ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום חמישי, 31 במרץ 2016

דוד פרנקל , ילד בן 7 ברכבת קסטנר ובברגן בלזן



"מה עושה אימא? אימא כבר רואה משהו לא טוב. הדברים לא מוגדרים. הגיע פתאום פליט, בנים ובנות צעירים שהצליחו לצאת ולשרוד. הגיע בן דוד שלנו מהמזרח, בודפשט עדיין נחשבה יחסית מקום מפלט ליהודי אירופה. הוא בא אלינו ושהה שבוע-שבועיים, היה בדרכו לסלובקיה. עשה עם אימא שלי חשבון והיא הציעה לו לקחת אתו את הבנות הגדולות לקרובי משפחה שם. ואכן הוא הצליח לקחת אותן בדרך לא דרך, כבר אז היו משמרות וגם למשטרה המקומית היו הוראות שאם מוצאים יהודים בתנועה – למסור אותם לשלטונות. הוא הביא אותן לגבול


בגבול הייתה תקלה גדולה: המשמרות עלו עליהם, אותו תפסו והכניסו לכלא מיד, רצו גם לקחת את הבנות אבל כנראה הצליחו לשחד מישהו מהשומרים שם, לקח אותן הצִדה והן נמלטו ליערות. טובה בת 13 ומרים בת 12. ביערות הן הצליחו לשרוד כי חילצו אותן הפרטיזנים ולקחו אליהן. שתי ילדות מבית אורתודוקסי נפלו למצב מאוד משונה וקשה. הן נפרדו מאתנו ולא היה קשר, לא ידענו מה אִתן. התברר לאחר המלחמה ששתי הילדות ניזונו שנה וחצי משורשי עצים! גדלו כמו בעלי חיים ביער. לא ייאמן. לאחר המלחמה אימא הלכה לחפש אותן בכל אירופה.


אנחנו נשארנו בבודפשט - אזעקות בלילה, הפצצות. היו צריכים לעשות תורנויות בין הדיירים בבתים. אימא שלי הייתה עסוקה, ולקחו אותי להיות תורן בגיל 7, להיות תורן אזעקות ולעמוד כל הלילה על המשמר. היום זה אוטומטי, אבל אז זה לא היה- זה היה ידני, והיית צריך לעמוד עם מפוח. הכלל היה פשוט: אם מפעילים בבית הסמוך אזעקה גם אתה צריך. והייתי מפעיל את האזעקה. כעבור כמה זמן אימא הייתה עובדת במפעל קונפטיה, היו לנו בבית עשר מכונות תפירה גרמניות והיא העסיקה פועלות צעירות יהודיות שנמלטו עם כותנתן לעורן והגיעו מפולין. היא לימדה אותן את המקצוע, נתנה להן משכורת ולפעמים מצאה להן גם חתנים. הן היו תופרות. אימא שלי ידעה גם לעצב. הן היו מייצרות כותונות לילה יפהפיות לנשים מבד משובח, לא כמו היום שהכול מתועש ולא רציני. אז זאת הייתה תפירה של איכות וזה מה שהיה. אני הייתי מדי פעם עוזר, אימא שלי אמרה להעביר סחורה מפה לשם ולהביא דברים

יום אחד אני מגיע מבית הספר ואני מגלה דברים אחרים – במקום כותונות יפות עם פרחים אני רואה פתאום טלאי צהוב יוצא באלפים. מה זה? שאלתי. אימא אמרה שהכריחו אותה מהקהילה כי הגרמנים הוציאו צו, אז עברנו לייצר את זה. בצורה כזאת נוצר קשר בין ההורים שלי להנהגת הקהילה, כי ההורים שלי לא היו קודם מהמנהיגים או העשירים. אז אימא שמעה שיש משלוח לארץ ישראל, שיש איזה טרנספורט ואפשר לשלוח לשם חניכים של תנועות נוער. אז היא חשבה שאת הבנות היא כבר שלחה ועכשיו היא תשלח את הבנים – אחי ואני. בצורה כזאת היא הצליחה להכניס אותנו לקבוצה הזאת, ואנחנו בסופו של דבר הגענו לרכבת קסטנר. שם הייתה מכסה מסוימת לתנועות הנוער. היו אלפי אנשים שרצו להיכנס לרכבת הזאת, יש בודדים שחשבו - ואני מכיר בני משפחה של אחדים מהם - שזאת לא תהיה רכבת הצלה אלא שמשם ילכו לשמים, אבל רוב רובם של האנשים חשבו שזאת הזדמנות להינצל - ועל זה בספר שלי אני נותן פירוט. הספר נקרא "מברגן בלזן לירושלים", ושם אני נותן פירוט על מה שקרה ליהדות הונגריה בשואה ומה קרה לנו בארץ.
על כל פנים, אימא הצליחה להכניס אותנו לרשימת נוסעי הרכבת. לקסטנר היה משא ומתן ישיר עם הגרמנים, מו"מ קשוח. הם רצו שוחד – הרבה כסף. הוא הצליח לארגן את זה מבעלי יכולת פיננסית, מיהודים שרצו להציל את בני המשפחה שלהם. כל מיני בעלי מפעלים וסוחרים. זאת הייתה הקבוצה העיקרית של אלה שהיו מיועדים לרכבת, ונוסף על כך היו אנשים מהעיר של קסטנר ברומניה. ואח"כ הייתה קבוצה של ה'מי ומי' של הונגריה, מנהיגי הקהילה היהודית, קודקודים מכל מיני עדות. בפועל ברכבת הזאת היו 1,684 אנשים. היו הרבה טרמפיסטים, וכך גם יתר המשפחה שלי. אימא שלי בדרך לא דרך הצליחה להכניס בדרכים משלה את יתר בני המשפחה שנותרו. גם האחיות הקטנות שלי והאח התינוק וגם את אבא. ובצורה כזאת אנחנו נכנסנו לרכבת הזאת והנוסעים היו אמורים להגיע לישראל דרך ספרד. האנשים היו צריכים להיות עם סרטיפיקטים, כך זה היה צריך להיות מאורגן.

בפועל - הגרמנים לא עמדו בכל ההתחייבויות שלהם. הם באמת העלו אותנו לרכבת, רכבת בהמות למרבה התדהמה. לא יכולנו לקחת כמעט דברים מהבית. ביום שישי שטוף גשם הגענו לקרונות הללו של בהמות, דוחק עצום, קטסטרופה. וכך אנחנו נסחבנו כמה וכמה פעמים. נהגי הקטרים שהיו רגילים להריץ את הרכבות האלה לאושוויץ, הם חשבו להוביל גם את הרכבת הזאת לאושוויץ, אבל בלחץ של אנשים שהיו על הרכבת והתקשרות לבודפשט באחת התחנות הצליחו לא לשלוח אותנו לאושוויץ, אבל בסופו של עניין אחרי נסיעה של תשעה ימים באירופה הגענו למחנה ריכוז בברגן בלזן. שם כמובן פגשנו יהודים ממקומות אחרים, הולנדים היו צמודים אלינו, והיו יהודים מפולין ומרוסיה, והיינו שם תקופה ממושכת. חלק שוחררו קודם אבל רובנו נשארנו שישה חודשים שם.
כל בוקר היה אפל, מסדר בוקר בשש בבוקר, לא משנה באיזה מזג אוויר עומדים למסדר, שעות! ילדים, חולים, בריאים וזקנים - שמא אולי חסר בן אדם, אולי טעו. מעמידים אנשים שעות על גבי שעות, עינוי בלתי רגיל. אח"כ אוכל – רעב! האוכל היה סלק בהמות מדי יום. בבוקר קיבלת פרוסת לחם דקה עם משהו שחור שקראו לזה כאילו קפה, ."...

 

דוד פרנקל - תמלול העדות | עדויות


תגובה 1:

אברהמי יהודה , הנער מהשואה שהפך ללוחם פלמ"ח

    יהודה (קליין) אברהמי נולד בשנת 1928 בצ'כוסלובקיה . בילדותו למד בחיידר עד גיל 13. דבר זה השפיע מאוד על המשך חייו . אביו (משה) נ...