מאת: ניר שטיינברג , MYNET , קיבוץ
כשהיה ילד התחבא פנחס זיונץ עם משפחתו בבור ביער בפולין. אחרי שנתיים של חיים בלתי אפשריים, מצאו הגרמנים את המסתור ורצחו את כל משפחתו. בדרך נס הצליח להינצל ולהגיע בסופו של דבר ארצה. את סיפור ההישרדות הוא החליט לשתף כמה שיותר עד שנפטר והוא בן 88.
החורף
של שנת 1944 היה הקר ביותר שידעה פולין זה עשרות שנים. משפחתו של פנחס זיונץ
הסתתרה כבר שנתיים בבור קטן ("בונקר", כלשונם) במעבה היער במזרח פולין,
בין הכפרים ברנוב ופוגונוב, לא הרחק מהעיר לובלין.
בבוקרו של 16 בפברואר יצא פנחס,
אז בן 13 וחצי, עם אביו ועם אחיו הקטן בן ה-10, לחפש תפוחי אדמה שנותרו בקצה השדה
אחרי האסיף. לפתע הגיחו חיילים גרמנים ותפסו את האב. הילדים ברחו בריצה לבונקר
המשפחתי.
למחרת בשעות הבוקר יצאו פנחס
ואימו אל מחוץ לבונקר. "פנחס, בני הגדול והחכם", אמרה, "תבטיח לי שאם
תישאר בחיים תספר לכולם מה עשו לנו הפולנים והגרמנים". כשבוע לאחר מכן גילו
הגרמנים והפולנים את הבונקר, ורצחו את כל בני המשפחה. רק פנחס ודודתו הצליחו
להינצל בדרך נס.
כמה חודשים לאחר מכן הגיעו חיילי
הצבא האדום לאזור, ועבור פנחס ושאר היהודים שהצליחו לשרוד תמה מלחמת העולם השנייה.
רעֵב וחולה הגיע פנחס לבית
היתומים היהודי של לובלין (הראשון והגדול ביותר על אדמת פולין) בניהולה של אנה
נתנבלוט. משם, אחרי מספר תחנות בדרך, ואחרי שהצטרף לתנועת שומר הצעיר, הפליג פנחס
על גבי אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" מסט שבדרום צרפת לחופי ארץ ישראל.
חיילים בריטים איתרו את האוניה
המתקרבת לחוף, השתלטו עליה, ולאחר מאבק קצר הועברו כל הנוסעים למחנה מעצר
בקפריסין, שם שהו תשעה חודשים עד שהורשו להגיע לישראל.
פנחס ניצל את הזמן ללימודים,
ובתקופה קצרה זו השלים את כל הפערים שנוצרו בזמן המלחמה. באמצעות "עליית הנוער"
הגיעו פנחס וחבריו מקבוצת "ניצנים" לקיבוץ מענית, ושם סייעו באופן פעיל
בהגנה על הקיבוץ במלחמת העצמאות.
אחרי המלחמה זיהו בקיבוץ הצעיר את
אישיותו ואת כישוריו, ועד מהרה הוא היה המדריך של חברות הנוער שבאו אחריו, ולימים
מורה ומחנך במוסד החינוכי האזורי בקיבוץ עין שמר.
השיבה
לפולין
בשנת 1963 קיבל פנחס זיונץ מכתב
מממשלת פולין, המציעה לו עזרה בחיפוש יקיריו שנרצחו וסיוע בהבאתם לקבורה בבית
קברות יהודי. הוא החליט להיענות להזמנה ולנסוע. העובדה שעצמות יקיריו מוטלות ביער
הדירה שינה מעיניו.
המכשול שהפריד בינו לבין הנסיעה היה
שיחת הקיבוץ, שעל פי התקנון היתה צריכה לאשר את הנסיעה. במזכירות הקיבוץ הציעו
שיספר בשיחה מה קרה למשפחתו בפולין, וכך היה. זו היתה אחת האספות הארוכות ביותר.
במשך ארבע שעות הקשיבו חברי
הקיבוץ לזיונץ בדממה, ולאחר שסיים אישרו את נסיעתו. היתה זו הפעם הראשונה שבה סיפר
לפני קהל על מה שעבר עליו בשואה.
למחרת הפליג פנחס מחיפה לוונציה,
ומשם ברכבות לפולין. מייד עם הגיעו לעיירת הולדתו ברנוב החל בחיפושים מפרכים בבוץ
ובשלג. בנחישות, בתושייה רבה ועם קצת מזל, הצליח לאתר את עצמותיהם של בני משפחתו
והביאן לקבורה בבית הקברות היהודי בלובלין.
לצד עצמות אביו ביער מצא פנחס את
האולר של האב. באותו ביקור איתר את בית הוריו, שם קיבל מאם המשפחה שהתגוררה בדירה
את מפת הפסח המשפחתית ותלתל זהוב משערו שנגזר בגיל שלוש ונשמר במקרה בשידה.
כשחזר ארצה ביקשו חברי הקיבוץ
לשמוע מה עבר עליו על אדמת פולין. זיונץ סיפר לאנשי מענית, ואחר כך גם לחברי
הקיבוצים השכנים. בהדרגה הזמינו אותו למקומות רבים נוספים ברחבי הארץ. לאן שהזמינו
- הוא בא.
קשר מיוחד נוצר בינו לבין בית
חינוך עמק החולה בקיבוץ כפר בלום. כמעט עשרים שנה הגיע כדי לספר ולשוחח עם תלמידי
כיתות י"א טרם יציאתם לפולין.
נאוה פרבר, מרכזת המשלחות לפולין
בבית הספר, הזמינה אותו לשוחח עם התלמידים, וזיונץ מצדו ריתק אותם במשך שעות
ארוכות בסיפורו. באולם שרר שקט מוחלט.
במשך יותר מעשר שנים הצטרף למשלחות
לפולין של קיבוצי השומר הצעיר, וגם שם הדהים את התלמידים בסיפור הישרדותו יוצא
הדופן. קשרים מיוחדים נוצרו בינו לבין הנערים הצעירים, והם שמרו איתו על קשר
באמצעות הדואר האלקטרוני ובביקורים בביתו בקיבוץ.
מוקד
עלייה לרגל
לצד עיסוקיו כמורה ומחנך, נעשה
זיונץ למרכז הנצחה של איש אחד. הוא הרצה והעיד לפני מורים ותלמידים, במרכזי עדות
ובמוזיאוני שואה בארץ ובעולם. הוא איתר ניצולים רבים, עמד בקשר עם אחרים, והיה
עבורם אוזן קשבת וקיר תומך.
השמועה על שורד השואה הרהוט, בעל
הזיכרון הפנומנלי והארכיון האישי העשיר עשתה לה כנפיים, וזיונץ נעשה מוקד עלייה
לרגל עבור אקדמאים רבים וחוקרי השואה מישראל ומהעולם (בעיקר מפולין).
אחד משיאי פעילותו התרחש ב־1996
בגבעת חביבה במרכז "מורשת". הוא הצליח לאתר את מרבית הילדים מבית
היתומים בלובלין, והביא 135 מהם (מתוך 160) למפגש חד־פעמי מרגש.
במפגש הציג זיונץ את היומנים של
אנה נתנבלוט, מנהלת בית היתומים בלובלין, שאותם הפקידה בידיו בשנות השישים כאשר
ביקרה אותו בביתו במענית. בסיוע בנו הצעיר של פנחס וכלתו, אותרו ילדיהם ונכדיהם של
ניצולי עיירת הולדתו ברנוב. בשנת 2015 הגיעו שמונים מבני הדור השני והשלישי של
ניצולי ברנוב למפגש מרגש בקיבוץ מענית.
השבוע, בגיל 88 נדם קולו. פנחס זיונץ
- שסיפר, דיבר, הסביר, חינך ונגע באנשים רבים כל כך - הלך לעולמו. רבים ליוו את
ארונו בהלוויה בקיבוצו מענית.
"איבדנו
אדם גדול", ספדה לו נעמה אגוזי, אחראית מחוז צפון ביד ושם. "כל מי ששמע
את עדותו ישב מהופנט ומרותק מיכולתו, ונפעם מגדולתו של האיש שעבר שבעת מדורי
גיהינום, אך בחר לחנך לאהבת אדם, לערכי החמלה, החסד והצדק האנושי".
דניאלה שטרן, מנהלת בית העדות
"מורשת" בגבעת חביבה, ציינה את תרומתו הרבה להנצחת זכר השואה.
"פנחס הקדיש את חייו להנצחת זכר השואה", אמרה בצער. בפרידה מזיונץ באתר
מוזיאון לוחמי הגטאות היה מי שתיאר אותו כאחד הקולות האחרונים של ניצולי השואה
שסיפרו את חוויותיהם.
אני לא אוהבת להשתמש במילה "מדהים" אבל הפעם היא מתאימה. מרגש ומדהים.
השבמחק