ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

שמעון סרבניק, ילד בן 13 , בכלוב החיות עם שועלים פצועים





שמעון סרבניק . מלודז' . לאחר מכן – בנס ציונה. היה בן 13 , כשאביו נורה למוות בגיטו לודז' על ידי אנשי הס.ס. זמן קצר לאחר מכן נשלח לקולמהוף. דברי עדות שנשמעו במשפט קולמהוף , ב14 וב16 בינואר 1963 :

 "במחנה התייחסו אלי כמו צעצוע , כינו אותי "עכביש" , כי הייתי קטן וזריז. ליגלגו עלי.

 איש הס.ס בוטמן היה איש איום. פחדתי מפניו נורא ! יום אחד ציווה עלי לשכב . אחר כך כיוון את אקדחו לעבר ראשי ושאל : "אתה פוחד? "

עניתי :" לא , איני פוחד , אדוני המפקד".

יום אחד חזר בוטמן מהציד , הוא עסק בציד שועלים, והביא למחנה שועלים אחדים, שנפצעו בכדוריו. הוא הכניס את החיות המבוהלות לתוך כלוב , וציווה גם עלי להיכנס לתוכו. החיות נשכו אותי באכזריות , ובחוץ עמדו אנשי הס.ס בורמייסטר , האפלה ובוטמן , ונהנו מהמחזה.

 פעם אחד אמר לי בוטמן : "עכביש" , אם תוך שעתיים לא תצליח לתפוס את שתי הארנבות , שאשחרר עתה, אהרוג אותך".

תפסתי אותן.

איש הס.ס. בוטמן אמר לי: " אתה חזיר אמיץ , בתור פרס תקבל שבועיים מזון משובח" .

פעם אחת אמר לי בורמייסטר: "עכביש , כשהמלחמה תסתיים, אקח אותך איתי הביתה" .

לבורמייסטר היתה מומחיות אחת- "עקירת שיניים" . הוא מצא במחנה מכשירים של רופא שיניים , ועקר בהם את שיניהם של הכלואים, שהזדמנו לו בדרכו.
יום אחד אמר לי : "עכביש " , פתח את פיך".

פתחתי את פי , הוא עקר לי שלוש שיניים. הכאב היה נורא!

פעם אחת, במשך שעה, התיזה עלי ידידתו של איש הס.ס האפלה , מים. בחוץ היה קור אימים . הכריחו אותי לעמוד בלי לזוז, כדי שהמים יקפאו עלי. כאשר הקרח התבקע עלי , פרצו איש הס.ס. האפלה וידידתו בצחוק רם.

זה היה בסביבות ה17 בינואר 1945. הטנקים הרוסים היו כבר במרחק קילומטרים אחדים ממחנה קולמהוף . שירות הבטחון הנאצי ציווה לפרק את המחנה, ולחסל את אנשי ה"זונדר-קומאנדו" היהודים האחרונים, שנותרו עדיין בחיים. בלילה הגיעו אנשי הס.ס. לצריף שלנו, במקלעים דרוכים.

איש הס.ס לנץ שהיה אחד מששת ממלאי המקום של מפקד המחנה , צווח ללא הרף  : "חמישה אנשים החוצה!"  .

אני נבחרתי .

בחוץ שררה טמפרטורה של מינוס 18 מעלות, ואני הייתי יחף ובלי חולצה. יצאתי.  גם רופא צ'כי אחד יצא איתנו , והתייצב לפני הדלת. למראה המקלעים איבד את צלילות דעתו , והתחיל לשיר ולדבר באופן בלתי ברור. ואז שאל איש הס.ס לנץ את מפקד המחנה בוטמן: "איפוא לשים אותם" ?

הכריחו אותנו לשכב עם הפנים כלפי האדמה. הייתי באמצע. אנשי הס.ס ירו.
הרגשתי מכה נוראית בעורפי, אבל הכדור עבר ליד עמוד השדרה, חצה את הצוואר , ויצא דרך פי. חשתי כאילו אני מתעופף גבוה , גבוה מאד באוויר, ואחר כך כאילו אני נופל שוב על הקרקע.

לפתע שמתי לב לכך שמישהו בא לבדוק , אם אנו עדיין נושמים. עצרתי את נשימתי ככל שיכולתי .

כשהכול נגמר , זחלתי על ארבע עד ערימת הקש הקרובה, ושם איבדתי את הכרתי. יותר מאוחר התעוררתי עוד פעם , וחשבתי לעצמי , כי זהו הלילה האחרון בחיי. לבסוף – ולא ידעתי אם אני חולם או ער- איש אחד גדל-מידות התקרב ואמר לי " אתה יכול לצאת , הרוסים כאן" . רופא רוסי בדק אותי , ואמר בפסקנות , שלא נותרו לי יותר משש שעות של חיים.

מקור וקרדיט:


אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז , הוצאת ספריית מעריב , 1979 . 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

השבת השחורה של יהודי רומא , 16 באוקטובר 1943

  סיימתי לקרוא את הספר   16 באוקטובר 1943 / ג'אקומו דבנדטי (מאגנס), ודליתי מתוכו כמה קטעים על אימהות איטלקיות יהודיות שניצודו עם ילדיה...