דלג לתוכן הראשי

במנהרה: חייה הקצרים של מריון סמואל, 1943-1931.


 מחבר : גץ עלי

יצא לאור ע"י הוצאת יד ושם, 2006

מריון סמואל מתה באושוויץ והיא בת 11. הענקת פרס לזכרה הניע את ההיסטוריון גץ עלי לחקור את קורותיה.  
תחילה לא מצא אלא מסמכים של הרשויות בגרמניה הנאצית, אבל בסופו של דבר עלה בידו למצוא שני קרובים ששרדו, והם מסרו לו מסמכים וכמה תצלומים. בת כיתה שלה, שהמחבר איתר באמצעות מודעה בעיתון, סיפרה לו על פגישה שלה עם מריון סמואל ב-1938: "פתאום התחילה מריון לבכות ואמרה שהיא פוחדת. התפלאתי, והיא אמרה: 'אנשים עוברים פה במנהרה בהר ובדרך יש חור גדול וכולם ייפלו לתוכו וייעלמו'. היא בוודאי פחדה נורא". הסיפור שופך אור על מדיניות הרדיפה של הגרמנים, מדיניות שגם מריון ובני משפחתה היו קורבנותיה. דרך סיפורה של מריון מתווה גץ עלי, באופן מיוחד ומרגש ובהתנסחות מינימליסטית מרשימה, את מדיניות הרדיפה של הנאצים ואת ניכורה של החברה הגרמנית לסבל האזרחים היהודים. ספר בהוצאת יד ושם
השמדת יהודי ברלין התרחשה מאוחר יחסית – ב-1943. הגרמנים אינם ממהרים להיפטר מהיהודים "שלהם", יהודים שדמו מאד למראה המערב האירופאי הגרמני המקובל ולא ו"אוסט-יודן" המזרח אירופאי עם הזקן והפיאות.  מריון סמואל, התגוררה בברלין עם משפחתה. נולדה ב-1931 ונרצחה בגיל 12 ב-1943. עברה בדיוק את התהליך המתואר של ריכוז בבניין שלא קיים היום טרם המשלוח, הערכת שמאות לחפצי הבית ולבסוף משלוח למחנות ההשמדה. חבריה הנוצרים לכיתה סיפרו את סיפורה.
תקציר המהדורה באנגלית , מתוך מהדורת אמזון –קינדל
משפחת סמואל, הוריה של מריון הקטנה ,  שהתגוררה בעיר Arnswalde   בגרמניה ניהלה חיים רגילים ולא סבלה מאנטישמיות כלשהי , עד אשר בשנת 1935 הטילו השלטונות הגרמנים חרם  מסחרי על כל החנויות של היהודים בעיר. בעקבות  כך נאלצו הוריה של מריון לסגור את החנות  ולעבור לברלין , שם חיו בעוני ובצמצום . אביה של מריון פתח קסיוק לממכר סיגריות בברלין והמשפחה התגוררה בחדר אחד מאחורי הקיוסק. מריון נשלחה לבית גרמני ציבורי בשכונה שם סבלה מאנטישמיות מצד המורים והתלמידים. במאי 1938 יצאה הוראה של השלטונות הנאצים כי יש לסלק את כל הילדים היהודיים הלומדים  בבתי ספר ציבוריים . מריון סמואל הייתה בכיתה ב' ונאלצה לעזוב את ביה"ס  הציבורי. למזלה , היא עברה ללמוד בביה"ס יהודי , רחוק ממקום מגוריה , אך ביה"ס מתקדם יותר מבחינה חינוכית . בביה"ס זה לא הייתה משמעת  כה חמורה ועונשים כמו בביה"ס הציבורי הגרמני ושיטות ההוראה היו מתקדמות יותר . יתרה מזאת, מריון סמואל שוב לא סבלה מאנטשימיות והתנכלויות של בני כיתתה כי כולם היו ילדים יהודים.  מריון הייתה מאושרת בבית הספר היהודי למרות שהמורים והתלמידים נאלצו להחליף כל שנה מבנה במקום אחר.
הימים הטובים והמאושרים של מריון סמואל הסתיימו ב30 ביוני 1941 כאשר הנאצים החליטו לסגור את כל בתי הספר היהודיים ברחבי גרמניה. מריון סמואל נותרה עתה לבדה בביתה כי ההורים שלה נשלחו לעבודות כפייה  במפעלי תחמושת ואלקטרוניקה גרמנים.
הבדידות של הילדה מריון סמואל בביתה נמשכה עד פברואר 1943 אז בהנחיית  צוו של יוזף גבלס הנאצי ( גבלס היה גם הגאולייטר של ברלין ) נעצרו כל היהודים בברלין ונשלחו לאושוויץ.
מריון סמואל , ילדה בת 11 , הייתה לבדה בבית כאשר הגיעו שוטרי הגסטאפו לעצור אותה והעבירו אותה לנקודת האיסוף בברלין . הוריה נעצרו ע"י הגסטאפו במקומות העבודה שלהם. ילדה בת 11 מובלת בברלין ע"י שוטרי הגסטאפו כאשר היא ללא כל מקור של תמיכה נפשית מצד המשפחה. 
רק לאחר 3 ימים שבהם הייתה לבדה בנקודת האיסוף בברלין הצליח אביה של מריון לצרף אותה לנקודת האיסוף שלו בברלין . במשך כל שלושת הימים הייתה מריון ילדה לבדה , ללא כל תמיכה , עידוד וללא כל מזון .
מריון סמואל ואביה הועלו על רכבת ונשלחו ישירות לאושוויץ.  מריון בת ה11 נשלחה מייד עם הורדתה ברציף אושוויץ לתאי הגזים, אביה נשלח לעבודות באושוויץ אך כעבור 3 חודשים נשלח גם הוא להשמדה בתאי הגזים.

Into the Tunnel: The Brief Life of Marion Samuel, 1931 ...



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…