ציפורה כץ ,ילדה בת 15 , במחנה אושוויץ, בעבודות כפייה בגרמניה ובצעדות המוות

ציפורה כץ , ילידת 1929

עיר לידה : בורשה (בוֹרשַׁה היא עיירה במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה הממוקמת בעמק נהר וישו ליד מעבר פריסלופ המחבר את טרנסילבניה לבוקובינה )

  בצילום : ציפורה כץ ובני משפחתה 1936

"גדלתי בבית דתי אמי ואבי היו מאוד דתיים, קבלתי חינוך דתי והלכתי ללמוד בחדר של בנות. למדנו לקרוא ולהתפלל בעברית."

מאז ומתמיד אני זוכרת שהייתה אנטישמיות כלפי היהודים, הרומנים היו משתכרים בימי ראשון ומאוד פחדנו מהם. 

המלחמה השפיעה אלינו בתחילה, שנת 1941 ,שלקחו את רישיונות המסחר ולבשנו טלאי צהוב האווירה הייתה של פחד. יהודי שהיה יוצא לרחוב היה יכול לחזור ללא זקן או אולי היו מרביצים לו. המצב החמיר בזמן כניסת ההונגרים. היה לי דוד ואותו לקחו פעם בלילה ואמרו לו שאין לו אזרחות הונגרית. שמו אותו ועוד כמה אנשים באזור הגבול הרוסי ללא אוכל, אזור עם הרים גבוהים שהיה בו שלג. דוד שלי הכיר את האזור והוא בא ברגל הביתה אחרי כמה שבועות. אחרי שחזר הוא הסתתר בעליית גג בבית שלנו. 

את הצעירים לקחו לעבודות פרך לפנות את השלג מהדרכים והרבה מתו בעבודות הללו. כאשר ראינו שוטרים הונגרים הסתתרנו כדי לא לפגוש אותם. פעם אחת נכנסו השוטרים ההונגרים למכולת והפכו אותה כל שלא היה ניתן לשוב ולסדר אותה.

הגרוש לגטו

הגרוש לגטו בא בהפתעה כאשר במוצאי חג הפסח עוד היו כלים על השולחן נכנסו שוטרים הונגרים ואמרו לנו לקחת כמה דברים במזוודה. לקחו אותנו לבית כנסת גדול וכשהגענו לשם היה מלא אנשים. שם היינו כמה ימים עד שארגנו את הגטו בוישו. לקחו אותנו ברגל לוישו במרחק של לפחות 50 ק"מ, ילדים קטנים לקחו על עגלות והגענו לשם לפנות בוקר. בוישו היה גטו, לקחו אזור של יהודים

הכניסו לכל משפחה 2 או 3 משפחות. אנחנו היינו 3 משפחות ב 2 חדרים. הייתה צפיפות נוראית ואי אפשר היה להתרחץ בפרטיות. בוישו לאמי היה אח ובנו חילק את הלחם לגטו כך שהיה לנו יותר קל עם האוכל.

אושוויץ

בגטו היינו כמה שבועות ואז יצאנו עם הטרנספורט הראשון לאושוויץ. אמרו לנו שלוקים אותנו להונגריה לעבוד. נכנסנו לקרונות רכבת של בהמות הייתה צפיפות רבה לא היה מקום לשבת. ברכבת היה פס בשביל אוויר והאנשים הסתכלו וראו שאנחנו נוסעים לפולין. פעם אחת ביום פתחו את הדלת וזרקו את הצרכים החוצה. אימא שלי אמרה לי: "תשמעי את הגדולה יכול להיות שיפרידו בינינו אל תתגנדרי שלא תהיי בולטת לגברים. תהיי תמיד נקייה". התנאים ברכבת היו נוראים : הסירחון, הלכלוך, הבכי לא הפסיק, היה קצת מים לשתות.

הגענו אחרי שלושה ימים, בשעות היום, לאושוויץ. ראינו אנשים לבושים במדים של פסים.

ירדנו מהרכבת אני, אימא ואבא ושלוש אחיות. עמדו שני חיילי אס אס ולא ידעו מה לעשות איתי , התווכחו . לקחו את ההורים והאחיות והם נעלמו לי. מנגלה אמר לי לאן ללכת , הסתכלתי לראות אם יש מישהו מבורשה שאני מכירה ומצאתי בחורה מבורשה. נכנסנו לעשות מקלחת ולאחריה לא הכרנו אחת את השנייה. נכנסנו לצריף נתנו לנו שמלה ארוכה בצבע אפור ומספר על שרוול 8000556 .התארגנו כך שנהיה ביחד כל אלה שבאו מבורשה 12 בחורות.

במיטות היינו 8 בכל מיטה היה כל כך צפוף שאי אפשר היה להסתובב. היו מיטות למעלה ולמטה. הוציאו אותנו לחצר עם חוטי חשמל מסביב עם דוקרנים. הוציאו אותנו בבוקר וכל היום היינו בחוץ. את האוכל קיבלנו בסיר מרק ירקות. הסתדרנו בחמישיות בטורים וכל אחד העביר את הסיר מאחד לשני. בערב קיבלנו חתיכת לחם. הייתי שם שישה שבועות עד שיום אחד הוציאו אנשים לעבודה.

עבודות כפייה בגרמניה

 לקחו אותנו ברכבת לעיר גלזן קירכן בגרמניה, למקום באזור התעשייה שנקרא גלזן ברגן. עבדנו שם בבתי חרושת שייצרו חלקים לנשק. פגשנו במקום איטלקים, אסירים פוליטיים שהיו נחמדים אלינו. אנחנו ישנו באוהלים ובחוץ היה צינור ענקי ושם היו ברזים עם מים. האיטלקים אמרו לנו שמפציצים את המקום הזה כל 3 חודשים. עבדנו בשביל לבנות את בית החרושת מחדש, עבודה פיסית קשה.

 יום אחד שמעתי אווירונים, היו מעלינו כמו זבובים האירו והפציצו את המקום. אני הלכתי לכיוון האוהלים להזהיר את האנשים והם צחקו ממני ואמרו לי "ממתי את מפחדת?"

הכול נהיה כמו אש ובער. יצאנו מהאוהלים ורצנו לכיוון השדה.  המפציצים חשבו שאנחנו חיילים וזרקו עלינו רימוני יד, הרבה אנשים נפלו ומתו.

 בלילה הגיעו הצלב האדום לקחו את הפצועים לביה"ח. כשחזרנו לאוהלים מצאנו אנשים חולים שנשארו שם ולא נפגעו כלל. משם לקחו אותנו לזומרדה Somerda שם חיכו לנו מבנים מעץ, נשארנו אולי חצי מכמות האנשים שהיינו קודם. עבדנו בבית חרושת בחלקי חילוף לנשק.

עבדנו שבוע אחד ביום שבוע אחד בלילה. ההליכה לבית החרושת הייתה בשורות , צעדנו ברגל וחזרה למחנה. אותי העמידו ליד מכונה לעבוד עבודה עם הידיים. הייתי רזה בלי כוחות ועמדתי ליד המכונה, לפתע יצא מחסנאי עם חלוק אפור הסתכל עלי וסידר לי מעין פינה במחסן בין הארגזים ואמר לי לעשות את עצמי כעוזרת שלו . הוא למעשה הציל את חיי. ישבתי שם ומדי פעם הוא הביא לי חתיכת לחם. כך כמה חודשים ישבתי במפעל עד אפריל 1945.

צעדת המוות

אז למעשה התחלנו את צעדת המוות כאשר ברחנו מהרוסים הלכנו כל יום 40 -50 ק"מ. בלילה הכניסו אותנו לחצר עשו לנו מרק ונשארנו שם עד הבוקר, הובילו אותנו נשות אס -אס. 

בדרך ראינו כיכרות שבהם קרחות שטחי קרקע , שאנשים שכבו ואכלו את העשב מסביב. יום אחד הגענו לעיר גדולה , כל העיר בערה,  הייתה הפצצה גדולה ואס -אס אמרו לנו להיכנס למקלט, 

הייתה אש ובאותו היום שחררו את העיר. לאחר ההפצצה קראו לנו אנשי האס -אס ואני ועוד אנשים המשכנו בצעדת המוות , היינו חצי מהכמות שהגענו לפני ההפצצה, כך הלכנו עוד שבועיים, היה נורא קר. לילה אחד אחרי שהיינו במשק קמנו בבוקר והאס-אס לא היו. זה היה ב5 למאי 1945 . כל אחד ניסה להיכנס לבית בעיירה שהיינו וביקש להישאר כמה ימים עד שתיגמר המלחמה. הייתי עם בחורה מבורשה שהייתה מאוד חולה דפקתי בדלתות של הבתים ולא נתנו לנו להיכנס. בסוף הרחוב הייתה גינה לפני הבית , 

