ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 15 במאי 2022

ההישרדות של הילד אוטו שמילוביץ , בן 12 בתקופת השואה ברומניה ,

 



ההישרדות של הילד אוטו שמילוביץ , בן 12 בתקופת השואה ברומניה ,

עיר לידה : פלוישט, רומניה , 1930

 

גדלתי בבית של חמישה ילדים. אני הילד השני, הייתה לי אחות גדולה יותר בשנה וחצי. היינו משפחה הדוקה. ככל האפשר ניסנו לשמר את המנהגים היהודיים, היינו מוקפים בגויים וזה היה קשה.אבא עבד בבית חרושת לזיקוק נפט ועם המשכורת שלו היה צריך לפרנס את כל המשפחה. אימא הייתה עקרת בית ודאגה לטיפול בילדים . בשלב הזה שלפניי המלחמה החיים לא היו משהו אבל היינו מסודרים - חיי משפחה טובים. היינו משפחה ענייה, לא בין העשירים, אבל היה לא היה חסר לנו כלום לפני שעצרו וזרקו את אבא להסגר.

הרגשנו אנטישמיות ורדיפה עוד לפני פרוץ המלחמה. היו תנועות אנטישמיות "- נאציונל טרינישט" ליגיונרים עם חולצות ירוקות, היו את ברטיאנו הליברלים והיו קוזישט שאלה היו הכי חריפים. כל אלה הלכו נגד היהודים, התחלנו להרגיש רדיפות והשפלות מצידם עוד לפני פרוץ המלחמה. כולנו סבלנו מהסיפור הזה. חלק מכך התבטא בזה שהיו בנדיטים שפרצו ושרפו את הבית כנסת . אני זוכר כילד היו אומרים לי "יהודי מסריח מה אתה עושה במדינה שלנו , " היו אומרים לי לך לפלסטינה, שבאותה תקופה בכלל לא ידעתי מה זה פלסטינה. הבנדיטים היו רודפים אחריי, מרביצים לי. היו צועקים עלי "יהודה אתם הרגתם את ישו, שמתם את ישו על הצלב ".

המלחמה פרצה 24/21 ביוני משהו כזה ב1940 הייתי כמעט בן  10 כשפרצה המלחמה והגרמנים נכנסו לרומניה, כל היחידות הצבאיות של הגרמנים באו וחפרו בשדות בנו מגורים . בתור ילד הייתה לי אפשרות ללכת ולראות את זה. מי שהיה יהודי היה חייב ללבוש טלאי צהוב, אם היו תופסים אחד שלא לבש טלאי צהוב והוא יהודי היה מקבל מכות רצח. מתוך פחד היינו חייבים לשים את הטלאי. כל מי שראה אותנו היה מזהה אותנו מיד ואומר "אתה יהודי אתה הרגת את ישו, הייתה לך מדינה טובה והיא הייתה טעימה אכלתם את המדינה ובגלל זה אין לכם כזאת עכשיו". היו מכות ורדיפות .

גרנו לא רחוק מהעבודה של אבי בבתי זיקוק של מפעלי נפט בפלוישט. זכור לי שזרקו את אבא שלי מהבית, עצרו אותו - הכניסו אותו ללאגר ( מחנה הסגר) בגיישט , " היו הרבה לאגרים אבל אני לא זוכר את השמות שלהם. הוא השאיר חמישה ילדים בלי פרנסה בלי לבוש ובדיוק בא החורף ויחד איתו התחיל הרעב, נשארנו בלי פרנסה בלי שום דבר . בגלל שהעיר שהייתי גר בה הייתה עיר של נפט גירשו אותנו (את היהודים –) לא לקחו אותנו למקום מסוים, פשוט גירשו אותנו מהעיר כי חששו שאנחנו מסוכנים, שנעשה חבלות ושנראה למטוסים שבאים להפציץ את העיר איפה בדיוק לעשות את זה

. ברחנו לדרזנה דה ז'וס ומצאתי לי עבודה ב"ולני דה מונטה –" ארבעה קילומטר ממקום המגורים דרז .  אז היה נחוץ שאני אלך לחפש עבודה בשביל להביא פרנסה הביתה לעוד שישה נפשות כולל אותי, חמישה ילדים ואני כל בוקר הייתי יוצא מהבית והייתי חוזר בחשכה אחרי יום עבודה של  13 שעות,  בן עשר עד סוף המלחמה . אני זוכר שהתחלתי לעבוד בסבלות באיזשהו מחסן שהיו מוכרים קרשים לחימום הבתים. היו משתמשים בי בתור מעמיס בעגלות, חתכתי בולי עץ לחתיכות לשם מכירה. הייתי מרוויח כמה גרושים ומזה היינו שורדים. בסוף גם זה לא הספיק והתחילו לגרש אותנו . אמא  ידעה גם קצת לתפור ובשביל האיכרים שם היא לא הייתה תופרת מקצועית, אבל ידעה לעשות עבודות תפירה והייתה מרוויחה כמה גרושים כדי שלא למות מרעב. ככה גדלנו בלי השכלה, לא היה לנו בית ספר, לא היה לנו שום דבר

 4 שנים אף אחד לא למד, מה שלמדנו והצלחנו ללמוד היה בבית על ידי אמ.   הייתה אנטישמיות לאורך כל הזמן - אמרו לנו יהודים מלוכלכים הרגתם את ישו, אתם פגאנים, אין לכם זכות לחיות אתם צריכים למות. הייתה הרגשה שכל רגע אנחנו נגמור את חיינו. במאורעות המלחמה הלגיונרים  הרומנים היו הורגים את היהודים, את הרבנים, את המנהיגים של הקהילות היהודיות . זכור לי שהכינו קרונות רכבת בשביל לקחת את כל היהודים שנשארו ברומניה על מנת להעביר אותם לגרמניה. אם עד 23 באוגוסט הייתה נמשכת המלחמה בעוד שבוע או עשרה ימים לא היינו בעולם הזה והכ ל היה מוכן לשם לקיחתנו לגרמניה .בפוקוס ובמזל יצאנו מזה . בתקופה זו האחים שלי הקטנים היו משחקים ביער בחצרות, למדו מה שהיה אפשר ללמוד כי לא היה ספרים וזה היה קשה אפילו שהיה רצון. למידה של כתיבה וקריאה כולנו התחלנו, כולם יצאו עם איזושהי השכלה. אחרי המלחמה התחלנו ללמוד ולרכוש מקצוע, אישית לא יכולתי להתקדם בגלל שהגיל שלי היה 14. היינו חייבים להמשיך לעבוד וללמוד מקצועות.

אחרי ארבע שנים בגמר המלחמה ב 23 באוגוסט 1944 הייתה שביתת הנשק בין רוסיה לרומניה והרומנים הפכו את עורם והחלו ללכת נגד הגרמנים. בזמן הזה נפלו שבויים רומניים ברוסיה בחזית, עשו אותם שותפים וחונכו ללכת נגד הגרמנים. בסביבות ספטמבר אוקטובר 1944 חזרנו לפלוישט ואבא יצא מההסגר והתחיל לעבוד. שלטו שם כבר הקומוניסטים והיחס ליהודים היה אחרת עד איזשהו שלב . הייתי בקן בפלוישט (חוג איפה שהלכנו ללמוד עברית , רקדנו, שמחה, איפה שכל הצעירים היו) בעיר שגרתי בה. שם כל מיני הרצאות של מנהיגים, של שליחים, שבאו מישראל .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

נעמי שדמי , ילדה רועת אווזים בכפר הונגרי

  סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של נעמי שדמי   (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים ...