הלינה בירנבאום , בת 13 , הישרדות בין האקציות של גטו ורשה

הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה : זהו אחד המסמכים ההיסטוריים החשובים ביותר על החיים בגטו ורשה בשנה האחרונה . אנו מאחלים להלינה בירנבאום בריאות ואיכות חיים .

הלינה ברינבאום מתארת בספרה האוטוביוגרפי החשוב כיצד נמלטה עם אמה ואחותה ממקום מסתור אחד לשני בגטו וארשה לקראת סופו העצוב.  זהו אחד הספרים החשובים ביותר על הישרדות ילדים בשואה .

באחד ממקומות המסתור סמוך לשופ של טבנס הן הסתתרו בפעם הראשונה בעליית גג עזובה :

"שכבתי  חבוקה עם אמא , שוטפת זיעה ורעבה . הצמא בער בי . המחנק הרדים. פעם אחר פעם נפלתי לתרדמה מתשישות . ידעתי שכל רשרוש שהגיע לרחוב, כל רחש הקל ביותר קובעים את גורלי.  כאשר קרבו הדי האקציה התפללתי בנפשי, שלא ימצאו אותנו הגרמנים, שלא יבואו הנה. כאשר נגמרה האקציה או התרחקה חיבקתי בחזקה את אמא ואת קרובי  המשפחה. כל שעת חיים שנקרעה מהנאצים היתה כמתנת אושר גדולה וענקית " .

"הגטו התרוקן מיום ליום ואנחנו התחמקנו מהמוות , התחבאנו בעליות גג שונות, במאורות למיניהן , במקומות , שאיש לא היה מעלה בדעתו, שישמשו כמקלט. כל חיינו התמקדו עכשיו בבריחות ובמציאת מחבואים. סבא וסבתא והדודים עם שני ילדיהם לא היו אתנו עוד. לאחר כמה ימים נפלו בידי החוטפים הגרמנים. ביכינו את קורבינו ורבים ממכרינו וידידנו. נמענו ממקומות מוארים, משטח פתוח. בעלי בריתנו היו פינות סתר קשות לגישה, חושך, עליות גג מצחינות, מרתפים עמוקים ולחים.

וגם לשם , לדאבוננו , חדרו המרצים ... עקביים ודייקנים, נעזרים במשתפי פעולה מהיודנראט והמשוטרים היהודים..."

סוף סוף תפסו גם אותנו .

"זה קרה לפנות ערב, לאחר אקציה, שנמשכה יום שלם.

עזבנו את עליית הגג בכל ערב כדי לשאוף מעט אוויר ברחוב, לשוחח עם האחרים, להיוודע את מי לקחו במשך היום לאומשלאגפלאץ, מה צפוי ביום המחר, היכן ניתן לקנות חתיכת לחם או כמה תפוחי אדמה, אותם מכרו במחירים מנופחים מאוד, אנשי הפלצובקות ( מקומות עבודה).   הייתי מעורפלת מן המחנק שבעליית הגג , מן החום והרעב. "

"יצאנו בחשכה לכמה דקות להתאוורר לפני הבית , לא התכוונו ללכת הלאה. בעצם  כבר לא היה לנו לאן ואל מי ללכת .. אותם מכרים וקרובי משפחה , שעדיין לא נתפסו, קשה היה למוצאם עכשיו או אפילו לנחש היכן הם."

"לפתע פתאום נכנסו לרחוב במהירות מספר ריקשות- אופני העגלות האלה היו אמצעי תחבורה נפוץ מאז הקמת הגטו. בתוך  הריקשות הצטופפו גרמנים, אוקראינים , וליטאים- "מומחים" למצודים על יהודים... קפאנו. הפשיטה הקיפה את הרחוב שלנו, סטבקי, ומספר רחובות סמוכים. מעולם לפני כן לא ערכו מארבים דומים בשעה כה מאוחרת בלילה . הבריחה לעליית הגג בתנאים אלה היתה בלתי אפשרית – נאצים חמושים קפצו מהריקשות והתפזרו בריצה בנתקם את כל הדרכים פרט לזו המובילה אל האומשלאגפלאץ. "

נלכדנו .

