים להמשיך לשלוח לנו דברים כל זמן שהדואר מקבל חבילות. תארי לעצמך שנוכל לשרוד שלושה ימים מהרווח על מכירת שמלה. כשיורד גשם, וזה קורה לעתים קרובות, אז קר ויש בוץ איום ונורא. אנחנו זקוקים למגפיים לוולטראוט... לא היית מכירה את הילדה. היא שקטה ועצובה. כואב לי לראות את פניה החיוורים. לעתים קרובות היא פשוט נשכבת מרעב ומחולשה ומהקור. פשוט אין מספיק אוכל"

סלי וגרדה ברוקמן  ושלושת ילדיהם: פרידל, גונטר וולטראוט,  נרצחו בפולין.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת גילה ברוקמן, כפר סבא, ישראל

לסקירה המלאה באתר יד ושם


שרה וקסלר לבית גולדמן , בת 12 , מסתתרת בבור מתחת לאורוות הסוסים

 




שרה וקסלר לבית גולדמן (82) נולדה בשנת 1931 בעיר מזריץ', 40 ק"מ מלובלין שבפולין. בת הזקונים, ילדה שישית לאביה בעל מפעל לעורות ואמא עקרת בית. כל ילדותה למדה, כמו כל ילדי המשפחה בגן יהודי ולמדה עברית.

"הייתי הכי קטנה ומפונקת, עד שפרצה המלחמה והכל השתנה", היא מספרת השבוע בביתה שבקרית מוצקין. לדבריה, העיר מזריץ' הייתה מיושבת בעיקר ביהודים וכשהגרמנים כבשו את העיר בשנת 1939, הם סגרו את כל בתי הספר בעיר. "בימים הראשונים הגרמנים מיד התחילו לצמצם את הרחובות, בהם מותר היה ליהודים לעבור. הם גרשו את כל היהודים לרחובות היותר נכשלים והתחילו להיווצר צפיפות ומחלות והחיים נהיו קשים". עם הזמן הועברו אל הגטו עוד ועוד יהודים, גם מהעיירות הסמוכות וכל משפחה אולצה לקבל אליה משפחה נוספת. "בעיר שלנו היה אדם חצי גרמני חצי פולני שקראו לו פרנץ באואר. קראנו לו המרביצן. היה צמא דם. היה הולך עם כלב זאב ברחוב ומחפש יהודים כדי להרביץ בהם או לשסע את הכלב. יום אחד ראיתי מהחלון של הבית את המרביצן משסה את הכלב בשכן שלנו. הכלב קרע לו את הלחי עם חתיכה מהזקן והמרביצן צחק עליו ועזב אותו מדמם. המשיך הלאה, כל היום חיפש קורבנות יהודים".

"ערב אחד הגיע אלינו הגסטאפו"

בשל מעמדו הכלכלי העשיר, נחשב אביה לאחד ממכובדי העיר, דבר שהקנה לו יתרון קל. "ערב אחד הגיע אלינו קצין גרמני מהגסטאפו ונסגר בחדר עם אבא. הקצין היה מגיע כל הזמן ולוקח עורות בלי לשלם. כשאבא יצא מהחדר הוא אמר שהקצין אמר לו: 'גולמן, תמצא מקום מחבוא לכל המשפחה כי מחר לפנות בוקר תהיה אקציה ולא ישאירו יהודים בחיים'. אבי חשב מה עושים, אסף את כולנו לחדר וחילק לכולם הוראות לאן ללכת, להודיע ליהודים להתחבא כי מחר בבוקר יקרה אסון וישלחו את כולם למות. משום מה אותי שלחו עם ידיד המשפחה, שבוי יהודי של הצבא הרוסי שברח. נשלחנו למקום בו היה אחיו שגם נמלט מהשבי, שהתגורר בחצר גדולה בה התגוררו מספר משפחות. הגענו לשם ואני לא יכולה לשכוח את זה, יצא האח הבכור וצעק עלינו: 'מה אתם מדברים, מה אתם מפחידים את היהודים, תסתלקו מפה אחרת ארביץ לכם'. אפילו האח של השבוי לא רצה לבוא אתנו".

