בירנהק
רינה נולדה בקרקוב בשנת 1927. היא היתה בת 12 כשפרצה המלחמה, וכשאולצה עם משפחתה
לעבור לגטו כבר היתה בת 14.
עם
חיסול הגטו ב-1943 הועברו חלק מהאנשים למחנה העבודה פלאשוב. אחד מימי הסלקציה בגטו,
כשהבינו בני משפחתה של רינה שמפנים אותם משם, אך לא ידעו לאן, הם ארזו את חפציהם
ונעמדו בתור הארוך. רינה הקטנה החליטה לקחת איתה את שני גורי הכלבים שהכלבה שלה זה
עתה המליטה.
"הכלבה היתה
זקנה והחלטתי שאותה אני משאירה, אבל את הגורים אני לוקחת", היא משחזרת.
"אמא שלי ניסתה להניא אותי: 'איך את יכולה לקחת איתך כלבים? אנחנו לא יודעים
לאן אנחנו הולכים'. "אבל אני התעקשתי ואמרתי לה שאני את הגורים לא משאירה
בגטו. הם היו פינצ'רים קטנים. אחד שחור ואחר לבן. חמודים כל כך. לבסוף היא ויתרה
לי. הכנסתי אותם לתוך הפונצ'ו שלי, והתחלנו להתקדם בתור אל אמון גט. הגענו אליו,
והוא שאל אותי בכעס: 'מה יש לך שם?'. פתחתי את הפונצ'ו וחשפתי את שני הגורים הקטנטנים
שלי.
"פתאום, לשבריר
שנייה, ראיתי מבט של אנושיות בעיניו. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות איתם. השבתי
לו: 'אני רוצה לתת לך אותם'. 'מה אני צריך אותם?' הוא שאל. ואני עניתי: 'הם יפים
וטובים כל כך'.
הוא
לקח את הכלבים - ואותי עם אחותי, עם הורי ועם החבר שלי, שלימים היה בעלי - ושלח
אותנו לצד של החיים. בזכות הכלבים ניצלתי. ולא רק אני. מכיוון שהתעכבתי עם אותו
נאצי - אנשים עברו לצד של החיים, כשהוא לא שם לב". מאז, היא מגלה, תמיד יש לה
כלב בבית. "גם התמונה היחידה שנשארה לנו מלפני המלחמה היא זו שלי, של אחותי
ושל כלב".
לסיפור
החיים המלא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה