דלג לתוכן הראשי

קטעים מיומנה של תמרה (1)



כבר ביום הראשון למלחמה הוכתה משפחת לזרסון בטרגדיה כאשר רודיק (רודולף), הבן הבכור בן ה-15, יצא לפגישה עם מורהו ולא חזר עוד.  המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו, והתקווה כי יחזור לא פסקה. פעמים רבות התערער מבנה המשפחה היהודית בשנות המלחמה, וכך גם מרקם החיים בבית משפחת לזרסון; היעלמותו של רודיק האהוב, המעבר הכפוי לגטו והניתוק מחייהם הקודמים, אי יציבות כלכלית בשל פיטורי ההורים מעבודתם הקבועה וגזל הרכוש, שינוי המסגרות ושבירתן– אלו וגורמים נוספים השפיעו באופן עמוק וקשה על בני הבית, ומטבע הדברים, על הילדים בעיקר. געגועיה העזים של תמרה לרודיק עולים שוב ושוב ביומן:
22 ביוני 1943
שנתיים של גיהינום נורא, שנתיים של מלחמה וחיי כלב, ואנו חיים עדיין. שנתיים, שנתיים – חוזר הלב, והנך מסרב להאמין. האומנם שנתיים? האומנם השנה השלישית כבר על המפתן?
הה, אחי, במשך השנים האלה לא נמחקת מזיכרוני, אני זוכרת אותך, ופניך כאילו חיים לנגד עיני. היכן אתה? האם אתה חי? אולי חולה? אינני יכולה, אינני יכולה לשאת זאת! אה, לבה של אם! כמה היא סובלת! רחם, חזור! למי אני אומרת זאת? אולי לקבר הקר? אי שם בצדי הדרך, מתחת לעץ ליבנה, בארץ נוכריה, אולי שם אתה מונח, אחי היקר?...
כואב. הפצע שהגליד נפתח שוב. החיים ריקים, אין רצון לחיות. אולי שטות היא, אך אין אושר נשמתי נתמלאה על גדותיה מכאובים וצרות. נשמתי הרגישה נרעדת מכל כאב חדש. ומסביב רק מכאובים וסבל. מצב רוחי גרוע. האדישות השתלטה עלי. מוטב אילו הייתי אז טובעת, כה קרובה הייתי למטרה זו. הה אלי! הרי אלה אינם חיים כלל. עלי למצוא לי מטרה ולהגשים אותה. רק אז יהיו לי חיים ויבוא הקץ לנדודי"
מקור וקרדיט :
תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה
בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976
מבוא ועריכה : שרה נשמית

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…