סיפורה של סלה מייטק פלדמן : ילדות במלחמת העולם השנייה והעלייה ארצה( ילדי טהרן)

 

מיכאל, אחי הבכור, נולד בשנת 1908 בזלושיצה. בגיל עשרים ואחת התגייס לצבא הפולני. באחד בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר שהצבא נוצח במלחמה מיכאל שב הביתה לפולין ולא מצא את משפחתו. הוא נשאר בעיירה, התחתן ונולד לו בן. כאשר החלו לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה, מיכאל ויעקב הלכו לחפש מקום מסתור למשפחה. אשתו ובנו נשארו ביער ונרצחו על ידי הגרמנים – מיכאל ויעקב הצטרפו לפרטיזנים ועל פי סיפוריהם של קרובי משפחה הם נהרגו באחת הפעולות.

כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש־עשרה. הבית בגורקי התמלא פליטים יהודים ואימא ועובדות פולניות דאגו למזון לכל מי שהתאכסן אצלנו. לאחר מספר ימים החלטנו לעזוב את הבית; חשבנו שהמלחמה תסתיים תוך מספר ימים. כל משפחה נסעה בעגלה רתומה לסוסים. המסע היה קשה כיוון שהפציצו את פולין. במשך היום הסתתרנו ובלילות התקדמנו יחד עם הצבא הפולני לכיוון הגבול הרוסי. בוקר אחד התעוררנו וגילינו שהצבא הרוסי כבש את האזור שבו היינו. בעקבות הכיבוש והסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב', שבעקבותיו נחלקה פולין בין שתי המדינות, נשארנו בצד הרוסי וביתנו נשאר בצד הגרמני. מאז לא חזרנו יותר אל ביתנו.

סיביר

בסוף שנת 1940 עצרו הרוסים את כל הנוסעים והגלו אותנו לסיביר. הם הכריזו על היהודים כ'אלמנט מסוכן'. הרוסים הובילו אותנו בתנאים קשים: שמונה משפחות בקרון בקר, כאשר כל שתי משפחות קיבלו דרגש. כשהרכבת עצרה בתחנות ירד נציג מכל משפחה להצטייד במזון ובמים רותחים. היו מקרים בהם הרכבת המשיכה לנסוע ומי שלא הספיק לעלות בזמן נותק ממשפחתו. לאחר שבועות של נסיעה ברכבת הועברנו לספינות שהובילו אותנו עמוק לתוך סיביר. הנסיעה ארכה שבועות רבים בתנאים של אסירים. אנשים רבים חלו ומתו בדרך. לאחר שבועות של נדודים הגענו ליער שהיו בו שני צריפים גדולים, שבהם היה תא לכל משפחה. הזיכרון הטוב שיש לי מסיביר הוא שלמרות הקור ששרר סביב, בתוך הצריפים היה לנו חם – היו תנורים והיו מספיק עצים להסקה. הלחם בסיביר ניתן רק למי שעבד. תמורת העבודה כל אחד קיבל ארבע־מאות גרם לחם רותח ליום. השתדלנו לשמור על המסורת היהודית, קיימנו תפילות בתוך הצריף בעוד הילדים בחוץ שמרו על מנת להזהיר את המתפללים מפני המפקדים, אם יבואו.

היו שבועות בהם אכלנו רק תפוחי אדמה. דרך נוספת להשגת מזון היתה ללכת לקולחוזים ולהחליף בגדים במזון. בעונות בהן היו ביער פטריות, פטל ותותי בר, אספנו ואכלנו גם מהם. זרענו תפוחי אדמה אך לא נהנינו מהם, כיוון שבאותו הזמן נחתם ההסכם של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון וניתנה לנו האפשרות לעזוב את סיביר.

זיאדין

התקדמנו לכיוון ארצות החום והגענו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. במשך זמן מה התגוררנו בתחנת הרכבת. התנאים בעיר סמרקנד היו קשים: צפיפות רבה, רעב ומחלות. אבא החליט לעבור לזיאדין, עיר קטנה שנמצאת בסמוך לסמרקנד.

אני חליתי בטיפוס ואושפזתי בבית חולים מקומי קטן. סבלתי מחום גבוה ושכבתי בחדר עם עוד נערה. זיכרון חזק נשאר בי מאז: חששתי כי בלי לשים לב, בעת ששכבתי עם חום גבוה, סיפרתי לרופאים הזרים שאני יהודיה ועל קיומה של האחוזה המשפחתית בפולין. כאשר אבי בא לבקר אותי בבית החולים סיפרתי לו על חששי. הוא הרגיע אותי ואמר: אין לך ממה לחשוש. הרופאים, שחשבת שהם רוסים, הם יהודים ולא יעשו לך רע.

כאשר השתחררתי מבית החולים אבי סיפר לי על בית הילדים שפתחו בזיאדין. משפחתי חשבה שבדרך זו אוכל לצאת מרוסיה אל מקום טוב יותר, ונכנסתי לבית היתומים היהודי. בבית היתומים היו ילדים שהוריהם גרו קרוב, ולכן לנו בלילה בבית, ואילו אלה שהוריהם התגוררו במרחק רב נשארו ללון במוסד. הדבר הטוב שזכור לי משם הוא ארוחת הצהרים החמה שקיבלנו בו, דבר שלא היה באפשרות הורינו לתת לנו.

יום אחד הגעתי לבית היתומים ופגשתי את איטקה, שהינה חברתי הטובה עד היום. מצאנו את הבית ריק. הילדים האחרים עזבו. מציאות זו גרמה להידוק הקשר בינינו. תוך זמן לא רב נוצרה קבוצת ילדים חדשה בבית היתומים, שבאה במקום הקבוצה שעזבה ואנחנו הצטרפנו אליה. אחרי זמן מה עזבנו גם אנחנו את בית היתומים. יצאנו ממנו ברכבת ולא ידענו לאן, נפרדנו מההורים כאשר רודפות אותנו המחשבות: מתי נראה אותם שוב?

הילד אדש

איטקה ואני ישבנו זו ליד זו ברכבת, לקראת המסע שלווה על ידי הצי האנגלי. דרך חלון הרכבת התחננה אלינו אישה, שראו עליה שהיא בהריון, שניקח אתנו את הילד שלה וכך יהיה לו סיכוי להינצל, כיוון שמבוגרים לא עלו על הרכבת. היא מסרה לנו דרך החלון את בנה בן השלוש. על צווארו היתה שקית ובתוכה תמונה עם פרטיו ופרטי משפחתו: לילד קראו אדש. וכך יצאנו לדרך. איטקה ואני, שתי ילדות צעירות בנות ארבע עשרה שעד לא מזמן היו עם משפחותיהן, והפכנו ל'אמהות' וטיפלנו בילד קטן.

ירדנו מהרכבות והעלו אותנו לאונייה. את האוכל שקיבלנו נתנו לאדש, שהתלונן ביידיש שוב ושוב: 'איך בין אינגעריק' (אני רעב). באונייה הצטופפו מאות ילדים ומדריכים בתנאים לא אנושיים, שגבו קורבנות נוספים ממחלות, רעב ודיזנטריה. האונייה הובילה אותנו לפרס, לעיר הנמל פהלווי.

זיכרונות מפהלווי – חנות העוגות

הגענו לעיר פהלווי לקראת החגים, בחודש תשרי. הזיכרון שחרוט אצלי הוא הביקור בבית הכנסת בפהלווי ביום הכיפורים. בדרך לבית הכנסת פגשנו את השפע ברחובות. במיוחד זכורים לי בתי הקפה, חנויות לדברי מתיקה, עוגות מקושטות, גלידות ושוקולדים שבלטו בחלונות הראווה. שנים לא ראיתי אוכל וההבדל בין הרעב לבין השפע היה גדול.

עמדנו, איטקה, אני ובנות נוספות ליד חלון ראווה מלא עוגות מכל טוב. עינינו יצאו מחוריהן וכל אחת מאיתנו בחרה בדמיונה את העוגה אותה רצתה לאכול. מאחורינו עמד קצין פולני ושמע את הדברים. הוא נכנס והזמין עבורנו עוגות וגלידות. אולם אנחנו נאלצנו לסרב להזמנתו כיוון שזה היה יום הכיפורים. הסברנו לקצין את הסיבה לסירובנו. הקצין עמד על דעתו, והסביר כי מגיע לנו לאכול את העוגות לאחר שנות הסבל והרעב שעברנו. עמדנו על דעתנו ולא אכלנו למרות שהפיתוי היה גדול.

