בצילום למעלה :
יצחק ארד (בצד שמאל למעלה) וקבוצת פרטיזנים
תחילת פברואר 1942. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו יצחק רודניצקי, נער בן 15, בחבורת
צעירים מגטו שווינציאן בליטא, שנחטפו על ידי שוטרים ליטאים והובלו ליעד לא ידוע.
בהגיעם למבנה, לא הרחק מהגטו, הם נמסרו לידי חיילים גרמנים. כשנפתחו בפניהם שערי
המבנה, החסיר הנער פעימה. היה זה מחסן מלא בנשק־שלל, שאותו הוא וחבריו הצטוו לנקות
ולמיין. “הרגשתי כי לבי הולם בי בעוז למראה הנשק הרב הזה”, הוא נזכר כעבור כמעט 80
שנה בפיתוי שלא היה בר כיבוש. “הנשק היה בהישג יד. שקלתי את האפשרויות ואת הסכנות והחלטתי
שזו ההזדמנות ועליי לנצל אותה ויהי מה. כשהחייל ששמר עלינו יצא החוצה להרף עין,
תפסתי ‘אוטריזאנקה’, רובה שהקנה והקת שלו קוצצו בחלקם, והסתרתי אותו מתחת למעיל,
בתקווה שלא יתגלה. ידעתי בוודאות שאם אתפס, אני והחבורה שאיתי, ואולי כלל הגטו,
נשלם על כך בחיינו. באותו רגע לא חשבתי על זה, כי לא חושבים הרבה ברגעים כאלה,
ומול עיניי רק עמד הסיכוי להביא נשק למחתרת. כשהיה עלינו, כפרטיזנים, לפוצץ רכבות,
פוצצנו – זה לא היה הזמן להיות יפי נפש. וכשנאלצנו לפשוט על בתי כפריים כדי לגזול
מהם לבוש חם ואוכל, לא היה מקום להתחשב בהיותם עניים. אם רצינו להילחם, לא הייתה ברירה
אחרת”.
הממד הרגשי
יצחק רודניצקי, הנער הנועז
דאז, הוא תת־אלוף בדימוס ד”ר יצחק ארד, הפרטיזן והפלמ”חניק, שבשירותו בצה”ל הגיע
עד תפקיד קצין חינוך ראשי. בהמשך שימש יו”ר הנהלת יד ושם במשך 21 שנה, עד שפרש כדי
להתמסר לעבודת תיעוד השואה במזרח אירופה. כהיסטוריון, הוא שמר על מרחק רגשי מהמאורעות
שעליהם כתב בספריו ובמחקריו, ולא התייחס לשאלות מוסריות ומצפוניות. בימים אלה, בגיל
93 (“וחצי!”), בעודו נמרץ וצלול כבדולח, הוציא ארד, שמאז התקופה הפרטיזנית שלו
מכונה בפי כל טולקה, בהוצאת יד ושם וידיעות ספרים, את ספרו “זה קרה בפלנטה שלנו”,
על מוסר ודילמות קיומיות בקרב יהודים במציאות השואה, שלא רק שונה מכל ספריו עד כה,
אלא קרוב לוודאי אין לו אח ורע בספרות השואה.
“רציתי להביא את שאלות המוסר שהתלוו למעשי היהודים במציאות שהוכתבה על
ידי הגרמנים, כשהברירה שעמדה בפניהם היה לבחור בין רע לרע מאוד”, הוא מספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה