ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 באפריל 2021

כשאתה נער באושוויץ, מיותר לחפש היגיון"

 


מאת: אמילי עמרוסי


יוסף קליינמן נכנס בשערי התופת של מחנה ההשמדה בגיל 14 - ושרד • היום, בגיל 90, הוא מעביר הרצאות ומתאר בבהירות כל פרט מהזוועות שראה ומהקולות ששמע, במקום שבו "יוצאים רק דרך ארובה, כעשן לשמיים
"

 מעט בני 14 שרדו את התופת האושוויצית. קליינמן היה חלק מ־3,000 נערים שהוחזקו במחנה באופן חידתי: מתחת לגיל 14 נשלחו הילדים להשמדה, לבד מזוגות התאומים ששימשו לניסויי מנגלה והוכנסו למחנה. מעל גיל 16 נשלחו לעבודות כפייה. אך נערים בין גיל 14 ל־16 שנאספו באושוויץ במהלך קיץ 1944 הוחזקו בצריפים מיוחדים, בתנאי רעב קשים. "באותו קיץ הגיעו לאושוויץ כמעט חצי מיליון יהודים, בעיקר הונגרים וצ'כים", מספר קליינמן, "חמישית מהם 'זכו' להיכנס למחנה, והיתר נשלחו להשמדה. אנחנו נכנסנו, אבל לא היה לנו המזל לצאת. איש לא יודע להסביר את חידת הנערים אבל באושוויץ מיותר לחפש היגיון".

כמה טיפות מים, בשביל אבא


לצידו של יוסף יושבת אשתו חיה, ניצולת שואה גם היא, צעירה ממנו ב־12 שנים, מלווה אותו בעיניה האוהבות. הם הורים לשלושה וסבים ל־16 נכדים וארבעה נינים. הוא יליד קרפטורוס, אזור נחשל במזרח צ'כוסלובקיה. יחד עם אחיו עזב את בית הספר כדי לעבוד בסבלות ולסייע בכלכלת המשפחה. יוסף מספר על ליל הסדר האחרון בבית, על הזיכרונות מהבית. המלחמה הגיעה לצ'כוסלובקיה רק ב־44', אז פונו כל היהודים אל גטאות

"יום אחד הודיעו שמפנים את כל הגטו. לא שמענו על אושוויץ. ידענו שמעבר לגבול מתרחשת מלחמה אבל לא מה טיבה. הפיצו שמועה שמעבירים אותנו למערב הונגריה כי אנחנו לא אזרחים נאמנים. כדי להתכונן, המשפחות בגטו אפו לחם בתנור אחד. התור שלנו לאפות היה לפנות בוקר. כשהכנסנו את הבצק לתנור כבר האיר היום ושוטרים צעקו מבחוץ שיש לצאת מייד. כשהצעקות גברו, הוצאנו את הלחמים החמים ששרפו את הידיים. אמא חילקה לנו לחם לתיקים. אדים יצאו מהתרמילים ושרפו לנו את הגב.

אני זוכר את השיירה הנוראה. ילדים בוכים, סוחבים חבילות. הסתכלתי קדימה ואחורה. צילמתי בראשי תמונה של השואה. אף אחד לא ידע שבעוד שלושה ימים כל החבילות שאנחנו כל כך מתאמצים לסחוב, יהיו זרוקות בערימות ענק בתחנת הרכבת של אושוויץ. ושבעוד שלושה ימים שמונים אחוזים מאיתנו ימותו בתאי הגז".

הם הגיעו לאושוויץ ברכבת משא, לאחר נסיעה בת שלושה ימים. "הסתכלתי החוצה מהחלון הקטן. ראיתי למלוא האופק גדרות תיל ומגדלי שמירה. בבת אחת נפתחו הדלתות ונשמעו צעקות: 'לרדת מהר! להשאיר מאחור את כל החבילות!' הפרידו ילדים מאימהות, נשים וגברים. עזרתי לאבא לרדת מהקרון. את מעט המים שהיו בנסיעה הוא נתן לי ולאחי. הוא היה חלש, פחדתי שיתמוטט. עזבתי אותו ליד הדלת, מצאתי ספל קטן בערימת החפצים מהרכבת הקודמת. ביד אחת תמכתי בגבו ובשנייה החזקתי את הספל והצלחתי לתפוס כמה טיפות מים שירדו מגג הקרון. נתתי לו להרטיב את השפתיים. אני מאמין שבזכות מצוות כיבוד אב זכיתי להישאר בחיים. בגיל תשעים אני יכול להעיד. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". 

קליינמן שותק, רועד. כמו כתב מישהו את תסריט השיחה, כאשר הוא מתאר את אביו המיובש הוא לוגם מים מהכוס המלאה שלצידו. "אמי ואחותי נעלמו. לא ראיתי אותן מאז. לא נפרדנו אפילו במבט. זמן קצר אחר כך גם אבא נעלם. הוריי ואחותי בת ה־12 נרצחו בגזים סמוך למועד הגעתם. אותי שלחו לקבוצת המתאימים לעבודה. קיבלנו בגדי אסירים, ואת הכובע הזה", הוא נוגע בבד הבלוי

להמשך הכתבה  המרתקת של אמילי עמרוסי


אין תגובות:

פרסום תגובה

כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

  ב-7 במאי 1943 נרצחה אריקה הופמן במחנה ההשמדה סוביבור, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-12 . אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם...