ליליאנה רוטנברג נולדה בוורשה-פולין בשנת
1928 . בשנת 1940 הועברה לגטו ורשה. בשנת 1943 גורשה למחנה ההשמדה מיידנק.
משם עברה למחנות עבודה. עם סיום המלחמה
עלתה ארצה באונייה אקסודוס. עדותה נמסרה רק בתאריך 2000.5.30 .
מקור וקרדיט :
גדעון רפאל בן-מיכאל: מחנה
ההשמדה מיידנק המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה
ש: סיפרת שהייתם ארבעה ימים באומשלאגפלאץ (בוורשה)
– מה קורה אחר כך?
ת: אחר כך לוקחים אותנו לקרונות. 150 איש
לקרון של חיות. צפיפות אימים, אחד דבוק לשני, אין שום אפשרות להתיישב, חנק .
ש: למה?
ת: אין אוויר. כל כך הרבה אנשים. סגרו את הדלתות
ובקרונות האלה יש חלונות קטנים עם רשת, ולאבא שלי היה איזה ברזל, והוא רצה לחתוך
את הרשת, ורצה לזרוק אותי מהחלון. ואמר לי: אני אזרוק אותך מהחלון, את לא תקומי
הרבה זמן עד שהרכבת תעבור רחוק, רחוק, ואז תקומי ותלכי לכפר. את לא נראית יהודייה,
הגויים ייקחו אותך. את תעזרי להם בעבודה ואת תעברי את המלחמה.
אני בטוח שאת תעברי את המלחמה. ואחרי המלחמה אנחנו ניפגש, ואם לא ניפגש פה,
ניפגש בעולם הבא.
אבל אנשים ברכבת לא נתנו לו לחתוך, פחדו:
אתה מביא עלינו אסון. בשום פנים ואופן לא נתנו לו לחתוך את החלון. היה חנק וכולם
היו צמאים מאוד.
זה היה חודש מאי. אנשים היו ... לי יש סימן
עד פה. לא יכולתי יותר לעמוד וירדתי. אז מישהו
עמד לי עם העקב פה. סבתא שלי לא הייתה אז זקנה. היא הייתה בת 54 , גם
היא ירדה. הרבה אנשים לא יכלו לעמוד אז עמדו
עליהם. כולם רצו לשתות וצעק שצמאים.
פעם אחת אמא לקחה את כל התכשיטים – הגרמנים
עמדו על הגג של הרכבת. היא נתנה לגרמני שיביא מים. הוא לקח את התכשיטים והביא
בוץ.
אז אבא חשב שהוא מוכרח לעשות משהו. הוא
התפשט ערום וניגש לגרמני שייתן לו לצאת. הגרמני חשב
– משוגע ונתן לו לצאת. אבא הביא דלי מים ושפך
– הרי זה היה בלתי אפשרי שהוא יביא מים לי ולאימא ולסבתא – לא היו נותנים לו.
הוא פשוט לקח את הדלי ושפך על כל האנשים
ש: מאיפה הוא הביא את המים?
ת: מבחוץ, הגרמנים נתנו לו.
ש: הרכבת עצרה?
ת: כן. זה היה צחוק בשבילם. זה היה בזמן
שהרכבת עמדה. היא עמדה הרבה. כי הנסיעה לא הייתה כל כך רחוקה כפי שנסענו הרבה זמן.
אז הוא שפך את המים ומצאנו את הבגדים.
עד שהגענו למיידנק (MAJDANEK)וראינו שסבתא כבר לא נושמת. היא שכבה על
הרצפה בקרון.
יצאנו במיידנק וראינו המון ברזים, ורצינו
לשתות – אין מילים שיכולות להסביר את הצימאון – אבל לא נתנו לנו לגשת לברז.
ש: איפה הייתם?
ת:
במין רחבה במיידנק
ש: ירדתם מהרכבת?
ת: כפי שאמרתי, ירדנו מהרכבת והייתה רחבה.
עמדנו והיו שם הרבה ברזים ואסור היה לגשת לשתות, וכולם נורא, נורא צמאים. אז חילקו
את הנשים לחוד וגברים לחוד ואמרו שהולכים להתרחץ. עד כדי כך לא היינו מודעים,
שלאבא היה סבון ואימא צעקה לו: אל תאבד את הסבון, לא יהיה לנו. אז הלכנו בחמישיות.
אני הלכתי ואחריי הלכה אמא והייתה דודה ועוד איזו מכרה.
הלכנו לאן שהובילו אותנו לעשות טוש.
הסתובבתי ויותר לא ראיתי אף אחד – לא אמא, לא דודה, אף אחד, כולם נעלמו לי
ש: הלכתם יחד?
ת: בשורה, אני הייתי ראשונה והם היו אחריי,
לא הסתובבתי כל הזמן, הלכתי. הייתי בטוחה שהם הולכים אחריי, ואז כנראה לקחו אותם
ונשארתי לבד.
זה היה מיידנק.
שם היו מביאים אותנו לעבודה – היינו הולכים
בשלישיות בשורות, ואם היו פוגשים קבוצה אחרת אסור היה לדבר. היו עוברים גם גברים.
זה היה נקרא שדה. הנשים היו בשדה אחד והגברים בשדה אחר. אבל היו מביאים לעבודה ואז
היו עוברים על ידם.
בקבוצה אחת פעם ראיתי את אבא, את אמא לא
ראיתי יותר אף פעם, ראיתי את אבא.
ש: הכרת אותו?
ת: כן, אחר כך קיבלתי מאבא פתק – זה היה
אחרי כחודשיים.
בפתק היה כתוב שצריכים לרשום אנשים שעבדו
אצל שולץ. שולץ היה מפעל לתפירה. כמו שאני עבדתי במברשות, היו גם מפעלים אחרים.
אבא כתב לי בפתק כשירשמו אנשים שעבדו אצל שולץ, תרשמי. גם אני ארשם ובמחנה אחר
ניפגש.
אני באמת נרשמתי ויצאתי משם. אצל
הגברים רשמו משהו אחר אז אבא לא יצא.
במיידנק היו עבודות פרך. היה צריך להביא את האבנים מפה לשם, מריצות מלאות.
קודם היה צריך להעמיס אותם וללכת איתם ואחר כך לשפוך. לא הייתה שום מטרה: להעמיס, במקום אחר לשפוך ואחר כך
להביא אותם בחזרה. רק עבודות כאלה. אבל עבודות קשות. לילדה בת 13-14 זו הייתה
עבודה קשה מאוד, אבל גם אז לא הייתי רזה והיה לי הרבה כוח, ועמדתי בזה. אני לא
זוכרת כמה חודשים היינו במיידנק
ש. את מגיעה למיידנק, סיפרת שאת רואה ברזים
– מה עוד את רואה?
ת: רחבה ריקה עם ברזים והמוני אנשים. שם
נעשתה החלוקה של גברים לחוד, קבוצות הולכות כאילו להתרחץ, וכנראה שבזמן הזה
שאני הלכתי להתרחץ לקחו גם אנשים לגז, כי יותר לא ראיתי את אמא ודודה והמכרים,
יותר לא ראיתי אף אחד מהאנשים. ב ין הגברים ראיתי אחר כך עוד מכרים של אבא.
ש: את אומרת שנשארת לבד – לאן לקחו אותכם,
למקלחות?
ת: כן. לקחו את כל הבגדים, וכדי שהם לא
יעבדו, אז פה תשימי את השמלה ופה את הנעליים. הכל היה מסודר. קיבלתי קבקבים
הולנדיים מעץ, שעשו לי חורים ברגליים ושמלה חומה מפריז, מודל לא רגיל, משהו יוצא
מן הכלל. שמלה יפהפייה, ארוכה, אבל היות שבשירותים לא היה נייר הייתי קורעת כל פעם
חתיכה מהשמלה עד שהשמלה הגיעה עד פה, זה היה חודשים.
ש: תארי איפה ישנתם?
ת: ישנו בבלוקים על דרגשים של שלוש קומות,
אחד על יד השני כמו סרדינים. הכרתי שם ילדה שהייתה צעירה ממני בשנה, אבל קטנה
ורזה, ממשפחה מאוד מוכרת בוורשה. להורים שלה הייתה רשת של נקניק כשר, מיינר. התחברנו
ואנחנו ישנו כל הזמן דבוקות אחת לשנייה.
לא סיפרתי שאיך שלקחו אותנו לטוש, קודם כל
לי היה שיער יפהפה, כמו שכמיה על חצי הגב. דבר ראשון, לא לכולם, גילחו לי את הראש
ש: רק את הראש?
ת: רק את הראש. ואני חושבת שזה היה הדבר
הכי גרוע שעברתי בחיים, כשראיתי את עצמי באיזו זכוכית. זה היה איום. גם הילדה
הזאת, הלינקה, גם לה גילחו את הראש. מצאנו איזה סמרטוט – אני מצאתי סמרטוט ורוד וקשרתי על
הראש ולה היה סמרטוט אדום. ישנו יחד, היינו כל הזמן יחד. שמעתי בקול אבא ונרשמתי
כשהיו רושמים, ואז הוציאו אותנו מהמחנה הזה. התחילו לתת לנו אוכל.
לפחות שבוע ימים אני לא יכולתי לקחת לפה
שום דבר. נשים התחננו שאני אוכל משהו – שום דבר. בחיים שלי לא הייתי לבד.
לא שלא רציתי לאכול. לא הייתי רעבה. הכל
היה סתום. היו באמת נשים טובות והתחננו שאני ארטיב את השפתיים – שום דבר. אני
חושבת שיותר משבוע ימים, כלום לא לקחתי לפה, עד שלאט לאט התרגלתי לאכול את הזוועה.
ש: מה?
ת: מרק בלתי אכיל, לחם כמו אבן, ממש אבן,
רטוב, זהו
ש: תארי בבקשה יום במחנה מיידנק.
בבוקר היינו יוצאים לאפל. ש:
תארי אותו. ת: היה מסדר. היה צריך לעמוד הרבה זמן. שלוש שורות אחת אחרי השנייה,
לשתוק ומי שלא שתק, קיבל מכות. היו באות גרמניות עם מגפיים במדים צבאיים שהיו
צורחות, נותנות פקודות: לעמוד ישר, לא לזוז.
ש: את זוכרת איך הם אמרו את זה?
ת: לא. אני לא זוכרת מה הם אמרו. משם אני
זוכרת דבר אחר. שבחורה אחת ברחה ותפסו אותה. תלו אותה ועשו מסדר והכריחו את כולם
להסתכל איך תולים אותה. מי שלא הסתכל אמרו שיתלו אותו גם כן. זה היה החורף, היה קר
ולא היינו לבושות . כשהיה
צריך להעמיס את המריצות, אם הגרמנייה הסתובבה קצת או הלכה לשתי דקות, היינו נדבקות
אחת לשנייה כדי להתחמם קצת.
ש: כמה זמן היה האפל ( המסדר)
ת: זה תלוי. זה יכול היה להיות חצי שעה וזה
יכול היה להיות 4 שעות. אם מצאו איזה עונש. אני לא יודעת למה, זה יכול היה להיות 4
שעות וזה יכול היה להיות חצי שעה, רק ספירה. הרבה מהתקופה הזאת, אני לא זוכרת מהמחנה
ש: מה היו התנאים הסניטאריים?
ת: מה היו התנאים, אם על הגוף הייתה לי רק
שמלה? לא תחתונים, הקבקבים היו מעץ. היה איפה להתרחץ, אבל לא היה במה להתנגב אז התנגבתי עם
השמלה ולבשתי אותה רטובה. לא היה סבון. היה פעם סודה, שעם זה היה רוחצים רצפות. זה
היה אבקה לבנה וזה היה מין סבון, אבל היה נורא שורף. עם זה היינו מתרחצים. אני
הייתי רוחצת עם זה גם שיניים. הייתי מרטיבה אצבע במים, שמה את האבקה הזאת ועושה
"ככה". כפי שאמרתי, השמלה שלי הגיעה כבר עד "פה", כי נייר לשירותים
לא היה. מה שהיה הכי גרוע זה השירותים. אלה היו שירותים מעץ כזה גבוה, היו עולים
על זה והיה חור. לא היו דלתות וישבו אחד על יד השני.