צלצלתי יצאה אישה כפרית עם מטפחת וביקשתי להיכנס אליה הביתה. האישה אמרה שהיא צריכה לדבר עם בעלה ושאחזור אחה"צ. חזרתי לחברה שלי, ואז חזרנו יחדיו לאותה אישה ובעלה אמר שייתן לנו להיכנס לעליית הגג של הרפת, נכנסנו ושם היה חציר שהתחממנו בכל הגוף. בלילה שמענו צעדים ובעל הבית צעק : "דויצן קפיטולירט" – הגרמנים נכנעו. בבוקר נכנסנו לבית שלהם והם עשו גבינה מחלב הפרות ונתנו לנו לאכול תפוחי אדמה. האוכל היה כל כך טעים. נשארנו שם 8 ימים. לכפר קראו Boxgrun ונאמר לי שהיינו כ 18 ק"מ מקרלסבאד. יש משפחה גרמניה שכתבה ספר על המחנה בגלזן קירכן.

אחרי המלחמה

לאחר 8 ימים אצל המשפחה אספנו קצת כוחות והלכנו ברגל כיוון שלא היה כל אמצעי תחבורה באזור. בדרך פגשנו טנדר צבאי בו שני חיילים רוסים אתו נסענו לכיוון פראג. בלילה בדרך הם עצרו את הטנדר והלכו לבית על צד הדרך לבלות את הלילה.

בבוקר הגענו לפראג שם חילקו הצ'כים נקניקיות ולחמניות ונתנו לנו מקום לישון. האישה בבוקס -גרין נתנה לי חצאית עבודת יד.

ישנו בבית מלון בפראג וקבלנו תלושים לאכול במסעדות והמסעדות אף נתנו לנו חבילות של אוכל לדרך.

אני חזרתי לבורשה . ידעתי שהמשפחה נרצחה, אבל קיוויתי שאבי חזר הביתה. הבית היה ריק אבל מצאתי פנקס שבו היה פרח Edelweiss–הפרח של המלכה. לא מצאתי עדויות על הגורל של אבי ורציתי לנסוע לחתונה של בת דודתי אבל לא היו לי נעליים לחתונה.

פגשתי איש רומני והשגתי ממנו שני קישוטי טליתות ובכסף שמכרתי את זה קניתי נעליים ונסעתי לסיגט Siget , עיר הבירה של המחוז. הבת דודה ובעלה רצו ללמוד באוניברסיטה בקלוז‘ ואני נסעתי איתם אבל לא קיבלו אותם לאוניברסיטה והם נסעו לעיר אחרת ולכן הם לקחו אותי לדודה אחרת בעיר מדייש באזור של רומניה שמשם לא גורשו היהודים . הדודה הייתה ענייה והיו

להם ארבעה ילדים, בנם הגדול נסע לישראל ב 1947 בנוסף היו לה שלוש בנות. כיוון שרציתי להרוויח כסף למדתי טכנאות שיניים תקופה קצרה והשכרתי חדר במדייש שהיה בעבר בית מרזח. לאחר מכן הלכתי ללמוד במקום אחר טכנאות שיניים.

בשנת 1950 עזבתי ובקשתי לקבל מסמכים ואישור לצאת מרומניה אבל לא קבלתי אישור והרומנים ניסו במשך שעות לשכנע אותי להישאר. באותו הזמן עבדתי בבית חרושת לזכוכית. בשנת 1950 עלית לארץ באונייה טרנסילבניה.

הדודה ממדייש עברה לישראל כי הבן שלה, שהיה שבוי בירדן במלחמת העצמאות קיבל דירה ביפו, בשכונת עג'מי. החלטתי שאני לא חוזרת לגור אצל הדודה. כשהגעתי חיכו לי בחיפה ושאלו אותי אם יש לי מישהו בישראל? 

הסוכנות שידעה שיש לי משפחה בארץ אמרה לי שאני אלך לגור אצל הדודה. נרשמתי להגרלה של דירה , תוך תשלום של 50 $ וזכיתי בדירת שלושה

חדרים ביד אליהו.

בשנת 1956 התחתנתי וגרנו ביד אליהו. עבדתי כטכנאית שיניים בשני מקומות עד שיצאתי לפנסיה בשנת 1984 .יש לי שני ילדים וארבעה נכדים. הבת דודה שהייתה גרה בסיגט בתקופת המלחמה כתבה ספר "לילדים שלי שירצו לדעת" היא למדה רפואה ברומניה ואח"כ עברה לברזיל וכיום גרה בארה"ב.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות