דב גולדשמידט, שהפך לברי
גולדסמית לאחר שהגיע לארצות הברית בשנת 1950, נפטר ב- 6 בדצמבר באלבוקרקי. הוא היה
בן 82. הסיבה הייתה סיבוכים של קוביד -19, אמרה בתו גוון גולדסמית.
הוא נולד ב -1 במאי 1938
באיב'ה, עיירה במזרח פולין שהייתה אז ומערב בלארוס. אביו, שלימים שינה את שמו
להארי גולדסמית, היה לבנאי; אמו גולדה (וולפיאנסקי) גולדשמידט הייתה עקרת בית.
גרמניה פלשה לאזור בשנת
1941, ואילצה את כ -3,000 יהודי איווג'ה לגטו. החל בתחילת 1942, חיילים גרמנים
ריכזו אלפים ורצחו אותם. החיסול הסופי של איווג'ה היה אמור להתחיל בשנה החדשה.
אחותו ואחיו נרצחו ע"י הנאצים אך
הילד דב ואביו הצליחו להימלט ליערות.
הגולדשמידטים נעזרו בבריחתם
מהגטו ליער על ידי פרטיזנים, ובחודשים הראשונים הילד דב ואביו שהו ביערות לבדם.
בסופו של דבר הם הצטרפו למחנה
של פרטיזני בילסקי, קבוצה מהוללת של לוחמי
התנגדות יהודים בראשות שלושת האחים בילסקי הכריזמטיים. אביו בנה מקלטים ובונקרים
לפרטיזנים, שחילצו מאות יהודים לפני שכוחות סובייטים עברו על האזור בשנת 1944.
לאחר המלחמה הצטרפו גהילד דב
גולדשמיד ואביו לעשרות אלפי ניצולי שואה אחרים בדרכם לאיטליה, שם הקימו כוחות
מערביים מחנות עקורים. הצמד בילה מספר שנים מחוץ לקסטל גנדולפו, מעון הקיץ של
האפיפיור ליד רומא, שם למד גולדסמית איטלקית מהנזירות שניהלו את המחנה. רבים במחנה
קיוו לעבור לארץ ישראל ולהכשירם, נציגי הסוכנות היהודית לישראל הפעילו
"הכשרות", סוג של תחנת הכשרה, בה למדו הפליטים מיומנויות חקלאיות אחרות.
בשנת 1950 הם הפליגו לניו
יורק, שם התיישבו באזור ברונסוויל בברוקלין.
דב שהפך לברי גולדסמית הפך ל"נער
יהודי אמריקאי לחלוטין". הוא בילה סופי שבוע בחוף הים. הוא שיחק כדורגל
בתיכון תומאס ג'פרסון, שחינך דורות של מהגרים יהודים וילדיהם, בהם השחקן דני קיי,
הבמאי פול מזורסקי ועוד.
ב1960 הוא התחיל ללמוד אדריכלות
באוניברסיטה בניו יורק וסיים בהצטיינות . התחיל לעבוד כארכיטקט במנהטן, אך כעבור
שנתיים נסחף לכיוון תנועת ההיפים וילדי הפרחים, הפך להיות היפי ונעלם למשפחתו , רק
לאחר כמה שנים הצליחו לשכנעו לחזור לחיים רגילים ונורמלים, הוא התגרש , נישא מחדש,
והמשיך לעבוד כארכיטקט וזכה להצלחה רבה באזורי ניו יורק ומנהטן .
אודות יהודי העיירה איוויה
טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיוויה
כ-3,000 יהודים, שהיוו רוב תושבי העיירה.
באיוויה פעלו מפלגות ותנועות נוער
יהודיות, בהן השומר הצעיר, המזרחי ובית"ר, ומוסדות דת וחינוך יהודיים, ובהם
בית ספר מרשת תרבות ובית ספר יידי. שכנא אפשטיין, עורך ה"דער עמעס", היה
יליד העיירה.
ב-15 במאי 1929 עלו באש מרבית בתי
היהודים ומוסדות הציבור בעיירה בשרפה שפרצה בה, וועד עזרה מקומי פעל לשיקומם.
בעקבות כניסת הסובייטים לאיוויה ב-18
בספטמבר 1939, נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיירה.
במבצע ברברוסה, בקיץ 1941, כבשו הגרמנים
את העיירה. כעבור מספר ימים גויסו הגברים היהודים בני 15 עד 60 לעבודת כפייה, וב-2
באוגוסט 1941 הובילו הגרמנים 224 יהודים ממשכילי העיירה, ובהם רבנים ומורים, ליער
ליד הכפר סטנייוויצ'ה (Staniewicze),
שם ירו בהם למוות בסיוע ליטאים.
בעיירה הוקם גטו מוקף גדר תיל, ובראש
היודנרט שמונה במקום הועמד משה קופלר, פליט מקרקוב. לגטו הובאו מגורשים יהודים
מיישובי הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-3,500 עד 4,000 נפש, תוך צפיפות רבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה