דלג לתוכן הראשי

סיפורה של שרה וינשטיין , למצוא מסתור ביער

שרה וינשטיין לבית חייט נולדה בשנת 1935 בעיירה סטפן שבפולין (היום באוקראינה) לבנימין ומרים, ולה חמישה אחים ואחיות. 
בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את סטפן, ושני אחיה הגדולים של שרה גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה, והמשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו שהוקם באוקטובר. בגטו הצטרפה שרה מדי פעם למנקי הרחובות ובתמורה קיבלה מעט אוכל. 
ערב חיסול הגטו, באוגוסט 1942, הבריח ידיד ששמו פופיל את בני המשפחה לביתו שמחוץ לגטו. לאחר כמה שבועות פרצו לבית פופיל אוקראינים תושבי הכפר וירו בנוכחים. פופיל, חסיד אומות העולם האלמוני שהסתיר את שרה ואת בני משפחתה, נרצח, כמו גם אשתו ואמה של שרה שגוננה על בתה בגופה. שרה נפצעה בכתפה ובגבה. 
הרוצחים הציתו את הבית והסתלקו. לאחר צאתם צעק האב: "מי שחי – יקום ונברח!" הוא ניגש לכל אחד מבני המשפחה והמריץ אותם לקום. שרה, אביה, אחיה ושתי אחיותיה, שניצלו מהטבח, לקחו את גופת האם לקבורה ביער, שם כרו את קברה של האם בידיהם. 
בני המשפחה ומשפחות אחרות מצאו מסתור ביער. הם חפרו בידיהם שוחות, ריפדו אותן בעלים ובלילות התכסו בעלים ובענפים. מי שתייה מצאו בבורות שחפרו בידיים חשופות. בלילות היו הגברים יוצאים אל הכפרים הסמוכים לגנוב אוכל, בגדים ונפט להסרת הכינים מהראשים. לעתים היו הרועים בכפר מגלים אותם, ואז היו המשפחות נאלצות לברוח אל עומק היער, הרחק ממקורות מזון. הילדים למדו לשחק משחקים בדממה. בכל תקופת ההסתתרות ביער לבשה שרה שמלה אחת. "שנים רבות לאחר מכן פשוט לא הרגשתי קור", אומרת שרה. 
בקיץ 1944, לאחר ששחרר הצבא האדום את האזור, נרצח אביה של שרה בידי כפריים אוקראינים מקומיים. שרה ושתי אחיותיה הועברו לבית היתומים של לנה קיכלר, שם קיבלו קורת גג, אוכל ויחס חם. שרה הגיעה למילנו שבאיטליה, משם הועברה לבית הילדים בסלבינו ובשנת 1947 עלתה לארץ ישראל. 
שרה הגיעה לקיבוץ גבעת חיים, ובו למדה ועבדה. לאחר שנה הגיעה לחברת הנוער בקיבוץ גבעת השלושה. בגיל 16 התגייסה לצה"ל ולאחר שחרורה בגיל 18 נישאה בקיבוץ. כיום היא מתגוררת ביבנה. שרה מספרת את סיפורה בבתי ספר, ביחידות צה"ל ולפני בני נוער, והיא פעילה בסניף רחובות של מועדון "עמך" לתמיכה בניצולי שואה. 
לשרה ולבעלה אברהם שלוש בנות, שישה נכדים ושלוש נינות. 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…