ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 בפברואר 2021

עדותו של אלי בכנר : ילד בן 13 במחנה אושוויץ

 


 

במרס 1944 אבי קרא לי והסביר לי שעוד חודשיים, בעשרים במאי, ימלאו לי 13,  ושאני צריך ללמוד לבר מצווה. לאימי היה מכר שהיה רב לשעבר, והוא לימד אותי את ההפטרה בעל פה .  

ב10 למאי 1944 נשלחנו לאושוויץ דבר שסיכל את כל תוכניות בר המצווה ב 18 במאי הסיעו אותנו בקרונות, וברכבת "חגגו" לי בר מצווה. אספו כמה יהודים, הם התפללו, אמרתי את ההפטרה, וזהו ב20 לחודש הגענו לאושוויץ. הרושם הראשון היה איום. פתחו את הקרונות, ונשמעו צעקות מבחוץ: "להשאיר הכול בפנים, כולם החוצה !" נזרקנו החוצה במכות על ידי אנשי הס . ס" ראינו מסביב פנסים וזרקורים שהאירו את המחנה הענקי של בירקנאו. אני זוכר שאבי הניח את ידו על ראשי , וברכני שאצא בריא ושלם מהמחנה הזה. על יד הרכבת קרתה התנגשות גופנית ראשונה עם אחד מבני משפחתנו מצד הס"ס, אחי לא רצה להשאיר את התיק עם הכלים של החרטות שהוא למד בטרזיינשט , ואיש הס"ס חטף מידיו את התיק, וסטר על לחיו. אחי הגיב מיד, והחזיר לו סטירה וברח. האיש כעס, הצליף לכול עבר, וחיפש את אחי, אך הוא התחבא בהמון, ואנשי הס"ס לא מצאו אותו. .

 ליד הרכבת סידרו אותנו בשורות, חמישה אנשים בשורה, והובלנו בכביש רחב לבירקנאו. משני הצדדים ראינו רק גדרות תיל, ועל כל עמוד שני או שלישי הופיע שלט שבו היה כתוב "מתח גבוה". אבי בכה למראה הזה, אבל אחי צחק, ואמר שאינו מאמין לאף מילה של הגרמנים, ולא יתכן שזה נכון. בבוקר הגענו למחנה המשפחתי של הצ'כים שנקרא 2B-,ספרו אותנו, והפרידו בצריפים לגברים, ולנשים ביחד עם ילדים עד גיל . 16 לפני שנכנסנו לצריפים רשמו אותנו, וקעקעו את המספר על הזרוע הימנית. אני זוכר שלאבי היה מספר אחד גבוה משלי, ולאחי שלא היה לידנו, היה מספר קטן ב- 5 משלי. לאימי ניתן מספר של נשים. שיננו את המספרים אחד של השני, כדי שנזכור ונוכל למצוא זה את זה.

במחנה המשפחתי הצ'כי היינו בבלוק ילדים מיוחד , שם קיבלנו תוספות מזון שנוסף למנה הרגילה. פעמים רבות הלכתי להורי, כדי להתחלק איתם במנה, אך הם לא רצו לקבל זאת ממני. פעם גם אחי הרביץ לי בגלל חתיכת לחם שהוא לא רצה לקבל ממני. בשבוע השני סידרו את אבי במטבח של המחנה המשפחתי, והתזונה שלנו השתפרה, כי מידי פעם הוא ארגן, כלומר גנב ליטר מרק או 300-200 גרם לחם, ונתן לאימי ואחי. אני סירבתי לקבל, כי קיבלתי את התוספות שסיפרתי קודם. למרות זאת הם הכריחו אותי לאכול. היו לימודים בבירקנאו, אם כי בצורה פשוטה בהרבה . ההוראה הייתה בדרך של הרצאות, ואסור היה לכתוב. המשכנו גם לשחק ולהתעמל.

היה מגרש בין שני בלוקים שבו שחקנו , אך שימש גם למפקדים. היינו צריכים לעמוד בשקט, ואם לא הצלחנו, איש הס"ס היה מרביץ לנו. אני זוכר איש קאפו בשם אדה פישר, שהכרנו עוד בטרזין. כשהגענו לאושוויץ, הוא הסתובב עם מקל וצעק כאילו הוא רוצה לרצוח מישהו. אבי אמר שאין צורך לפחד ממנו, כי הוא אדם טוב, ולא יפגע באף אחד, והוא מתנהג כך די לעשות רושם על אנשי הס. ס.

 הוא באמת רק צרח וקילל אותנו, אך לא פגע פיסית באיש. הוא נקרא התליין, ולפני שהוא נעשה כזה, חיפשו מהקצבים מישהו שיקבל את התפקיד, הם ביקשו מאבי והוא סרב, והכו אותו מכות רצח, ואדה פישר היה מספיק אמיץ להסכים, כדי להציל את חייהם של אחרים. כשהועברתי למחנה הגברים, גרתי איתו באותו בלוק, והוא היה הקאפו של הס .ס" הזונדר קומנדו" – שתפקידו היה להוציא את הגוויות מתאי הגזים, ולשרוף אותם בכבשנים. הוא היה הקאפו הראשי בקרפאסוריוט, וסיפרו שהוא הנהיג שם את המרד. אני זוכר שאדה פישר היה מלטף את ראשנו, וחילק לילדים מתנות ואוכל. כולנו פחדנו ממנו, אבל גם חיבבנו אותו, כי הרגשנו שהוא לא יפגע בנו, זאת למרות שידענו שהוא היה התליין הראשי בטרזין וקאפו באושוויץ, וקאפו ראשי בזונדר קומנדו . כשהגענו לאושוויץ, למחנה המשפחתי, סיפרו לנו חברים שהגיעו לפנינו, ששורפים גוויות, ושיש תאי גזים, והאנשים יוצאים "דרך הארובה". אני חשבתי שמוציאים את הגופות מהארובה. אבל לא האמנו לזה. אחי אמר שאפסיק לדבר על זה, אבל חשתי שהוא יודע משהו על זה, ומשיב לי תשובות מתחמקות, כך שהבנתי שמוציאים את הגופות מהארובות, אבל לא יכולתי לתאר מה קורה בתאי הגזים, והרבה זמן לא האמנתי לסיפורים ששמעתי. רק שראיתי זאת מעיני, הבנתי מה קורה שם.

ביום יום לילדים במחנה היה פחות או יותר בסדר, אבל מתו הרבה אנשים זקנים בגלל התזונה הלקויה.

ביום השני או השלישי, ראיתי בחורה מהמחנה שלנו שבאה איתנו מטרזין, והיא הפילה את עצמה על חוטי התיל, ומיד התחשמלה למוות. עדי הראיה חששו לקחת אותה משם, עד שהשומר הכריח אותם לעשות זאת, והמבוגרים הרחיקו את הגווייה. זה מאוד זעזע אותי. מאותו רגע, ובמשך כל הזמן שהייתי באושוויץ פחדתי פחד מוות מהגדר שבמחנה. ראיתי עוד התאבדויות גם אחר כך.

כילדים היינו עסוקים בלמידה וספורט, ובאנו לפגוש את הורינו לעיתים קרובות. אימי סיפרה לי הרבה על הבית שלנו, ולמדה אותי לזכור את הכתובת, וגם סיפרה שהשארנו חפצי ערך, אצל בעל הבית בפראג.

הייתה הרגשה שהמצב לא יימשך זמן רב, ובקרוב שוב נהיה כולנו יחד. בשלב מסוים סיפרו לנו שאת תושבי מחנה המשפחה הקודמים השמידו בגז, וכשפרדי הירש רצה ללכת מרצונו לגז עם הילדים שלו, ולא הסכימו לו, הוא התאבד. כשסיפרו לנו את זה, התחלנו להאמין שבאושוויץ משמידים אנשים, ושיש תאי גזים. ואכן חיסלו את המחנה המשפחתי . זה נעשה כך – הודיעו במחנה שמחפשים 1000 גברים שיתנדבו למחנה אחר. , אבי אחי ואני התייעצנו על כך, והחלטנו להירשם. הייתי מדוכא, כי ראיתי שהמשפחה מתפזרת. אחי התקבל, ולמחרת נלקח מהמחנה, ואבי לא התקבל ונשאר. אחרי כמה ימים שוב קראו ל-1000 גברים להתנדב למחנה אחר, אבי נרשם, ובאותו יום נלקח. אחר כך נודע לי שאחי נורה יום לפני שבנות הברית כבשו את המחנה שבו היה.

למחרת הגיע ד"ר מנגלה וערך סלקציה בבלוק הנוער. אמרו לנו להתפשט חצי עירומים, ולעבור לפניו בטור. חלק נשלחו לימין, והרוב נשלחו שמאלה. אני נשלחתי שמאלה. הלכתי לד"ר מנגלה וביקשתי ממנו בבכי להשאיר אותי בצד ימין עם חברי, והוא הסכים. הוציאו אותנו מהבלוק כעבור שעתיים, והובילו אותנו בשורה לשער המחנה. אימי עמדה על שפת הכביש ויכולתי להיפרד ממנה. לאחר זמן היא מתה בתאי הגזים. כשעזבנו את המחנה, הלכנו לכיוון המשרפות, והיה לחשושים שמובילים אותנו לתאי הגזים. נבהלנו מאוד, אך המשכנו ללכת, כי אנשי ס"ס חמושים שמרו עלינו היטב.

קצת לפני המשרפות פנינו שמאלה אל מחנה הצוענים. שם גרשו אותנו למחסן שקראו לו "מאונה". לקחו את בגדינו וחיטאו אותנו, והכניסו אותנו למקלחות. נבהלנו וביקשנו שלא יפתחו את הברזים כי אלו גזים, אבל הם הרגיעו אותנו, אמרו שאין כאן גז , ואכן היו רק מים רותחים. התקלחנו וקיבלנו את מדי האסירים המנומרים של אושוויץ. סידרו אותנו בשורות והובילו אותנו ממחנה הצוענים למחנה הגברים. הגענו בזמן המיפקד הראשי בערב  – "האפל ",  קיבל אותנו  הקאפו , זקן המחנה שבעברו היה רוצח ונידון למאסר עולם לפני המלחמה. איש הס"ס מסר אותנו לידיו, וציווה עליו לשכן אותנו במקום כלשהו..

מכיוון שלא היה מספיק מקום הוא שם אותנו בבלוק 13 שעמד יחד עם בלוקים 11 - ו 9 במרכז המחנה, מופרד מהיתר מגדר עץ גבוהה, ושם גרו הזונדר קומנדו. כאן נפגשנו עם צעירים יהודים מפולין שקיבלו אותנו יפה, ונתנו לנו מרק ושמיכות. למחרת בא מנהל מפקד המחנה, שהיה מארץ הסודטים, והוא הביא לנו שולחן פינג פונג עם כדורים ושוקולד, ושיחק איתנו כל הבוקר.

אחרי הצהרים הוא חזר ובחר ילדים אחדים לעבוד כשליחים. ביקשתי שיסדרו גם אותי לעבודה, ומינו אותי לשליח של מטבח האסירים במחנה הגברים. רוב הילדים עבדו עם עגלה במחנה ואספו לכלוך עד שהמחנה היה נקי. אני עבדתי במטבח האסירים, ושם אכלתי לשובע, ויכולתי לארגן, כלומר לגנוב מצרכי מזון לחברי בבלוק 13 עד אשר זקן המחנה, זה שקיבל אותנו, תפס אותי עם 2 ק"ג  שומן חזיר שהחבאתי במגפיים. מיד עצרו אותי, גלחו את ראשי וציוו להלקות אותי באחורי ב 25- מלקות. רצתי לחדר הרפורט וביקשתי לדבר עם מנהל הרפורטים, סיפרתי לו הכול, והוא הבטיח לעזור לי. כשחזרתי, כבר חיכה לי זקן המחנה ואמר שעוד הערב אקבל את המלקות.

 בינתיים הגיע מנהל הרפורטים, ואמר שהוא אינו מתנגד למלקות , אך רופא צריך להיות נוכח. הביאו רופא והתחילו להלקות אותי. אחרי 13 מלקות התעלפתי, והרופא אמר להפסיק, ומנהל הרפורטים לא נתן להמשיך להכות אותי. אחר כך הייתי מאוד חולה, ובכל יום בא אלי רופא ומרח אותי ביוד , והצליחו לרפא אותי בתרופות שגנבו מהסוסים באורוות. היה בבלוק  אדם פולני בשם שטיינר שעזר לנו רבות ושמר אלינו מפני מכות, וגם הוא עזר לטפל בי. אחרי שבוע או 10 ימים בא מנהל הרפורטים, וביקשתי ממנו בבכי שיעביר אותי, כי אחרת, זה שהלקה אותי יהרוג אותי, והוא הבטיח שידאג להוציא אותי ממחנה הגברים. אותו איש היה משכיב אנשים , שם מקל על צווארם , ומתנדנד עליו, עד שהם מתו .

כעבור כמה ימים הוכנסתי למחנה מעבר שהיה קטן יותר. הייתה שם שורה של צריפים. סידרו אותי כשליח בחדר הרישום. במחנה זה היו רק מוזלמאנים וחצי מתים שנשלחו הנה ממחנות העבודה. כאן חילקו אותם לקבוצות והכניסו אותם לתאי הגזים. שם הלכתי פעם ראשונה עם משלוח כזה, וראיתי במו עיני את כל התהליך. המוזלמאנים שרוכזו יחד, היו אנשים בלי רצון חיים. הם עשו כל מה שאמרו להם. נסעתי עם טרנספורט של שלוש מכוניות, שבכל אחת רוכזו כמאה אנשים ובידי הייתה רשימה של מספרי האנשים שהייתי צריך למסור למפקד תאי הגזים. ראיתי כיצד דחפו אותם פנימה, אחר כך סגרו את הדלתות, וזרקו קופסא דרך האשנב. בחוץ עמדו אנשי הזונדר קומנדו, והסבירו לי מה קורה. זו הפעם הראשונה שראיתי איך נעשית ההשמדה בגזים. אחרי רבע שעה או עשרים דקות פתחו את הדלתות, ואנשי הזונדר קומנדו הוציאו את הגופות העירומות. כל אחד גרר שתי גוויות אל העגלה, שם ערמו אותם בערמות של 10-8 גוויות, ומשם אנשים אחרים סחבו את

העגלה אל בור שנמצא במרחק של 600-500 מטר וזרקו את הגוויות לבור, אחרי זה הם שפכו לבור נפט או דלק אחר ושרפו אותן. כששאלתי מדעו הם לא מובילים את הגוויות לכבשנים שהיו קרובים יותר, הם ענו לי שאין מקום. עובדים שם 24 שעות ביממה, אבל לא מספיקים, ולכן חייבים לשרוף במקום נוסף. לא ידעתי איך להתייחס לכל זה. ראשית היה ברור לי שאין כל סיכוי למוזלמאנים, ולא הייתה להם כל הצלה זולת מוות. שנית, בין כה וכה הם מתו בהמוניהם במחנה  משום שהם לא קיבלו מזון בכלל. הם היו אדישים למצבם, ורק חיכו למותם. בהמשך נסעתי עוד פעמים רבות עם משלוחים כאלו, כשבידי הרשימות. פעם אחת הגיע משלוח חדש מהונגריה, והם הלכו בלי התנגדות לתאי הגזים כששאלתי את הזונדר קומנדו מדוע האסירים לא מתנגדים, הם סיפרו, שאומרים להם שהם הולכים להתרחץ, ואפילו מחלקים להם מגבות וסבון, והם האמינו. כל מי שלא היה באושוויץ קודם, לא היה לו מושג מה הולך להתרחש, והוא באמת האמין שהולכים להתרחץ.

שליח ומשרת של מפקד המחנה

שהיתי במחנה 2 כחודש וחצי עד אשר אחד מזקני הבלוקים, יהודי מצרפת, ניסה לאנוס אותי. במקרה ניצלתי מהאונס. הוא השקה אותי וודקה, הפשיט אותי, הכה אותי, וברחתי לפני שהוא ביצע את זממו. באתי עירום למשרד וסיפרתי על כך לפקידים פולנים שהיו שם, והבטיחו לי שיגנו עלי מפניו. אחרי שבוע פגשתי את מנהל הרפורטים וסיפרתי לו את הדבר. הוא ליטף את ראשי והבטיח להרחיקני משם. כעבור ימים אחדים הועברתי למחנה של החווה החקלאית על יד אושוויץ בירקנאו . בחצר המשק גידלו סוסים, פרות ותרנגולות. עבדו שם כ- 200 אסירים פולנים. הם ניהלו את המשק שסיפק מזון למטבח הס. ס אני הייתי השליח של מפקד המחנה, קצין מבוגר של הוורמאכט. הוא היה בסדר, אבל היו לו שיגעונות. למשל, הוא דרש כל בוקר לספק לו דלי עם מים מהבאר. זה היה בחורף 1944 ,או בינואר 1945 ,היה כפור בלילה, והמים קפאו. לא יכולתי לשאוב  מים ובאתי והודעתי לו על כך. הוא אמר לי שאם תוך 5 דקות לא אביא מים, הוא יירה בי. חזרתי לבאר, הצלחתי לשבור את הקרח אחרי שבעטתי ורקעתי עליו ברגלי, והבאתי לו כד מים. בזכות זה הוא נתן לי טבלת שוקולד. הוא אף פעם לא הכה אותי, רק לפעמים תלש את אוזני, יותר מתוך משחק . האוכל היה טוב. אכלתי עם היחידה של הס"ס במטבח שלה , כי לרוב הגשתי להם אוכל, אבל אסור היה להוציא אוכל מהמטבח, וגם יכולתי לשתות חלב טרי ומוצרי חלב מהמשק כמה שרציתי. 

אחרי הסחיבה באושוויץ. למדתי את הלקח ולא סחבתי יותר שום דבר. בינתיים התחלנו לשמוע את ירי הקטיושות של הרוסים, והגרמנים החליטו לפנות אותנו משם .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שרה זיסקנד , בת 12 בגטו לודג' ובאושוויץ , אחר כך הייתה מלוחמות מלחמת העצמאות ב1948

  שרה זיסקינד ( 26 במרץ 1927 – 25 בינואר 1994) הייתה סופרת יהודייה-פולנייה ישראלית שכתבה רבות על השואה. ניצולת גטו לודז' ומחנות הריכוז ו...