דלג לתוכן הראשי

במנהרה: חייה הקצרים של מריון סמואל, 1943-1931.


 מחבר : גץ עלי

יצא לאור ע"י הוצאת יד ושם, 2006

מריון סמואל מתה באושוויץ והיא בת 11. הענקת פרס לזכרה הניע את ההיסטוריון גץ עלי לחקור את קורותיה.  
תחילה לא מצא אלא מסמכים של הרשויות בגרמניה הנאצית, אבל בסופו של דבר עלה בידו למצוא שני קרובים ששרדו, והם מסרו לו מסמכים וכמה תצלומים. בת כיתה שלה, שהמחבר איתר באמצעות מודעה בעיתון, סיפרה לו על פגישה שלה עם מריון סמואל ב-1938: "פתאום התחילה מריון לבכות ואמרה שהיא פוחדת. התפלאתי, והיא אמרה: 'אנשים עוברים פה במנהרה בהר ובדרך יש חור גדול וכולם ייפלו לתוכו וייעלמו'. היא בוודאי פחדה נורא". הסיפור שופך אור על מדיניות הרדיפה של הגרמנים, מדיניות שגם מריון ובני משפחתה היו קורבנותיה. דרך סיפורה של מריון מתווה גץ עלי, באופן מיוחד ומרגש ובהתנסחות מינימליסטית מרשימה, את מדיניות הרדיפה של הנאצים ואת ניכורה של החברה הגרמנית לסבל האזרחים היהודים. ספר בהוצאת יד ושם
השמדת יהודי ברלין התרחשה מאוחר יחסית – ב-1943. הגרמנים אינם ממהרים להיפטר מהיהודים "שלהם", יהודים שדמו מאד למראה המערב האירופאי הגרמני המקובל ולא ו"אוסט-יודן" המזרח אירופאי עם הזקן והפיאות.  מריון סמואל, התגוררה בברלין עם משפחתה. נולדה ב-1931 ונרצחה בגיל 12 ב-1943. עברה בדיוק את התהליך המתואר של ריכוז בבניין שלא קיים היום טרם המשלוח, הערכת שמאות לחפצי הבית ולבסוף משלוח למחנות ההשמדה. חבריה הנוצרים לכיתה סיפרו את סיפורה.
תקציר המהדורה באנגלית , מתוך מהדורת אמזון –קינדל
משפחת סמואל, הוריה של מריון הקטנה ,  שהתגוררה בעיר Arnswalde   בגרמניה ניהלה חיים רגילים ולא סבלה מאנטישמיות כלשהי , עד אשר בשנת 1935 הטילו השלטונות הגרמנים חרם  מסחרי על כל החנויות של היהודים בעיר. בעקבות  כך נאלצו הוריה של מריון לסגור את החנות  ולעבור לברלין , שם חיו בעוני ובצמצום . אביה של מריון פתח קסיוק לממכר סיגריות בברלין והמשפחה התגוררה בחדר אחד מאחורי הקיוסק. מריון נשלחה לבית גרמני ציבורי בשכונה שם סבלה מאנטישמיות מצד המורים והתלמידים. במאי 1938 יצאה הוראה של השלטונות הנאצים כי יש לסלק את כל הילדים היהודיים הלומדים  בבתי ספר ציבוריים . מריון סמואל הייתה בכיתה ב' ונאלצה לעזוב את ביה"ס  הציבורי. למזלה , היא עברה ללמוד בביה"ס יהודי , רחוק ממקום מגוריה , אך ביה"ס מתקדם יותר מבחינה חינוכית . בביה"ס זה לא הייתה משמעת  כה חמורה ועונשים כמו בביה"ס הציבורי הגרמני ושיטות ההוראה היו מתקדמות יותר . יתרה מזאת, מריון סמואל שוב לא סבלה מאנטשימיות והתנכלויות של בני כיתתה כי כולם היו ילדים יהודים.  מריון הייתה מאושרת בבית הספר היהודי למרות שהמורים והתלמידים נאלצו להחליף כל שנה מבנה במקום אחר.
הימים הטובים והמאושרים של מריון סמואל הסתיימו ב30 ביוני 1941 כאשר הנאצים החליטו לסגור את כל בתי הספר היהודיים ברחבי גרמניה. מריון סמואל נותרה עתה לבדה בביתה כי ההורים שלה נשלחו לעבודות כפייה  במפעלי תחמושת ואלקטרוניקה גרמנים.
הבדידות של הילדה מריון סמואל בביתה נמשכה עד פברואר 1943 אז בהנחיית  צוו של יוזף גבלס הנאצי ( גבלס היה גם הגאולייטר של ברלין ) נעצרו כל היהודים בברלין ונשלחו לאושוויץ.
מריון סמואל , ילדה בת 11 , הייתה לבדה בבית כאשר הגיעו שוטרי הגסטאפו לעצור אותה והעבירו אותה לנקודת האיסוף בברלין . הוריה נעצרו ע"י הגסטאפו במקומות העבודה שלהם. ילדה בת 11 מובלת בברלין ע"י שוטרי הגסטאפו כאשר היא ללא כל מקור של תמיכה נפשית מצד המשפחה. 
רק לאחר 3 ימים שבהם הייתה לבדה בנקודת האיסוף בברלין הצליח אביה של מריון לצרף אותה לנקודת האיסוף שלו בברלין . במשך כל שלושת הימים הייתה מריון ילדה לבדה , ללא כל תמיכה , עידוד וללא כל מזון .
מריון סמואל ואביה הועלו על רכבת ונשלחו ישירות לאושוויץ.  מריון בת ה11 נשלחה מייד עם הורדתה ברציף אושוויץ לתאי הגזים, אביה נשלח לעבודות באושוויץ אך כעבור 3 חודשים נשלח גם הוא להשמדה בתאי הגזים.

Into the Tunnel: The Brief Life of Marion Samuel, 1931 ...



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…