" בתנועת יד הורו לנו לצאת לאמצע הכביש. היינו רביעייה ראשונה בטור, שגדל והתעצם מרגע לרגע.

אבא , אמא, חיליק ואני עמדנו ממושמעים. מבלי למחות במילה או בתנועה, כדי לא להרגיז את הנאצים, ולא להסתכן במכות או במוות. קיוונו שנצא איכשהו מהאומשלאג , בעזרת האוסבייזים (תעודות) של אבא משופ טבנס, או בעזרתו של חיליק שהכיר את השוטרים היהודים באומשלאג.

הכניסו אותנו  לאומשלאג . אותו אומשלאג מקולל , ספוג דם ודמעות , מלא שריקות קטרים ורכבות שהסיעו מכאן אלפי יהודים לתחנה הסופית של חייהם. "

הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה :

הילדה הלינה בירנבאום , האם והאח הצליחו ברגע האחרון להימלט מהאומשלאג גם בעזרת שיחוד שוטר יהודי אך האב לא הצליח להימלט והועלה לרכבת למחנה ההשמדה.

הם המשיכו להסתתר בעליות גג עזובות ובמרתפים .

"חזרנו לעליית הגג ברחוב סטבקי . שוב מצאנו את הדודה , את הלינה ואת מרק. לא היה קץ לחיבוקים בזמן הפגישה המשמחת, כאילו לא ראינו אחד את השני מזה שנים, כאילו שבנו מהעולם הבא.

על אבא לא הייתה שום ידיעה.

הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה

אחר כך עברו הלינה , האם והאח לבית במקום אחר ברחוב לשנו שם כבר פינו הגרמנים את כל הדיירים היהודים למחנות ההשמדה.

שוב אקציה של הגרמנים .

"ברחנו לעליית הגג , האפופה בחושך מושיע, שכבנו  על הארץ אחד ליד השני. לאוזנינו  הגיעו צרחות השוטרים, מהלומות בדלתות, הדי מאבקים, קללות גסות, קטטות על המדרגות. השוטרים סחרו ביניהם באנשים החטופים שנלכדו , זה שהצליח לתפוס יותר קורבנות מכר את "העודף"  לחברו המוכשר פחות. המחיר – 10,000 זלוטי ל"ראש". אותו סכום שגבו מאתנו  כשוחד עבור הוצאה מהאומשלאג. לאחר מסירת הסחורה החיה, חזרו השוטרים, כדי לשדוד את הבתים שרוקנו, דבר שבעצם נהגו לעשות תמיד, בכל ערב, לאחר סיום האקציה.

אותנו גם הפעם לא מצאו. למרות שהציצו פעמים אחדות לעליית הגג שלנו."

הערת צוות המיזם ילדים בשואה :

אמא של הלינה ואחיה חוזרים לעבוד בשופים ( בתי המלאכה שעבדו עבור הגרמנים).  

"כשאמא ואחי יצאו לעבודה נשארתי עם דודה ובת דודתי הלינקה. בחדר הסמוך גרה אשה עם שני ילדים קטנים. קיוונו שלאחר האקציה של אתמול  יהיה היום יותר שקט ולא תהיה בלוקדה ברחוב שלנו. בעליית הגג היה אור בהיר, היו מוצאים אותנו שם ללא קושי, ולא היה  מרתף לבית.. פעם אחר פעם השקפנו בעד החלון אל הרחוב. דבר לא ניבא את הסערה. "

אקציה נוספת ברחוב

"לפתע ראינו נאצים מגיעים לרחוב לשנו- אקציה ברחוב שלנו- הצטעקה הדודה ביאוש, תפסה את הלינקה ואותי בידיים. רצנו אל עליית הגג . רגלינו רעדו, הלבבות הלמו בפחד, כמטורפים. הנאצים חסמואת כל רחוב לשנו והרחובות הסמוכים. תיארתי לעצמי באיזו חרדה מסתכלת על כך אמי היושבת ליד החלון בבית המלאכה, עסוקה בתפירת המדים לרוצחים ולתליינים."

 "היום היה בהיר מאוד , הקיץ במלואו . עליית הגג הקרועה מגג טבעה בשמש, המוני החוטפים קרבו יותר ויותר אל ביתנו.. "

ואנחנו רצינו לחיות !

להסתתר בתוך מזווה בקיר

"בחיפזון דחפה הדודה את הלינקה, אותי ושני ילדים שכנתנו לתוך מזווה הנמצא באחד הקירות שלא נפגעו בעליית הגג. אותי ואת הלינקה הושיבה על האצטבה התחתית, את שני הקטנים בעליונה. נעלה את המזווה במנעול והסתירה אותו באיזה דלת שבורה. אחרי זה ירדה עם השכנה לדירה ושתיהן התחבאו בין ערמות כלי מטה, כפי שתוכננו מקודם . אנחנו , הילדים , ישבנו בנשימה אצורה. החוטפים רצו במדרגות, פרצו דלתות , צעקו , צחקו,  ירו.. "

"מדי פעם היה מגיח אחד מהם אל עליית הגג , מקלל היה חולף על פני המזווה שלנ ומחפש הלאה. ברגע מסויים שניים נעצרו לידנו . שוחחו . תנועה קלה  ביותר שלנו , נשיפה , נשימה קולנית יותר – ואנחנו אבודים . "

"השתדלתי לא לנשום בכלל . הילדים היושבים מעלי- האחד בן ארבע, השני בן שש – השתינו מפחד, השתן נזל על ראשי , על הפנים.. ואילו אני כמעט ולא הרגשתי.. רק רעדתי למחשבה , שהילדים יכולים בעל כרחם להסגיר את המחבוא. לפרוץ בבכי , למשל, או להשתעל.. הזעתי מעצבנות, מהמחנק ששרר במזווה הצפוף והאפל. שני הגרמנים הלכו, אך האקציה נמשכה הלאה. חמש שעות ישבנו בתא הזה. "

"לאחר שירדה החשכה החלו האנשים להזדחל ממאורותיהם וממקומות המסתור. חיכו שיסיימו השוטרים את שוד הדירות המרוקנות על ידי האקציה. עכשיו כבר ידענו, שהאקציה חלפה על פנינו וחיכינו בשקט, למרות שמאוד השתוקננו לצאת, אבל לא הדודה ולא השכנה הופיעו, והזמן חלף ואנשים חזרו מהעבודה בבתי המלאכה לבתים. אפפו אותנו חששות גרועים ביותר: אולי לקחו אותם, אולי גם את אמא גררו מהשופ, אולי איש לא יבוא לשחרר אותנו ומה אז ? "

בפעם הראשונה בחיי ראיתי את אמא בוכה.

"את המזווה פתחה לנו סוף סוף אמי, חטפה אותנו בזרועותיה, נשקה וחיבקה אותנו בלהט. התברר שאת הדודה והשכנה לקחו לאומשלאג, הלינה הפכה ליתומה, ואבי הילדים הקטנים חזר בערב מהפלצובקה ( מקום עבודה) והלך אתם לאומשלאג , כדי להתאחד שם עם אשתו. חיליק ומרק ניסו לשווא להציל את הדודה באמצעות שוטרים יהודים.

אמא במשך כל אותו יום השקיפה בעד חלון בית -המלאכה והתענתה. בשובה מן השופ נודע לה שלקחו את אחותה האהובה. מעומס האסון כרעה, הזדקנה בשנים רבות: בפעם הראשונה בחיי ראיתי את אמא בוכה.

בגטו וארשה נשארו עכשיו רק כמה עשרות אלפי יהודים. הם חזרו לשופים (בתי מלאכה) ולבתים ברחוב נובוליפיה ולשנו, שהפכו למחנות עבודה אמיתיים. יתר היהודים כ100,000 נפשות, בתוכם גם כל עובדי השופ של אמי יחד עם המנהל ומשפחתו ומרבית בעלי המספרים הירוקים , המבטיחים את החיים, הועמסו על הקרונות הוסעו. "

"הרחובות  בגטו נחסמו למשךשבועיים ונוקו מיהודים. הגרמנים חיפשו בקפדנות בכל הפינות, השתמשו לשם כך במכשירי האזנה, בכלבים, ובשירותי מלשינים מבין היהודים.  לא פעם השתמשו בתחבולות משונות כדי לפתות את האנשים שהסתתרו במחבואים לצאת: בערב שלאחר האקציה היו משמיעים מנגינות יהודיות , שירים מסורתיים. "

"אותנו לא מצאו. שכבנו במשך ימים שלמים על רצפת עליית הגג יחד עם  עוד כמה עשרות אנשים, שהגיעו לכאן לפנינו והיסוו את הכניסה."

להסתתר בעוד עליית גג מוסווית

"נכנסנו לבית ברחוב מילה 26, נשארנו שם במשך שבועיים תמימים. מקלט זה הציל מהמוות לא רק אותנו, אלא עוד קומץ אנשים חסרי אוסבייזים (תעודות)  שחיפשו הצלה כמונו. אמא התחברה איתם מייד , למדה מהם על קיום עליית גג מוסווית היטב והשיגה את הסכמתם להשתמש במחבוא הזה.

עד סוף הסלקצייה נשארנו בעליית הגג המחניקה, המצחינה.

הגרמנים החלו עתה לחפש בקפדנות בכל הפינות, השתמשו לשם כך במכשירי האזנה, בכלבים, ובשירותי מלשינים מבין היהודים. לא פעם  השתמשו בתבולות משונות כדי לפתות את האנשים שבמחבואים לצאת : בערב שלאחר האקציה היו משמיעים מנגינות יהודיות, שירים מסורתיים..."

"אותנו לא מצאו. שכבנו במשך ימים שלמים על רצפת עליית הגג יחד עם עוד כמה עשרות אנשים, שהגיעו לכאן לפנינו והיסוו את הכניסה. "

"עליית הגג נמצאה בגובה רב. הכניסה אליה היתה דרך חדרון קטן ריק שבקומת הגג, דרך פירצה בקיר המוסווה בארון ישן ומקולף עם מראה. מלבד אותו ארון שבור וריק וערימת נוצות מכריות פרומות , אי אפשר היה למצוא שם דבר. כפי הנראה דווקא הנוצות המעופפות דחו את הנאצים. כך או אחרת בזמו הבלוקדה לא עלה בדעת איש מהגרמנים להזיז את הארון. "

"במשך היום רדפו אותנו קולות מבחוץ : צעדים , צעקות , יריות , בלילה כשהשתרר שקט וחושך מושיע , הפחידו אותנו הזיות, וסיוטים. ברחובות סבבו ללא הרף פטרולים גרמנים. כל מי שהופיע באזור הרחובות הסגורים בבלוקדה , הומת בידיהם.

ובינתיים הסריחה עליית הגג בכל פעם יותר- מצואה , משתן , מזיעה. הרדימו ילדים בגלולות , חנקו אותם לא פעם מתוך יאוש ופחד. "

"אשה כלשהי ילדה , התינוק מת זמן-מה אחר כך מחוסר מזון. בזמן צירי הלידה לא הוציאה האשה האומללה אפילו אנחה אחת , אפילו לא רשרוש או לחש.

ברחובות של הגטו לא פסקו צרחות הנאצים, היריות , צעקות האנשים המוצאים ממחבואים שונים ומשונים, העמידו אותם בשורות על הכביש והובילו לאומשלאג , לקרונות.

לאחר חמישה עשר ימים הפסיקו הנאצים את הבלוקדה והסירו את המשמרות מרחוב מילה.

רצוצים ומלוכלכים עזבנו את המסתור בעליית הגג וחזרנו לבית ברחוב לשנו 64.

הגטו נהיה קטן ללא שיעור. המעטים, שניצלו מהאקציות הגדולות , מהמצודים ומהסלקציה , עבדו ימים ולילות ( בשתי משמרות) בשופים ובפלצובקות.

הרחובות שבין מילה , נובוליפיה ולשנו , שהשתייכו קודם לגטו , נקראו לאחר הגירוש האחרון "רחובות פראיים" : אסור היה לגור שם לא ליהודים ולא לפולנים. הדיירים הקודמים מרביתם הושמדו. "

מקור וקרדיט:

הלינה בירנבאום , החיים כתקווה, הוצאת בית לוחמי הגטאות , 1983

 ראו גם : 

נערה בת 15: הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 – 1944 (קישור)

הבלוג של הלינה בירנבאום (קישור).

הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין