בדרך כלל אני מחפשת ב״מאגר שמות
קורבנות השואה״ אדם ספציפי שאני יודעת שנספה. המידע העיקרי שאני מוצאת הוא דפי עֵד
שמילאו קרובי משפחה. אלו טפסים שניראים תמציתיים ובירוקרטיים, אך כמו סיפורים
קצרים של פיסקה אחת, מייצגים במילים מועטות חיים שלמים ומוות של הקורבנות ושל
המחברים (ממלאי הטפסים).
הפעם חיפשתי את שם המשפחה של בית
אימי, למקרה שיש מידע שפספסתי וכך מצאתי רשומה עבור דודתי (מנשואין), לריסה. ברגע
הראשון הופתעתי, דודתי חיה איתנו עד לא מזמן ולכן מעולם לא חיפשתי את שמה, הרי היא
לא ניספתה. היא לא סיפרה לי בעצמה, אבל ידעתי שילדותה בזמן המלחמה עברה עליה במנזר
באזור וורשה.
על השתיקה של הדור ההוא מדובר רבות, אבל נראה
שאצל דודתי מחיקת העבר היתה דרך חיים: היא לא דיברה על אף אחת מהמכות שהחיים זימנו
לה (והם זימנו), גם לא על הרגעים היפים - נוסטלגיה היתה ממנה והלאה. הסימן היחיד
לטראומת הילדות שעברה היה סירוב לרכוש מוצרים שיוצרו בגרמניה.
המשכתי בעקבות הלינקים, כדי למצוא את המקור שזיכה את דודתי בכבוד המפוקפק. הם הובילו לחסידת אומות עולם בשם קזימיארה בונקובסקה סיקורה (Kazimiera Bąkowska Sikora), מעולם לא שמעתי עליה. עירית, בת דודתי, לא ידעה דבר על אותה קזימיארה. אפילו אחותה הצעירה של לריסה, פולין, שהיתה בת שש בסיום המלחמה ושרדה באותה דרך, לא שמעה מעולם על הדבר. תקציר עלילות הפולניה האלמונית באתר יד ושם, הזכיר באופן עמום את הסיפור שידענו.
ביקשתי מ״יד ושם״ את החומרים
הקשורים לתיק וקיבלתי עדויות בכתב יד, בפולנית, ומספר טפסים.
את הבקשה להכיר בגב׳ סיקורה
כחסידת אומות עולם הגישה יגודה, בת דודתם של לריסה ופולין, בשנת 2000 (כשסיפרה
לחברים על הדרך בה ניצלה והם המליצו לה למלא את הבקשה, דבר שלא חשבה עליו עד אז).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה