"הגענו למחנה וסטרבורק בהולנד שהיה מחנה מעבר וכולם ציפו בחרדה מתי
יישלחו ברכבות .
אשר לילדים : כפי שהיה הדבר בכל הגטאות ,
וכן באותם המחנות אשר בהם התנאים השאירו איזה פתח לפעילות אנושית כלשהי , להוציא
כמובן את מחנות ההשמדה- בשבילם נמצאו גם בוסטרבורק מספר אנשים בעלי שיעור קומה,
אשר מצאו בעצמם את הכוח הנפשי להתגבר על
סבלם האישי ועל המועקה אשר בלבם כדי לסעוד את הילדים. הם אספו את הילדים במחנה
וסטרבורק, ריכזו אותם באחד הצריפים, ניסו קצת ללמד, קצת לספר סיפורים, קצת לשיר,
ובימי חג ומועד גם קצת "לחגוג" את אותו היום. ומאחר שאני הייתי שם בין החודשים
אוקטובר לינואר 1943 , כלומר כולל תקופת חנוכה, זכורה לי הדלקת הנרות של ליל ראשון
של חנוכה 1943.
למחרת הגיע הצו של הגרמנים על איסור הדלקת נרות, ואיסור חגיגות בכל
צורה שהיא. או-אז קרה בכל זאת נס קטן, אמנם לא נס של הצלה, אבל נס שהיתה בו משום
סמליות מסוימת. היה קצר חשמלי בכל המחנה , כולל בחווילה של מפקד המחנה הגרמני,
שהיו לו בדיוק אורחים רבים, ואז בהכרח הודלקו נרות, גם בצריפים שלנו, וכך -למרות
הכול – נאמרו הברכות של חנוכה והושרו השירים.
זמן קצר לאחר מכן נקבע גם גורל משפחתי ושלי
להשמדה באושוויץ."
מקור
וקרדיט :
יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים
אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה