דלג לתוכן הראשי

ד"ר אהרון עינת על הטיפול ביתומים ובילדים במצוקה בגטו וילנה




בגטו נוצרה בעיה קשה של ילדים שנותרו ללא הורים וקרובים, וגם של  ילדים שהוריהם שהו ברוב שעות היום בעבודות חוץ.

כמענה למצב קשה זה הוקמו מספר מוסדות: פנימייה לבנים, פנימייה לבנות, בית יתומים עם שבעים ושניים ילדים בגיל הרך, ומעון יום של ילדים להורים (וחלקם של הורה יחיד) עובדים, שבו שהו ‏114 ילד עד גיל שש. 

בעיה קשה במיוחד היו הילדים שחיו בשולי החברה, יתומים בגילים תשע עד חמש עשרה, שבשל מצבם לא נמצא להם מקום בבית היתומים, והם הפכו ל"מכת הגטו".אלה היו חבורות של נערים רעבים ומוזנחים, נחשלים ברובם, שעסקו בגניבה מבתים, מחנויות וממחסני היודנראט. מספרם בראשית מרץ ‏1942 היה כארבעים, שלושה עשר מתוכם ישבו בבית הסוהר. 

ב-7 במרץ ‏1942 נערכה התייעצות מיוחדת בגטו שבה חיפשו דרכים לטיפול בנערים עבריינים אלה. בהתייעצות השתתפו באי-כוח המחלקות השונות של היודנראט, שני נציגים מבית המשפט (עורך הדין בנימין סרולוביץ ועורך הדין פאווירסקי(,שני נציגים מהמשטרה (יוסף מושקאט וראש המדור הפלילי הנריק זאגייסקי) ושני נציגים של סקציית בתי ספר (משה אוליצקי ורחל ברוידא .בסופו של דבר התגבש פתרון, לספק לנערים אלה תעסוקה הולמת. ואכן, כעבור כחודשיים הם אורגנו בחטיבת תובלה (טראנספארט בריגאדע) "ילדים",שתפקידה היה להוביל את מצרכי המזון של היודנראט אל מקומות החלוקה – מטבחים ופנימיות.

 ההובלה התבצעה באמצעות עגלות יד שעימן הם הצליחו להיכנס לסמטאות ולחצרות הצרות. את הקבוצה ניהל מושקאט, בעזרת מדריכים (ומוזכר לטובה מולקה חזן, שזכה להערכה רבה) ובגטו פסקו הגניבות. הילדים היו לגוף מאורגן ומועיל ובתמורה לעבודתם קיבלו מזון ובגדים.

 באוגוסט ‏1942 שוכנו הילדים בפנימייה, שהוקמה במיוחד בעבורם ברחוב סטראשון ‏4, ושולבו על ידי מושקאט שהיה אחראי מטעם המשטרה לניקיון בגטו, בביקורות ניקיון בחצרות ובבתים. השימוש הזה בילדים עורר תרעומת בציבור מחשש שהם ייהפכו למלשינים.

 מקור :  אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013עמוד: 210


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…