הייתה איתי בחורה שהייתה נכדה של רב
בוורשה. היא הייתה בהריון והיא הייתה הקורבן הכי גדול. היו מרביצים לה בבטן ובסוף
היא ילדה – כשהיא ישבה בשירותים והתינוק נפל לתוך בית השימוש.
היא הייתה הקורבן הכי גדול. אני לא יודעת
איך זה הגיע לגרמנים שהם ידעו שהיא נכדה של רב. היה לי המזל ששם אף פעם לא אמרו לי
לנקות את השירותים, היה מזל, מפני שבמחנה אחר זה כן היה לי.
ש: כמה זמן היית במיידנק?
ת: אני לא זוכרת.
ש: ראית את הארובות?
ת: אחר כך כבר ראינו. בסוף ידענו מה זה.
בהתחלה לא היה לנו מושג.
ש: איך ידעת?
ת: מפה לפה, אחד היה מספר לשני. לא ראיתי
בעצמי כלום, לא ראיתי שום דבר.
ש: מה כן ראית?
ת: ארובות, אבל רק בסוף סיפרו לנו מפה
לאוזן, מאחד לשני. איך זה הגיע אלי אני לא יודעת. אבל אז הבנתי שאת כולם לקחו לשם.
כשהייתי עכשיו בפולין ראיתי את זה ברור!!
ש: מה קורה עם נשים – לנשים יש מחזור? ת:
לא היה. אני חושבת שבשתייה היה לנו מין שתייה שהיה נקרא תה-קפה. אני חושבת שזה היה
עשוי מסלק או משהו כזה. שמעתי שהיו מכניסים לשם סודה או משהו אחר. בכל אופן לבנות לא היה מחזור. כינים
היו בלי סוף. היה לי ראש מגולח וכשהייתי מגרדת, מתחת לעור היו יוצאים כינים, ממש
מתחת לעור ואני כל כך התביישתי עם זה, נורא. עכשיו אני משווה את זה איך לילדים יש
כינים ומספרים על זה כאילו בגאווה- זה לא נכנס לי לראש.
אני אמרתי שאני אספר את זה רק כשאני אפגוש
את אמא אחרי המלחמה. רק לאמא אני אספר את זה. כבר לא ידעתי מה לעשות עם זה, כי כמה
שהייתי מגרדת, היו יוצאות כינים מבפנים. בלילה היו מבשלים את התה, את המשקה. הלכתי
לשם עם קופסה וביקשתי ממי שעבד שם, שייתן לי קופסה עם התה הזה ועמדתי וזה רתח ואני
שפכתי את זה על הראש ואז יצאו אלפי כינים, נשפכו, וכך הלכתי כמה פעמים בלילות ושפכתי
על הראש, והראש היה שרוף כולו, אבל הכינים נגמרו.
אחר כך היו פצעים על הראש.
יום אחד, ידענו שכל בוקר הולכים לעבודה, מי
שנשאר בצריף, כל הסיכויים שיהרגו אותו. הלינקה אמרה שהיא חולה ושאין לה כוח.
היא הייתה ילדה רזה וחיוורת. אני
התחננתי שלא תישאר, שהיא תבוא. היא הייתה מאוד עקשנית וכעסנית. היא צעקה עלי ולא
רצתה.
כשחזרתי מהעבודה היא כבר לא הייתה, הרגו
אותה. הייתה גם איזו מין חברות – על כך אחר כך. אני לא יודעת אם היו להם
רשימות, כנראה שלא, כי קראו את המספר שלי, מפני שהיה לי פה מספר, וסידרו אותנו
בשורות ועם רכבות הוציאו אותנו ממיידנק ונסעתי למחנה אחר, למסקרז'יסקו קמיינה . SKARZYSKO KAMIENNA
מה שאני זוכרת דבר ראשון משם, זה היה גרמני
עם מגפיים וכל הציוד שלהם, שהלך עם כלב ענק. אני תמיד פחדתי מכלבים, עד היום אני
פוחדת מכלבים. הוא כל הזמן היה אומר: מנטש, נעם דער הונט הבן אדם זה היה הכלב. ההונט
זה היה היהודי,
וזה מה שהוא כל הזמן צעק לכלב, שייקח את
הבן אדם. שם הביאו אותנו לעבודה במפעל של כדורי
רובים, אקדחים, נשק. בצורה נורמאלית בן אדם עובד על מכונה. אלה היו כדורים שהיה
צריך לעשות שני חורים מאחור, המכונה עשתה. אני עבדתי על שש מכונות, זאת אומרת שכל
הזמן הייתי רצה ממכונה למכונה. גם אסור היה ללכת לשירותים. כך זה היה שמונה או עשר
שעות, אין לי מושג. בכל אופן, ככה כל הזמן עם המכונות האלה. הגרמני הזה היה איום
ונורא. את מי שהוא תפס הוא היה מרביץ. מה שנעשה לי שם עוד יותר "טוב" זה
שנעלי העץ היו עושים לי חורים ברגליים, אז זרקתי את נעלי העץ והלכתי יחפה.
היה גם חורף והיה שלג. אז הלכתי בשלג יחפה
ש: מאין לאן הלכת
ת:
מהצריף לעבודה.
ש: תארי לי את הצריף.
ת: הצריף ענק עם דרגשים וזהו
ש: כמה אנשים הייתם בצריף, את יודעת?
ת: לא
ש: מאות?
אלפים?
ת: מאות. ממש אחד על השני. שלוש קומות,
בחוץ הלכתי יחפה
ש: מרחק גדול?
ת: די גדול. בחורף הרגליים כמו בלונים,
אדומים-כחולים. ושם גם יום אחד התעוררתי בלי עיניים, הייתי כל כך נפוחה שכל הלחיים
עלו על העיניים, ממש לא היו לי עיניים. זה לקח כמה שעות אחרי הלילה עד שזה היה
יורד ובבוקר שוב אותו דבר. זה היה מרעב.
ש: קיבלתם שם לאכול
ת: קיבלנו מרק וחתיכת לחם. הלחם היה כמו
אבן, רטוב כזה, שחור. זה לא היה עשוי מקמח. אני לא יודעת ממה זה היה עשוי. היו גם
גונבים אחת מהשנייה את הלחם, אז היה צריך לשמור עליו. אז אנשים היו מקבלים את
הלחם, מכניסים שיניים וגומרים אותו בדקה
אני אף פעם לא גמרתי את הלחם, תמיד הייתי
מחלקת לי, אז היה צריך כל הלילה לשמור עליו שלא יגנבו מתחת לראש.
היו לנו קופסאות כמו של שימורים. בזה היו מחלקים
את המרק. הייתה באה לשם גרמנייה, היה מין דוד כזה עם כף ולכל אחד היא הייתה שופכת.
כשהיו מביאים את המרק כולם היו נדחפים.
אני לא ידעתי להידחף –
היום אני יודעת מצויין להידחף, אבל אז עוד
נשאר משהו מהבית. הייתי עומדת בצד, כולם היו נדחפים ואני בצד. אז בא הגרמני הזה עם הכלב,
הוא לקח אותי ביד ואמר לאנשים להתפזר, נתן מכות עם מקל שכולם יתפזרו ולקח ממני את
הקופסה ומילא אותה מלאה במרק. הוא אמר לי: מחר תבואי אלי.
אז למחרת כבר מצאתי קופסה יותר גדולה והוא
מילא אותה. כל יום הייתה לי קופסה יותר גדולה. אני כבר לא זוכרת איך זה נפסק, אבל
הוא היה מגרש את כולם ונותן לי את המרק, וזה היה מעורר שנאה.
אני לא זוכרת כמה זמן היינו שם,אין לי
מושג. כל יום אותו דבר. אבל זאת כבר לא הייתה עבודה בחוץ, זאת הייתה עבודה בבניין,
ולפחות הגשם והשלג לא ירדו עלינו
יום אחד אמרו שמעבירים אותנו למקום אחר,
ואנחנו תמיד פחדנו ממקום חדש, כי את הצרות האלה כבר הכרנו. בסקרז'יסקו לא היה
קרמטוריום. פה אולי היו הורגים עם אקדח את מי שהיה חולה או אני לא יודעת איך, אבל
קרמטוריום לא היה. משם העבירו אותנו לצ'נסטוחובה
CZWSOCHOWA .
מקור וקרדיט :
גדעון רפאל בן-מיכאל: מחנה
ההשמדה מיידנק המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה