סיפור חייו המרתק של ולטר בוכמן על ילדותו בשואה

צוות המיזם ילדים בשואה מבקש להודות למירי בוכמן על תיעוד סיפור חייו של ולטר בוכמן, והתרגום לעברית :  

"זהו סיפורו של ולטר בוכמן,הסיפור שלי.
רשמתי את כל מה שאני זוכר

אני חייב להתחיל את הסיפור עם אבי-יעקב בוכמן - עליו השלום, הוא יצא לפלסטינה עם 3 דודנים ואחותו לבנות את הארץ בשנת 1922.

כולם עבדו למרגלות הר הגלבוע בייבוש ביצות, באזור תל יוסף ולהקים את קיבוץ בית השיטה.

אזור זה נחשב לפורה ביותר בישראל, היבול באזור זה נחשב לטעים ביותר.
דוד נוסף כבר הגיע לירושלים בשנת 1988 שמו היה דיויד.

הם עבדו באזור זה תקופת מה עד שאבי חלה במלריה ונאלץ לצאת לוינה אוסטריה להחלים מהמלריה. אבי התחתן עם אמי - קלרה - ונולדתי בשנת 1935 בוינה. סבא וסבתא שלי - מצד אבא - עלו לפלסטינה לפני עליית הנאצים באוסטריה ב 1937.

הורי לא רצו לעזוב את וינה ולהצטרף איתם לפלסטינה, הם החליטו לעבור לצרפת, לפריז.

הייתי בן שנה וחצי כשעברנו לפריז.

כשהייתי בן 4 הורי שלחו אותי לשוויץ לבד לביקור “בריאות” אצל משפחת הלר, (מאוחר יותר יהפכו להורי המאמצים בזמן המלחמה.) שהיתי במחיצתם במשך 6 שבועות, אמי העבירה לגברת הלר את פרטי הקשר של דודתיי, אחת גרה בפלסטינה אחת בבוליבייה ואחת בארצות הברית.

הם גרו בעיר ארבון שבמחוז קנטון (Arbon the Canton of Thurgau,)
ליד אגם קונסטן, למול העיר הגרמנית פריידרשפאן (Friedrickshaffen ) עיר תעשייתית שהופגזה באופן יום יומי במהלך המלחמה.

אבי הצטרף למחתרת הצרפתית ואני ואמי הצטרפנו למנזר במרסיי שבצרפת.

אבי הגיע לביקור במנזר בו הסתתרנו ,שיחקנו משחק שבמהלכו נפלתי ונפצעתי בברך, נחתכתי באופן עמוק שאמי לקחה אותי בדחיפות לבית החולים במרסיי, והסתבר שהיתה לי הרעלת דם בגלל הפציעה.

התפתחה לי מוגלה ענקית בלחי והיו צריכים לטפל בה ללא חומרי הרדמה. אני עדיין שומע את הצרחות של אמי מלוות את הצרחות שלי...בדרכנו חזרה למנזר עברנו דרך מצעד שבראשו עמדו נציגים ממשלת וישי שנופפו לנו לשלום.

כעבור מספר ימים נשמעה נקישה בדלת והגיעו שני אנשים לבושים במעילי עור שחורים ארוכים והוציאו אותי ואת אמי. אנשים אלו העבירו אותנו למחנה שאמי איכשהו הצליחה לארגן לי דרך להימלט ולפגוש משהו מהצד השני של המחנה.

נפגשתי עם האיש. הייתי בן חמש. אמי הנחתה אותי לברוח דרך תעלת ביוב. רצתי דרך הביוב וכשיצאתי מהצד השני של הביוב הייתי מלא בצואה. האיש שאיתו אמי ארגנה את הבריחה העביר אותי לביתו, ניקה אותי והעביר אותי לקבוצה של ילדים נוספים שהסתובבו באזור הכפרי של צרפת. חיינו מכל הבא ליד. היינו קבוצה של 8 ילדים, אכלנו את כל מה שהצלחנו לגנוב ממחנות צבא של הנאצים, אכלתי קליפות עצים, עשב, שן הארי וחולדות ועכברים כאשר יכולנו לתפוס אותם.

אפילו הרגנו חייל נאצי.

ראיתי את נערי היטלר מתאמנים בתרגילי כידון כשהתינוקות שימשו כמטרות עבורם. (האפיפיור בנקידט היה חבר בנערי היטלר).

כך שוטטתי כילד בצרפת במשך שנתיים.

יום אחד אבי - שהיה במחתרת הצרפתית - מצא אותי ולקח אותי לגבול בין צרפת ושוויץ.

היה בידי מכתב עבור “דוד ודודה” שלי שגרו במחוז ארבון שבו נכתב שאני רוצה לגור איתם, המכתב היה בכתב ידי.

אמי לימדה אותי לכתוב עוד במנזר.

אבי ביקש ממני לרוץ לעבר גדר הגבול, לא להביט אחורה גם אם יורים בי, ואכן במרוצתי לעבר הגבול, חייל ירה לעברי, כשהבטתי לאחור ראיתי שהוא יורה אבל לא לעברי אלא לשמיים.

נמסרתי לידי משפחה בג’ינבה שהעלתה אותי על רכבת ושלחה אותי לארבון, לבד ילד בן 7.

גרתי עם הורי המאמצים במשך שנתיים.

חליתי בדיזנטריה והייתי בתת תזונה אבל משפחת הלר דאגו לי ובזכותם החלמתי.

דבר אחד שאני זוכר הוא שהם גירדו קליפות ביצים ואכלנו אותם כויטמינים.

פאפא הלר, אבי המאמץ  התעקש שאפסיק לדבר צרפתית ובמקום זה אלמד לדבר גרמנית-שוויצרית, הוא פחד שמישהו ישמע אותי מדבר צרפתית וזה יעלה חשדות ויביא איתם צרות, תוך שלושה שבועות התחלתי לדבר את השפה וזנחתי את הצרפתית לעולמים. מעולם לא חזרתי לדבר צרפתית.

הלכתי לבית הספר בשוויץ. אני זוכר מקרה בבית הספר שבו עשיתי משהו שלא מצא חן בעיני המורה והוא היכה אותי באגרופיו, הוא צרח עלי והכה אותי בתקווה שאתחיל לבכות, ואני סירבתי לבכות והוא היכה אותי עד שהתעייף.

במהלך המלחמה הייתי אוסף מתכות ומוכר אותן...

אחרי המלחמה משפחת הלר יצרה קשר עם קרובי משפחתי דרך אותה רשימה שהורי מסרו להם לפני המלחמה.

משפחתי בשלב הזה החליטו שעלי לעבור לארצות הברית לאחות אבי.
נסעתי מארבון למרסיי ומשם באונייה לניו יורק - לבד כשאני בן עשר וחצי.
הגעתי לארצות הברית באפריל 1946 ונפגשתי עם חבר משפחה ועם הדוד שלי.

הם הביאו לי בגדים ושלחו אותי במטוס למיניאפוליס במדינת מינסוטה לגור עם אחות אבי ובעלה.

זמן מה לאחר מכן אומצתי על ידם אבל שמרתי על שם משפחתי בוכמן   Buchman   . שמם היה גלביין Gelbein בזמנו חשבתי שאני הבוכמן האחרון שנשאר בעולם ולכן רציתי לשמור את שמי - זה היה התנאי שלי להסכים להיות מאומץ על ידם. רק מאוחר יותר כשנסעתי לבקר בישראל גיליתי שיש הרבה בוכמנים בעולם והם קרובי משפחה שלי.

אחות נוספת לאבי גרה בשכנות אלינו, סיליה וולטר ליפה עם שני בניהם. (Lippa).

לפני מספר שנים פגשתי את הנכדים של אחות אמי שגרים בבוליביה.
ורק לאחרונה הצלחתי לאתר את אחותי החורגת ממשפחת הלר - בזכות אניטה החברה של מירי מהולנד - והיא הגיעה לביקור בארץ.

אני רוצה לספר לכם גם על הדודה שלי חווה ובעלה מקס רוזנברג. היתה להם בת אחת בשם רחל, מקס היה קצין בצבא הצרפתי, הוא נלחם ונתפס ונשלח למחנה השמדה. הוא שרד את המחנה והחלים מצא את ביתו ונישא בשנית לניצולת שואה. יום אחד בעודו הולך במדרכות פריס פגעה בו מכונית והרגה אותו.

בתם רחל הסתתרה בבית משפחה צרפתית, חווה נישאה לבן המשפחה, התנצרה ונולדו להם שני ילדים. פגשתי אותם כשביקרתי בפריז בשנת 1967.

עברו השנים וחיפשתי מידע מה קרה להוריי. כתבתי מכתבים לצלב האדום וקיבלתי מהם תשובה.

אמי נלקחה מהמחנה במרסיי למחנה דרנסי בצרפת ומשם לאושוויץ
היא היתה חלק מ980 אנשים בשיירה 32# - 640 גברים ו 340 נשים
קבוצה זו היתה בפיקוחו של Oberfeldwebel Moller
והפקודות נתנו על ידי SS Heinrichsohn ונמסרו לאייכמן
שנתפס על ידי המוסד והועמד לדין בישראל.

שיירה זו יצאה מדראנסי ב 14.9.1942 והגיעה ב 16.9.1942 לאושוויץ
58 גברים נבחרו לעבודה ו49 נשים קיבלו את המספרים 63898 עד 63947 והשאר הועברו מייד לגזים.

ב 15.2.1943 עברו שני קצינים נאציים בגשר לוברי מעל נהר הסיין ונורו על ידי המחתרת הצרפתית, אני מאמין שאבי היה אחד מהיורים.

בעקבות הירי הורה מפקד נאצי בכיר לקחת 2000 יהודים ולשלוח אותם לתאי הגזים. אבי היה אחד מה 2000 אנשים האלו.

הוא היה בשיירה 51 שיצאה ב 23.3.1943.

בשיירה זו היו 959 גברים ו 39 נשים ושני ילדים.
הנאצים תיעדו את הכל - למזלינו - תאריך לידה, שם וכו
כשקראתי את הדוח הבחנתי שהמחנה ב 1943 עבדו שעות נוספות בהשמדת היהודים .

חבר של אבי שלח מכתב לדודתי בפלסטינה ובו ציין שאבי אכן נתפס על ידי הנאצים.

אין לי אחים או אחיות.

גרתי ופרחתי במינסוטה עם הורי המאמצים ודודתי , סבי וסבתי שגרו בפלסטינה עברו לגור לידנו בשנת 1948 

שירתתי בחיל האוויר האמריקאי.

פתחתי עסק שרברבות Buchman Plumbing שהיה בניהולי במשך 40 שנה והעברתי אותו לבני וגם נכדי עובד בתחום.

נישאתי ללואיס - היו לנו 47 שנים נפלאות עד שנפטרה בשנת 2003
נישאתי בשנית לגודי והייתי מאושר חמש שנים איתה עד שגם היא נפטרה.
בשנת 2013 עליתי לישראל כשאני בן 78 לגור עם בני דיויד שנישא לישראלית.

נולדו לנו שלושה בנים.

בני גיפ גר במינסוטה, בני קורי נפטר כשהוא בן 41 ובני דיויד שיזכה לחיים גר בישראל

יש לי 7 נכדים וזכיתי גם ל 3 נינים.

זכיתי לשלושה סטים של הורים במהלך חיי, הוריי הביולוגים,
משפחת הלר - משפחת אומנה בשוויץ
והורי המאמצים סופי ובן.

אני אדם בר מזל לשרוד את השואה.

  ולטר בוכמן