אריה בן-דוד , נער בן 12 , מגטו מוגילב למלחמת השחרור ולתפקיד קצין קרבי בגולני

 

נולדתי בדורוהוי, עיירה קטנה ברומניה, שבה יש יישוב יהודי גדול שמסודר כקהילה. היה בית חולים יהודי , בית ספר יהודי שכונה " בית ספר ישראלי " ובית אבות שנתמך על ידי הקהילה היהודית . הייתי בן יחיד במשפחה ממוצעת ברמה כלכלית טובה לאו , היה חסר כלום. אמא הייתה עקרת בית ואבא עסק בפרוות יוקרתיות כש הוא היה נוסע לברית המועצות . גרנו בבית שכור, כמו רוב ההי ודים בבית של גברת כהן, שהיה לה רחוב שלם של בתים להשכרה ליהודים. בשנת 1940 הייתה מלחמה בין רומניה וברית המועצות על טרטוריה של בסארבייה (מולדובה). והרומנים קיבלו מפלות ונסוגו בדרך הקצרה חזרה לרומניה דרך העיר דרו . ויח באותו הזמן שרומניה הייתה בברית המועצות עם הרומנים הם לא ויתרו על החיילים היהודים שהיו בצבא רומניה. באחד הקרבות ניגש סמל יהודי מצבא רומניה לקצין רוסי ואמר לו:"תהרוג אותי ואל תהרוג את הקצין שלי". הרוסי הרג את שניהם. הסמל היהודי נקבר בדורו . ויח כל מנהיגי הקהילה ויהודים רבים הלכו ללוויה של החייל היהודי. וכאן החל הפוגרום כאשר בזמן טקס הקבורה שהביאו את המת לקבורה התחילו יריות, מכל הצדדים מסביב לבית הקברות, ונהרגו 68 יהודים באירוע הזה. באותו זמן, לא הבנו למה הצבא הרומני שחזר ממפלה עומד בכל הרחובות של העיר ולא מתקדם, אך כאשר התחיל ההרג בבית הקברות, התחילו גם החיילים שעמדו ברחובות להרוג יהודים בבתיהם שהיו מסומנים - על ידי הרומנים שכביכול היו ביחסי ידידות איתנו, ונהנו מיחס טוב מאיתנו היהודים

המסע המפרך לנהר הנייסטר ולגטו

בשלהי 1941 ,התקבלה פקודה לעזוב תוך כמה שעות את הבית, ולקחת רק חפצים שניתן לשאת. בתחנת רכבת חיכו קרונות שמובילים בדרך כלל בהמות, ודחסו אותנו כמה שאפשר ונעלו אותנו, אנשים נחנקו מחום ומתו. וכך נסענו עימם - הם לא הרשו להוציא את המתים. החיילים הרומנים סיפרו לנו שנוסעים למקום ששם מחכה לנו בית ועבודה. השקר התגלה אחרי שבוע נוראי של המסע אל גדות נהר "נייסטר" שהוא מוביל לאוקראינה. המעבר היה נוראי. הנהר הוא סוחף וענקי והועברנו על ידי רפסודה, כשיש חבל מקצה אחד לשני ובכל אחד מן הקצוות עמדו רומנים שהיו צריכים לסחוב ולהגיע מחוף אחד לחוף שני. בדרך כלל הרומנים היו שיכורים והיו מנתקים את הרפסודה שהייתה עמוסה בשלושים ארבעים איש שטבעו. כל המעבר נעשה בלילה. במשך היום העמידו אותנו על שפת הים בלי אוכל ומים בקור. ואין לי מושג איך הצלחנו לשרוד. בלילה העבירו את היהודים על הרפסודה ובדר''כ הם חיפשו בגדים כדי להפשיט אותנו ולקחת אותם מאיתנו. כך לקחו לי את הנעליים ואבי קנה לי כפכפי עץ וכך הלכתי כל החורף. מאחורי סיפור "הקנייה" יש סיפור עצוב כשעלינו על הרפסודה בא אבי ונתן לי שקית מלוכלכת ואמר לי זאת אתה לא מוסר לאף אחד. בשקית היו פרימוס ופתיליה. כשעברנו בלילה אבי אמר תן לי את השקית, ניגש אליו בן אדם ודיבר עמו לאחר שעברנו לאוקראינה לעיר מוגילב, ועברנו לגור אצל משפחה יהודית בשם קליק והיה שם חדר אחד. שם נפטר אבי, בהיותו בן , 34 מדלקת קרום המוח, שהייתה מחלה נפוצה בגלל צפיפות וחוסר הטיפול במחלות. לקחו את אבי עם עגלה בכדי לקבור אותו , אך לא יכלו לראות היכן קוברים אותו בגלל שהייתה סופת שלגים ולא היה לנו בגדים והיה קור נוראי. לאחר זמן מה, אספו את כל יהודי מוגילב המקומיים ורצחו אותם בדם קר כי טענו שהם בולשביקים, נגד הגרמנים. ואז גם הוציאו אותנו מן הבתים.

גטו מוגילב

והועברנו לגטו מוגילב . על ידי הכסף הזה שנשאר בפתיליה, הבאנו ממקומות רחוקים חלק מן המשפחה של אימי , את סבתא חיה, דוד יעקוב שכטר ואחות של אמי ששמה יהודית, והם חיו איתנו בגטו בחדר אחד. בנוסף אמי עשתה לי בר מצווה. היא קנתה מאתיים גרם קמח ומאה גרם סוכר ועשתה מזה עוגיות וחגגנו בבית הכנסת. היות ולאימי נשאר כסף , הופיע איש אחד וטען כי תמורת הרבה כסף הוא יעביר אותנו לבתינו ברומניה. הוא הבטיח כי יביא משאית עם נהג גרמני. בתאריך מסוים חיכינו לשניהם אך לשווא, אף אחד לא הגיע. הוא גנב לנו את הכסף האחרון שלנו, וכך התחילו בעיות ההישרדות. אני ואמי הלכנו לעבוד תמורת חצי לחם וחתיכת נקניק ומזה התחלקנו . אמי עבדה באיסוף חלקי עץ מן הנהר, של גשר שהתמוטט שנבנה על ידי הרומנים. ואנוכי באתי לשפת הנהר לראות את אמי וכך ראיתי גם זוועות שהרומנים עשו . אני הלכתי בשוק לתת לגויים מים קיבלתי תמורת זה תפוח אדמה, משהו אחר לאכול או מכות. החיים היו נוראים אך שרדנו על ידי זה שמהצמצום אתה מתחבר, ורגש ההישרדות הוא בלי גבול. אמי הייתה בגטו עד סוף המלחמה.

בבית היתומים בגטו

ב 1941 עברתי לבית יתומים בגטו משום שלאמי לא היה אמצעים להחזיק אותי. בשנת 1943 הועברו היתומים, ואני ביניהם, לדורוחוי אך שם לא היו אמצעים אז עברנו לבוקרשט. גם שם היו זוועות של הרומנים שהם תפסו יהודים ותלו יהודים בבית מטבחיים וכתבו עליהם "בשר כשר". שם הייתי בבית יתומים עם אוכל ותנאים טובים יחסית, תחת חסות של האליטה של בוקרשט של יהודים. שם התחלתי ללמוד בבית ספר מקצועי יהודי "הפטיש -" לא ממומן על ידי הממשלה - ושם למדתי אלקטרוניקה ומן הבית הספר הזה עלינו ארצה כל הכיתה כולל המורה והמנהל של בית היתומים שהיה דוד שלי – יעקוב שכטר (בעלה של אחות של אמי - ) והוא היה האפוטרופוס שלי . באיזשהו שלב, הבנתי מה גורל היהודים בגולה ורציתי לברוח לארץ , לכן. חברתי לעוד בחור שמימן אותי וברחנו לגבול בולגריה, ברחנו לבית מלון ולאחר מכן, עלינו על הגג של רכבת מפוצצת באנשים בגלל נדידת עמים. ומשם הגענו לתנועת גורדוניה, נאמר לנו שהופסקו היציאות של אניות לארץ כי נהרגו שם שני חלוצים יהודים, ולא ניתן לעבור משם. סבלתי מקור ורעב בהכשרה של גורדוניה שנועדה לזמן קצר. בסוף התגעגעתי לבית היתומים, וטלפנתי לבוקרשט וחזרתי לשם.משם עלינו עם אניית מקס נורדאו - 1946.5.14 . בנמל חיפה נתפסנו על ידי חיילים בריטים והועברנו לבית מעצר בעתלית.

אחרי מספר חודשים בעתלית, ואחרי האירוע של שחרור המעפילים מן עתלית על ידי יצחק רבין, שלחו אותנו קבוצה של ילדים לעליית הנוער לבית ספר חקלאי תיכון בנחלת יהודה, ליד ראשון לציון. היינו קבוצה של ילדים מ 16 -ארצות. ושם התחנכתי וקיבלתי את אהבת ארץ ישראל, הייתי כותב שירים ואני זוכר שעבודות הספרות שלי היו בין הראשונות שהציגו אותם. ואז הופיע איש שקראו לו שמעון פרסקי, והוא נתן הרצאה מאלפת והודיע לנו כי בעוד שבוע הוא ישלח שני אוטובוסים משורייני ם שייקחו אותנו לעמק הירדן. לאחר הכרזת המדינה הגענו בשני אוטובוסים לקיבוץ אלומות. שם היה בסיס ולשם הצטרפו חיילים מנתניה ומחדרה כשאנחנו ביניהם. בפרק הזמן של עד הקמת צה''ל וגיוסנו לצבא בא פיזרו אותנו - בוגרי בית ספר חקלאי - לכמה מושבים בכדי לעזור שם בגלל מחסור של גברים שגויסו ואני עבדתי בנהלל במשק של משה דיין.

 6 שנים כקצין קרבי בגולני

כשהתגייסתי, ביקשתי לשרת בגולני בקרבי כי הייתי בכושר מצוין. הייתי שש שנים בגולני, והמשכתי בקבע ביחידות אחרות עד שנת 1978 . כך סיימתי שירות של שלושים שנים בצבא קבע. כשיצאתי לגמלאות מצה"ל  הציעו לי עבודה באוניברסיטת חיפה בתור יועץ בביצוע פרויקט מיחשוב של הרכוש של האוניברסיטה ועבדתי 18 שנים בנושא זה. בשנת 1996 ,פרופ' ידוע מרשות המחקר של האונ' המליץ עלי בפני משרד החוץ, על עבודה חשובה בתחום המחשוב, בכל בירות העולם - היכן שמוצב שגריר ישראלי - וכך עבדתי גם שנתיים . בשנת 1957 נישאתי לרבקה זכרה לברכה, לה הייתי נשוי 42 שנים. היא הייתה רעיה מסורה ונאמנה ואוהבת ארץ ישראל בצורה בלתי רגילה. היא הייתה בנח''ל ונפטרה בשנת 1999 .יש לי בת יחידה בשם דליה, לזכרו של אבי דוד, שהיא בוגרת טכניון במערכות מידע, לאחר ששרתה בצה''ל ברפאל ושם שלחו אותה ללמוד על חשבונם. היום היא מהנדסת בכירה בתל אביב והיא אמצה ילדה אוקראינית בשם רומי, מגיל שנתיים, שהיום היא בת 10 וספורטאית מעולה . מתוך תולדות חיי ובגיל צעיר מאוד, הגעתי למסקנה חד משמעית שיהודי צריך לחיות בארצו ובמולדתו ואין מקום בעולם שמקבלים יהודים בצורה נאותה.

 מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

אריה בן-דוד ,  נער בן 12 , מגטו מוגילב למלחמת השחרור ולתפקיד קצין קרבי בגולני