"ניצלתי כי ענדתי צלב, למדתי להצטלב והתנהגתי כנוצריה".

מתחת לחזות המחויכת והנמרצת של אנקה גולדפינגר (79) מחדרה, מסתתר סיפור מרגש ומצמרר המתאר את הדרך שבעקבותיה היא הצליחה לשרוד את השואה כילדה קטנה. סיפור המשלב סיפורי גבורה יוצאי דופן המתארים רק את חלק מהזוועות שעברו על היהודים במהלך השואה.

ילדה קטנה, שנאלצה להתחזות לנוצריה ולהסתובב בארץ זרה שהיא עונדת צלב, נאלצת להתפלל כנוצריה ולהצטלב, כדי שלא יגלו שהיא יהודיה ויהרגו אותה. ילדה שהתחבאה עם אחותה בבונקר תת קרקעי מתחת למפעל טקסטיל שתפרו בו מדים לנאצים, למדה לחיות בדממה כדי שלא ישמעו את קולה ויהרגו אותה.

המשפחה שוכנה בגטו בוכניה. "גרנו בדירה קטנטנה עם שלוש משפחות נוספות, בתנאי צפיפות קשים. מחנות כפיה הוקמו בגטו, לאחד- נשלחו הגברים החזקים, לאחר- הנשים, הילדים והחלשים. למשפחה הצטרף הדוד סלו בן ה-19. רבים מהחברים בגטו הלכו ונעלמו, היו אקציות בהם נספו אלפים", היא מספרת. 
מול הגטו הוקם מפעל טקסטיל לתפירת מדים וביגוד לחילים הגרמנים. "אבא היה אחראי על העברת היהודים למפעל ובחזרה, אמא עבדה במטבחון, והיתה אחראית על העברת כיבוד ושתיה למנהלי העבודה היהודים", היא מתארת. 
תפקידם של ההורים, הציל את חייהן, 
"חבר של אבא, מהנדס, בנה בונקר מתחת למפעל שהכניסה אליו דרך המטבחון. בדומה למקום המסתור של אנה פרנק- היה לחצן שהסתתר מאחורי מדף עם מזון. רק שלוחצים נפתח המחבוא. הוא סיפר לאבא על המסתור, והציע לנו הבנות, להצטרף למשפחתו. אולם המהנדס ומשפחתו נספו. הורינו ידעו שלא נוכל לשרוד בגטו. האיום והפחד מהמוות היו מוחשיים כל הזמן, והם החליטו להחביא אותנו בבונקר. לפני המבצע ספרנו לשותפינו לחדר בגטו שאנחנו חולות בטיפוס ולוקחים אותנו לטיפול, אחרת היו עלולים להלשין עלינו. המצוקה גרמה לאנשים לאבד כל צלם אנוש". 
איך הבריחו אתכן מתוך הגטו אל הבונקר מתחת למפעל הטקסטיל ? 
"מתחת למעיל של אמא. תחילה הוברחה אחותי מהגטו למעמקי הבונקר במפעל. פחדתי מאוד שיתפסו אותן ולא נפגש שוב. אמא אמרה שאם לא תחזור עלי להתנהג כילדה בוגרת. אך הכל עבר בשלום, ובערב שחזרה התחבקנו והתנשקנו בהתרגשות גדולה. 
כעבור 4 ימים הוברחתי גם באותה דרך, בסתר. היה קור עז, מצדדי שמעתי את קולות הגרמנים עם הנשקים השלופים, כלבים נבחו, ראיתי את תחתיות המעיל של חברותיה של אמא, אסור היה לי לדבר ונשמתי בשקט. הפחד היה נורא. לו היו מגלים אותי היו יורים בנו במקום. הצלחנו להגיע למפעל, ומשם למטבחון בריצה, פתחנו את האשנב, ו'נפלתי' לבונקר. הפגישה עם אחותי היתה מרגשת מאוד. ימים שלמים ניקינו זו את זו מהפשפשים והכינים שהיו עלינו מהגטו". 
שתי הילדות הקטנות בנות ה-6 וה-7 חיו בבונקר בשטח 2 מטר, שהיו בו מזרונים, ברז מים ושירותים. לבד ובדממה. "חיינו בעצב, קור ובדידות. אמא הבריחה לנו אוכל דרך האשנב שפתחה בסתר פעם ביום, טפסנו על כסא כדי לקחת את האוכל. לא דברנו, להרף עין נפגשו העיניים, וזהו. חיינו בתנאים איומים. בקושי יכולנו לזוז, והגוף התנוון. בימי ראשון שהמפעל היה סגור דוד סלו וחבר פולני הוציאו אותנו לזמן קצר לגינה ליד המטבחון, התחבאנו בעשב, שלא יראו אותנו, נשמנו אויר, וחזרנו לבונקר החשוך". 
כעבור 10 חודשים בבונקר התרחש רצח המוני בגטו. הגרמנים טבחו ביהודים, ושלחו אלפים על משאיות למוות. "אבי נשלח למחנה השמדה בז'בניה, שם נרצח ונקבר בקבר אחים", היא מתארת בכאב. "אמא היתה במפעל, וחלצה אותנו מהר, לפני שהגרמנים הספיקו להגיע. מנהל המפעל, אדם גרמני טוב, דאג להביא לנו אישה פולניה שמעבירה גבולות, ונתן לאמא כסף לשלם למלווה". 
האם ובנותיה נמלטו מאימת הגרמנים, בהנחיית המלווה מאותו שלב התחזו לפולניות נוצריות כפריות, התלבשו והסתרקו בהתאם, כדי לשרוד. ברכבת הגיעו לתחנת הגבול בסלובקיה, ומשם עם מלווה חדש חצו הרים ויערות עד לעיר קשרמוק. משם הוברחו עם פליטים נוספים בעגלה, מכוסים בקש, עד לגבול סלובקיה –הונגריה, התחבאו אצל משפחה מקומית שבוע, והועברו לתחנת הרכבת לבודאפשט. בהונגריה קבלנו תעודות זהות חדשות עם שמות חדשים פולנים, וגיל אחר. 
"נשארתי בחיים בגלל שענדתי צלב קרס, למדתי להצטלב, והתחזיתי לילדה נוצרה", מתארת אנקה. "חיינו בזהות בדויה, הפכנו למשפחה פולנית נוצריה בשם ירוסלבסקי. שמי, חנה, הוחלף לאנקה, והשם מלווה אותי עד היום. אחותי רחל קבלה את השם רוזה. אמי רגינה, נקראה הלנה. אמא החליפה את הזהב שהחביאה בשרשראות וצלבי קרס. התחלנו לענוד צלבים, למדנו תפילות נוצריות מהבייבל הנוצרי, למדנו להצטלב. התנהגנו כמו משפחה של גויות נוצריות אחרת לא היינו שורדות". 
הן גרו בכפר מישקה בהונגריה, כשהן לא יודעות את השפה "אמא שכרה חדר בכפר, ועבדה בכרם עד שהתמוטטה, ולא יכלה לעמוד בכך. לא היה חשמל, וישנו שלושתנו במיטה אחת קטנה, עם סיר לילה, בלי חשמל. התנאים היו פרימיטיביים מאוד. התרוצצתי בכפר עם שרשרת ועליה צלב קרס. שאפנו את אוויר החופש, בגלל שהגרמנים טרם הגיעו". 
לאחר שהאם קרסה, יהודי פליט בכפר סדר לה עבודה בבישול, וכך היה למשפחה הקטנה אפשרות להתגורר בחדר מרווח יותר עם מטבח, ומזון זמין. 
וגם לשם הגיעו הגרמנים. בדצמבר 1944 בחורף מושלג, אחרי שנתיים רגועות יחסית בכפר, החליטו הגרמנים להעלות את כל הפליטים, יהודים ונוצרים פולנים גם יחד למשאית. "המשאית עצרה במחנה מאולתר, מגודר, מוקף חיילים, ללא אוכל ושתיה, ללא מקום שינה. התוכנית היתה להעלות אותנו על רכבת למחנה ההשמדה אושויץ. היינו המשלוח האחרון, וידענו שזה הסוף שלנו". 
למרבה המזל, המלחמה בדיוק הסתיימה. כוחות בנות הברית הגיעו, והבריחו את החיילים הנאצים. המשלוח לאושויץ בוטל, הפליטים נצלו בנס. 
האם ובנותיה חזרו לבודפשט ההרוסה. "אחותי ואני גרנו בבית יתומים, כי התנאים לא אפשרו לאמא אף להאכיל אותנו ולטפל בנו. בבית היתומים היה איום ונורא. אמא בקרה מדי פעם אותנו, וראתה שידי שותתות דם, ספרתי לה שאני נושכת את הידיים מרוב פחד, רעב ודכאון. אמא התחלחלה, ומיד הוציאה אותנו משם. עם משפחות נוספות עברנו לוינה באוסטריה. גרנו שם חמש שנים, ויכולנו לחיות בזהות האמיתית שלנו. חזרנו בגלוי ליהדות". 
בשנת 1950, בגיל 15 עלתה עם אחותה רחל לארץ ישראל, והן גרו בקיבוץ חולדה. אנקה ואחותה היו מ"ילדי עליית הנוער". הן השתלבו במהרה, למדו ועבדו בענפי הקיבוץ, והחלו לחיות כנערות בנות גילן. "התחלתי להרגיש שאני שייכת לארץ הזאת, למרות כל הקשיים שעמדו בדרכי. התרגלתי לחיים החדשים", אומרת אנקה. 

לכתבה המלאה

מקור וקרדיט : מירית אזרחי, עיתון פלאשנט, חדרה