קטעים מיומנה של תמרה (1)

כבר ביום הראשון למלחמה הוכתה משפחת לזרסון בטרגדיה כאשר רודיק (רודולף), הבן הבכור בן ה-15, יצא לפגישה עם מורהו ולא חזר עוד.  המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו, והתקווה כי יחזור לא פסקה. פעמים רבות התערער מבנה המשפחה היהודית בשנות המלחמה, וכך גם מרקם החיים בבית משפחת לזרסון; היעלמותו של רודיק האהוב, המעבר הכפוי לגטו והניתוק מחייהם הקודמים, אי יציבות כלכלית בשל פיטורי ההורים מעבודתם הקבועה וגזל הרכוש, שינוי המסגרות ושבירתן– אלו וגורמים נוספים השפיעו באופן עמוק וקשה על בני הבית, ומטבע הדברים, על הילדים בעיקר. געגועיה העזים של תמרה לרודיק עולים שוב ושוב ביומן:

22 ביוני 1943
שנתיים של גיהינום נורא, שנתיים של מלחמה וחיי כלב, ואנו חיים עדיין. שנתיים, שנתיים – חוזר הלב, והנך מסרב להאמין. האומנם שנתיים? האומנם השנה השלישית כבר על המפתן?
הה, אחי, במשך השנים האלה לא נמחקת מזיכרוני, אני זוכרת אותך, ופניך כאילו חיים לנגד עיני. היכן אתה? האם אתה חי? אולי חולה? אינני יכולה, אינני יכולה לשאת זאת! אה, לבה של אם! כמה היא סובלת! רחם, חזור! למי אני אומרת זאת? אולי לקבר הקר? אי שם בצדי הדרך, מתחת לעץ ליבנה, בארץ נוכריה, אולי שם אתה מונח, אחי היקר?...
כואב. הפצע שהגליד נפתח שוב. החיים ריקים, אין רצון לחיות. אולי שטות היא, אך אין אושר נשמתי נתמלאה על גדותיה מכאובים וצרות. נשמתי הרגישה נרעדת מכל כאב חדש. ומסביב רק מכאובים וסבל. מצב רוחי גרוע. האדישות השתלטה עלי. מוטב אילו הייתי אז טובעת, כה קרובה הייתי למטרה זו. הה אלי! הרי אלה אינם חיים כלל. עלי למצוא לי מטרה ולהגשים אותה. רק אז יהיו לי חיים ויבוא הקץ לנדודי"

מקור וקרדיט :

תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה

בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976

מבוא ועריכה : שרה נשמית