בדרך חזרה הבחינו השניים שהעיר מוקפת על ידי הגרמנים והם נאלצו לחצות את הנהר הקר לצד השני של העיר. כשהגיעו אל הצד השני של הנהר התחבאו בתוך צריף, בו התחבאו יהודים נוספים. "ישבנו וחיכינו. להירדם אי אפשר היה, רעדנו מפחד וחרדה למשפחה, ולא ידענו מה יביא היום. בבוקר מוקדם מאוד שמענו צעקות ויריות. צרחות של ילד צועק לאמא וצרחות של אמא צועקת את כל השמות של ילדיה, התחלנו לבכות. הצריף היה קרוב מאוד למסילת הברזל ושמענו קולות נפץ ויריות ודרך הסדקים של הצריף ראינו שמובילים יהודים אל הרכבת. רעדנו מפחד ולא ידענו מה יאונה למשפחות שלנו. כשהכל נרגע ולא שמענו יותר צעקות ובכי, חזרנו הביתה. בבית שלי הייתה אווירה של אבל.

"התחלתי לבכות ולשאול איפה אמא ואבא לקח אותי, עם דמעות בעיניים, וסיפר לי שהיא התחבאה בתעלת ביוב ואיזה פולני גילה אותה. גם אבא היה שם אבל כשראה את הפולני, לקח את אחותי ונמלט לעליית הגג. כשחזר לעזור לה ראה את הגרמנים לוקחים אותה". זו הייתה האקציה הראשונה ואימה של שרה נלקחה עם 10,000 יהודים נוספים לתאי הגזים בטרבלינקה.

"מאז הכל השתנה. רק אז הכניסו אותנו לגטו סגור, לרחובות הכי עניים ומוזנחים, וכל משפחה קיבלה חדר או פחות. הכל נשאר בבית לא יכולנו לקחת דברים. לא היה מה לאכול ולשתות, הטיפוס והדיזנטריה פרצו ואנשים מתו כל הזמן". אביה ואחד מאחיה של שרה עבדו במנסרה מחוץ לעיר. יום אחד, שלח אביה את האח להביא אותה ואת אחותה למנסרה, כי חששו שהילדות ילקחו לאקציה נוספת. בזמן שהסתתרו בני המשפחה במנסרה, נלקחו דודיה ובני דודיה באקציה השניה. אחת מאחיותיה נתנה את תמונתה לבחורה רומניה שתזייף לה פספורט של רומניה. כששהתה המשפחה במנסרה, הגיעו למקום שוטרים פולנים שאיימו שאם אחותה לא תתייצב לחקירה בתחנת המשטרה, יוצאו כל עובדי המנסרה להורג.

" כבר לא הייתה לי אחות ולא הייתה לי אמא"

"אחותי החליטה שהיא הולכת. אבי ואחי הלכו ללוות אותה עד הגדר וכשהם חזרו הם ידעו שלעולם לא נראה אותה יותר. חקרו אותה על התמונה שהיא נתנה כדי להציל את עצמה. הגרמנים תפסו את התמונה והשם של אחותי היה עליה. הם רצו לדעת מי זו הבחורה שהייתה אמורה לזייף את הפספורטים והיא לא הסכימה לגלות, הייתה מאוד אמיצה. אחר כך השוטרים הפולנים סיפרה לנו שאחותי ירקה להם בפנים והם ירו בה. כבר לא הייתה לי אחות ולא הייתה לי אמא".

היו עוד כמה אקציות, ושוב הגיעו הגרמנים למנסרה לחפש את היהודים, ואחיה הבכור הרשל צבי החליט שהוא לוקח על שרה אפוטרופסות. באחת האקציות ברחה המשפחה לכיוון היער "אחי סחב אותי ליער, רצנו כמו משוגעים, כלבים נבחו עלינו ופנסים האירו עלינו. אחי הצעיר ואבי הצטיידו בחול בכיסים כדי לזרוק על הגרמנים, לי כבר לא היה כוח לרוץ, אבל אחי נתן לי יד ולא עזב אותי. פתאום שמענו יריות ושמענו את אבא צועק: 'תברחו ילדים, תברחו' ואז שמענו יריות והבינו שירו באבא ובאחי הצעיר. באותו השבוע איבדנו את אבא ואחי ואחותי". האח הבכור נותר עם שרה ועם אחותה הגדולה ממנה בשנתיים. ערב אחד הגיע האח לחדר בו שהו אחיותיו עם הסבתא והדודה ואמר שמחר בבוקר תהיה אקציה נוספת. הוא רצה לקחת אותן למסתור.

"סבתא שמחה ואמרה לו להציל אותנו, אבל אחותי התעקשה להישאר עם הסבתא והדודה. לא רציתי ללכת אבל אחי לקח אותי בכוח לחדר שהיה גר עם חבר. מתחת לחדר הייתה כניסה למקום מסתור מתחת לאדמה, שם היה קצת קש ושמיכה. בבוקר, עוד לא הספקנו להתעורר כבר דפקו על הכניסה למסתור. לא ענינו ופתאום נפתחה הדלת של המסתור. עמדו שם גרמני ופולני שהיה פקח ואמר לגרמני שיש שם יהודים. הם הכניסו את הנשק ואמרו שאם אנחנו לא עונים הם יורים. הגרמני צעק: 'תצאו משם יהודים מגעילים'. אחי אמר שהוא יוצא ושאני לא אצא. יצא גם החבר שלו ואני לא רציתי להישאר לבד אז יצאתי.

לקחו אותנו לאקציה החמישית. לקחו אותנו בצעקות ובמכות ובכל כיוון ראינו יהודים מוכים. הפולנים מסביב עמדו על המרפסות בכיכר הראשית, צוחקים ושמחים שהגיע הסוף שלנו. הושיבו אותנו על הרצפה בכיכר, מי שניסה להתרומם ירו בו".

"אחי נלקח לפרטיזנים"

אחרי כמה שעות הורו ליהודים לקום ולהתחיל ללכת לכיוון הרכבות. שרה ואחיה הבחינו בדוד שלהם, שהצליח כבר פעמיים להימלט מרכבת. הדוד החביא את שרה בין רגליו, בתוך המעל כדי שתוכל לעלות אתו לקרון הרכבת. "הצפיפות הייתה נוראית אי אפשר היה לנשום. הרכבת התחילה לזוז וברגע שהגיעה ליער, הדוד אמר לי שהוא פותח חלון קטן ואני קופצת החוצה. פחדתי פחד מוות. היה לו פטיש בתוך במגף והוא דפק על החלון. הוא הרים אותי על הידיים ונתן לי דחיפה ואמר לי לרוץ עם הכיוון של הרכבת. נפלתי מהרכבת ושמעתי יריות עד שהרכבת נעלמה ולא ראיתי אף אחד". שרה, שהייתה אז בת 12, פגשה מכרה שאמרה לה שהיא חייבת להיכנס למעבה היער. שרה רצתה לחכות לדודה. אחרי חצי שעה הגיע הדוד. השניים החליטו לחזור אל הגטו, ובמשך מספר ימים הסתתרו במהלך היום ובערבים היו יוצאים לחפש אוכל והתקדמו לכיוון הגטו. לאחר שישה ימים הגיעו לגטו בו נותרו בקושי כמה מאות יהודים.

"הדוד שלי יצא לברר מה לעשות ואחרי כמה שעות הוא חזר ואמר שבחשיכה אני קמה, לוקחת בגדים ויוצאת לבית הקברות היהודי מחוץ לגטו, שם יחכה לי גוי בשם יאנק ואחי כבר נמצא אצלו במסתור. אמרתי לדוד שלי שאני לא הולכת בלעדיו, אבל הוא אמר שיצטרף יום מאוחר יותר. בכיתי אבל שכנע אותי. הגוי נתן לי מטפחת גדולה שאראה כמו פולניה כפרית ונסענו לכפר שלו, שם הכניס אותי לאורווה, הזיז את הסוס, ניגש מתחת ליבוס של הסוסים, הרים את הקש וצעק משהו. פתאום אחי הציץ מהבור הזה והוריד אותי למטה. חושך מצרים, לא ראיתי כלום והוא סגר עלינו את הבור. אח שלי הרגיע אותי שזה טוב יותר מאשר להיהרג. אחרי כמה ימים הצטרף אלינו אחי הצעיר יותר ואשתו וזוג חברים וגיסתי ואחותה ודודה שלה, עשרה אנשים בתוך הבור הקטן הזה בגובה פחות ממטר וחצי. לא היה לנו אויר לנשום. אחי וגיסתי החליטו לחזור לעיר וגם החבר שלו, נשארנו חמישה. התנאים היו בלתי נסבלים. הגויים הביאו לנו איזה סיר שחור עם אוכל פעם ביום. ואם היה נשאר משהו העכברים היו אוכלים". על כל מנת אוכל, או מים או כל דבר, נאלצה החבורה לשלם לגוי כסף. לאט לאט אזל הכסף, אך הגוי ידע שאחיה החביא בעיר עורות מהמפעל של אביו. למרות הסכנה הכריח הגוי את אחיה ללכת לעיר ולהביא את האורות.

"לקח לו שבוע ימים וכל פעם הגוי היה מגיע ואומר לנו שתפסו את אחי והוא לא מוכן להחביא אותנו יותר. היינו שתי נשים ושתי נערות ומיד התחלנו לבכות. בסופו של דבר אחי חזר עם העורות ונתן לו". החמישה שהתה בבור באורווה שנה וחודשיים. בזמן הזה אחיה התיידד עם הגוי, שהתרברב בנשק שלו וסיפר לאח שביער נמצאים הפרטיזנים. " ליד מקום המחבוא הייתה מסילת ברזל ואחי אמר לגוי שהוא רוצה לעשות משהו נגד הגרמנים עם הפרטיזנים והוא נתן לו נשק ולקח אותו לפרטיזנים". במשך כל הזמן בה שהו במסתור, היה אחיה יוצא לפעילויות עם הפרטיזנים נגד הגרמנים.

במהלך התקופה התברר כי הדודה של גיסתה, ששהתה איתם במחבוא הייתה בהריון. "הייתי ילדה ובכלל לא ידעתי שהיא בהריון. פתאום היא התחילה לצעוק ולא ידענו מה לעשות. היא ילדה, אבל התינוק מת תיכף ומיד והיינו צריכים לקבור אותו. אחי לא היה וזו הייתה טראומה בשבילי. במשך שנים רבות אחר כך, היא לא הסכימה שנספר את הסיפור הזה כי הילדים שלה לא ידעו. רק אחרי שנים כשהיא סיפרה לילדים שלה, אבן נגולה מעל ליבי, זו טראומה לכל החיים".

יום אחד, כשאחיה נעדר מהמחבוא, שמעו קולות נפץ. דרך הסדקים בדלת המסתור הצליחו לראות חיילים. הנשים שלחו את שרה החוצה, מאחור והייתה רזה ונראתה כמו ילדה קטנה. "יצאתי החוצה, יחפה וחיוורת, בקושי הצלחתי ללכת ואני רואה שכל החצר מלאה חיילים רוסים. באמצע הייתה מדורה, עליה חבית גדולה, בה בישלו אוכל. הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. לא ידעתי רוסית אבל ביקשתי קצת מרק. שאלו מי אני ואמרתי שאני יהודייה. הם לא התרשמו ושלחו אותי לחייל יהודי. ביקשתי ממנו קצת אוכל אז הם נתנו קצת לחם ומרק והבאתי לבור". לאחר מספר ימים החיילים הרוסים עזבו ואחיה חזר וסיפר שעוד מעט משחררים את העיר. לאחר שנה וחודשיים במקום המסתור, חלשים ותשושים, יצאו מהבור והלכו יחפים ביער.

מקור

 


דב וקסלר, הנער מאושוויץ שהיה לוחם בפלמ"ח

 


הסלקציות

דב וקסלר (84) נולד בכפר הנוצרי ינובו בגבול גרמניה פולין, ילד שלישי בין ארבעה בנים. הוא היה בן 12 כשפרצה המלחמה. אביו היה מעורב מאוד בפוליטיקה ונחשב לאיטליגנט של הכפר מאחר וידע לקרוא גרמנית, יידיש ופולנית.

"חיינו הרבה זמן בהרגשה של עוד מעט תפרוץ מלחמה. הייתה הרבה תנועה של הצבא הפולני והגרמני באזור". חצי שנה לפני פרוץ המלחמה החליט אביו לחזור לעיר הולדתו לודג'. המשפחה התמקמה בפרבר של העיר- קולומנה. "אבא ידע כל הזמן שהמלחמה עומדת לפרוץ. באחד הימים שמענו אזעקה ולאחר מספר שעות ראינו חלוץ של הצבא הפולני. מיד אספנו את כל המטלטלין על עגלה עם סוס ונסענו ללודג' עצמה לדודים. שבוע מפרוץ המלחמה, התחילו לחפש יהודים לעבודה ובמרוצת הזמן כל פעם הוציאו גזירות. כל יום זה היה חמור יותר ויותר. אני זוכר שאסור ליהודים לקנות בחנויות של גויים ויותר מאוחר אסור היה לשכור מהם, ואחר כך אסור היה לנו לנסוע ברכבת או בתחבורה ציבורית". מאחר וגדל בין נוצרים וגם מבחינת המראה לא היה נראה יהודי, היה מתגנב וקסלר, ללא הטלאי הצהוב ורוכש מוצרים בחנויות של נוצרים. את הגטו סגרו לגמרי בתחילת שנת 1940. "אני זוכר שבתור ילד הייתי מבריח דברים אל תוך הגטו, היו לי דודים שהייתה בבעלותם חנות גדולה והייתי מבריח מהחנות שלהם אל תוך הגטו".

 בגטו בו התגוררו בעבר 30 אלף פולנים, שוכנו 250 אלף יהודים. אחד מדודיו הוסמך על ידי הגרמנים לערוך את חלוקת היהודים בתוך הבתים והוא דאג שמשפחת וקסלר תשוכן בחדר גדול יחסית. "בהתחלה למדנו בבית ספר והיתרון שם היה שקיבלנו ארוחה חמה. זה היה נפלא, כי היה רעב גדול. הגטו נהפך לאוטונומיה, אפילו היה כסף לוועד והם הפעילו את בית הספר ושמו דגש על הארוחה לילדים". עם הזמן החלו הגרמנים לעשות סלקציה ולהוציא מהגטו את האוכלוסייה הלא פרודוקטיבית, החולים הזקנים והילדים.

"התחילו לעשות את הסלקציות, אמרו ליהודים להתייצב במקום מסוים ובוחרים. לא אמרו להם לאן הם הולכים, אמרו להם שהם יוצאים לכפרים פולניים. הם ציידו את האנשים האלה במכתבים שישלחו בחזרה לגטו על מנת להסיח את דעת האנשים. היו כל מיני שמועות, אבל יותר מאוחר כבר נודע לנו על מחנות ההשמדה". בני משפחתו של וקסלר ארגנו לעצמם מכשיר רדיו, למרות שאסור היה. כך נודע להם על מחנות ההשמדה, מתחנות רוסיות ואנגליות.

 "אני זוכר שהחליטו להוציא את כל הילדים עד גיל עשר במשאיות למחנות השמדה. הגרמנים הודיעו לאחראי על הגטו שהוא חייב להעביר את כל הילדים למקום מסוים. את ילדי כל הגטו. כמובן שהוא לא הסכים לעשות זאת, אז הגרמנים הכניסו משאיות עם ברזנטים לגטו, הלכו מבית לבית וזרקו את הילדים על המשאיות. זה היה היום השחור של הגטו. אני ואחי הסתתרנו באחד הגגות וראינו את המשאיות למטה ואת הגרמנים מוציאים את הילדים שהכרנו וזורקים אותם למשאיות".

הפלישה לנורמנדי

בשנת 1944 ביום הפלישה לנורמנדיה, הלשינו לגרמנים כי לבני המשפחה יש מכשיר רדיו. הגרמנים הגיעו למקום ולא מצאו את מכשיר הרדיו, אך ירו למוות באביו של וקסלר ושניים מדודיו. "נשארתי עם אחי ואמי ונשלחנו לאושוויץ ברכבות של בהמות. כשהגענו לשם, עשו סלקציה, מי לחיים ומי למוות, מי שנראה טוב לקחו לעבודה ומי שלא נראה כל כך טוב ישר לגזים. ראינו את העשן בקרמטוריום ורק אחרי כמה ימים הבנו מה זה הסירחון והעשן הזה. אותי ואת אחי לקחו לעבודה, את אמי לקחו לקרמטוריום ויותר לא ראינו אותה. הכל היה עניין של מזל. לא עשיתי שום מעשה הירואי. לא ברחתי, עשיתי בדיוק מה שאמרו לי. לאחד שלא עבר את השואה קשה להבין את זה, זה משהו שלא קרה בהיסטוריה, תעשייה להשמדת אנשים ואני מקווה שלא יהיה שוב. אנשים אינטליגנטים ישבו ושרטטו את התכניות לקרמטוריום, איך לשרוף אנשים, איך לאסוף את השומן שזורם את הרשתות, לא הגיוני". כשהגיע וקסלר לאושוויץ כבר היה בן 15 והתקבל לעבוד באחד המפעלים הגדולים כמסגר.

 ב – 1 לינואר 1945 הרוסים התקדמו והצבא הגרמני התחיל לסגת מערבה. באמצע יום העבודה במפעל החליטו הגרמנים להחזיר את כולם למחנה ולהתארגן ליציאה. חילקו לחם, סוכר ושמיכות והתחילו ללכת בשלג. זו הייתה צעדת המוות. "אלפי אנשים הלכו והלכו. כמובן שהיו אנשים חלשים וזה היה חורף ושלג, היו אנשים בודדים שהלכו לבד ולא היה להם כוח. הגרמנים נסעו לכל אורך השיירה עם אופנועים וכשהבחינו מישהו שלא יכול היה ללכת, ירו בו. אלפים מתו בדרך".

 מי ששרד את השיירה הגיע למאונהאוזן, שם שהו חצי שנה. בתוך המחנה פגשו וקסלר ואחיו גרמני שהכירו שהיה אחראי על המחנה והתיידד איתם. הוא סידר להם את המסמכים שיחיו כפולנים. "יום אחד, לא ידענו מה קורה, שמענו תותחים מפגיזים 48 שעות. מפה לאוזן עברה השמועה שכנראה אלו האמריקאים לוחמים נגד הגרמנים והם יעזבו. פתאום המחנה נעזב. פתאום אנחנו רואים טנקים גדולים ושיירה ענקית של גרמנים בשבי והכל נפרץ ושוחרר. הכל היה בכאוס כי אנשים לא ברחו מיד. התחילו לשדוד את הגרמנים שהיו בסביבה להשיג אוכל. היו כאלה שכתוצאה מהאכילה המאסיבית מתו. היו כמה ימים בהם אחד הרג את השני. אנשים לקחו כלי נשק, גם אני לקחתי רובה, אבל לא ידעתי לירות בו ואוקראיני לימד אותי לירות". וקסלר ואחיו החלו לנדוד עד שהגיעו לעיר הקרובה. "הפולנים והצרפתים, כולם ידעו לאן לחזור, כל אחד למדינה שלו. היהודים היו מסכנים, היו חלשים ולא היה להם לאן ללכת. הפולני ידע שהוא השאיר משפחה אבל היהודי ידע שאף אחד לא נשאר. זה היה אמור להיות היום המאושר ביותר אבל זה היה היום העצוב כי לא היה לנו לאן ללכת".

 בשלב מאוחר יותר נאספו השניים על ידי הבריגדה היהודית שדאגה ליתומי המלחמה. הם שהו בבית מיוחד בצפון איטליה, שם למדו עברית והוכנו לקראת העלייה לישראל. וקסלר עלה בעלייה ב' לישראל ואחיו הצעיר עלה אחריו. בישראל נתפסה הספינה על ידי משחתת בריטית והם נשלחו למחנה המעפילים בעתלית.

 "שלושה שבועות חיינו בתנאים יחסית מצוינים, התחילו להחזיר לנו את הנעורים מבחינת האוכל והמשחקים. בסוף הסוכנות שחררה את בני הנוער והביאו אותנו לקיבוץ חניתה". וקסלר הגיע לחניתה ופתאום ראה את הישראלים הצברים. "כולם היו ילידי הארץ, אנשים הרואיים, זה עשה עליי רושם כביר. לא הכרתי כל כך יהודים בגלל שחייתי כל הזמן עם נוצרים ומה שכן הכרתי, היה מה שלימדו בבית הספר הנוצרי. לא הכרתי יהודים יפים, בגטו כולם היו רעבים, חלשים וכפופים, וכאן בפעם הראשונה ראיתי בחורים יפים, בלונדינים עם עיניים כחולות פלמחניקים וזה הרשים אותי, עד היום".

 עוד לפני תום הלימודים התגייס וקלסר לפלמ"ח ושירת בחטיבת יפתח, שלאחר מכן חצי ממנה הקימה את קיבוץ יפתח וחצי את קיבוץ ראש הנקרה. עוד בטרם הצטרף למקימי ראש הנקרה, דאג להוריד בניתוח את המספר שנצרב בו באושוויץ. "באותם הימים זו לא הייתה גאווה גדולה להיות יוצא שואה, קראו לנו סבונים והתייחסו אלינו לא יפה. לא רציתי לזכור, רציתי להיות ישראלי", האו אומר.

 כשהגיע עם חברי החטיבה להקים את קיבוץ ראש הנקרה, הכיר את שרה ולאחר זמן קצר נישאו השניים בחתונה מרובה של חמישה זוגות ממקימי הקיבוץ. בשנת 1966 עברו להתגורר בקריית מוצקין ומאז הוקם מרכז משמעו"ת הם לוקחים חלק פעיל בפעילויות המרכז לחינוך הערכים ולימוד השואה.

מקור

 


83 שנים אחרי: האישה שהצילה את אפרים הוכרה כחסידת אומות העולם

  מאת : איתמר אייכנר עד גיל 14 לא ידע אפרים כוכבא כי אומץ בשואה. הוריו נרצחו ורק בבגרותו פגש את אביו המאמץ וקיבל את היומן שכתבה ג'קלין...