מחנה האוהלים בטהרן

מפהלווי הועברנו במשאיות לטהרן. שם נבנה עבורנו מחנה אוהלים גדול. חולקנו לקבוצות על פי גיל ועל פי מין: בנים בנפרד, בנות בנפרד. ארגנו לנו טיולים להכרת האזור. בזמן ששהינו במחנה סיירנו בעיר טהרן ובשווקיה וראינו את הסרט 'הדיקטטור הגדול'.

היינו עשר בנות בקבוצה, ולמדריכה שלנו קראו רחל. היא היתה חניכת 'השומר הצעיר'. מה שאפיין אותה היה קולה המיוחד: בערבים היא שרה לנו שירים מהאופרה כרמן, ושירים בעברית… היא אהבה אותנו ופינקה אותנו ללא גבולות. רחל הייתה לנו מודל לחיקוי. אנשים מהארץ הגיעו לבקר אותנו, ביניהם משלחת ובה הגברת ציפורה שרתוק והגברת הנרייטה סולד. למרות הדאגה הרבה שדאגו לנו, הגעגועים שלנו למשפחות הלכו וגברו עם הזמן.

המשך הדרך לארץ

מהמחנה בטהרן הועברנו לאונייה בריטית, ולאחר הפלגה של שבוע ימים הגענו להודו (לאזור ששייך כיום לפקיסטן), לעיר קראצ'י. שוב שיכנו אותנו במחנה אוהלים ליד העיר, כאשר אנו ממתינים לאשרות עלייה לארץ. לאחר כמה שבועות במחנה הודיעו לנו שאנחנו עוזבים.

שוב עלינו על אנייה והפלגנו לפורט־סעיד שבמצרים, משם המשכנו ברכבת לארץ ישראל. הרכבת הגיעה לרחובות. ילדים עם דגלונים קיבלו את פנינו, שרו לכבודנו וזרקו עלינו סוכריות ותפוזים. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו שפע של תפוזים!… התושבים בארץ התרגשו מאוד מבואנו כיוון שזו הייתה העלייה הגדולה ביותר שהגיעה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה: אלף ילדים הגענו בפברואר 1943.

הגענו עם הרכבת לעתלית ושם שהינו בהסגר במשך שלושה שבועות. כמו רבים אחרים, גם אנחנו רוססנו ב DDT כפי שהיה נהוג באותה התקופה. מעתלית זכורה לי תחושה קשה של בדידות. איש לא הורשה לבקר אותנו. היינו קבוצה של עשר בנות מאותו בית ילדים ותמכנו אחת בשנייה. לאחר שעזבנו את עתלית חולקנו לקבוצות. קבוצתי עברה למשק הפועלות בתל אביב, בהנהלת חנה צ'יזיק.

במשק הפועלות בתל אביב

כאשר הגענו למשק הפועלות התפעלנו ממראה החדרים: שנים לא ראינו סדינים ושמיכות. ליד כל מיטה עמד שולחן ועליו פנקס, עיפרון ומפת ארץ ישראל. התרגשנו מאוד; שנים רבות היינו פליטים, עברנו ממקום למקום ולא הייתה לנו פינה משלנו. אנשים רבים באו לבקר אותנו: מנהיגי היישוב, תלמידים מבתי הספר. המבקר שבלט בין כולם היה ברל כצנלסון. ההתלהבות לקראתנו והטיפול בנו יצרו אצלנו תחושה נעימה. נשלחו אלינו מדריכים מתנועת ההתיישבות, שהחלו ללמד אותנו את השפה העברית ואנו התחלנו להתרגל לחיים מאורגנים. זה לא היה קל. לאחר שנים בלי ביטחון בסיסי, לא הצלחנו בקלות להאמין לבני אדם. צוות המדריכים השקיע מאמצים חינוכיים וניסה להחזיר לנו את הביטחון הבסיסי הזה. הגיעו אלינו מדריכים מעליית הנוער וערכו לנו סיורים בקיבוצי הארץ. אני החלטתי להתיישב בקיבוץ אפיקים, לשם עברנו אחרי התקופה הקצרה במשק הפועלות, ושהיתי שם במשך שנתיים במסגרת עליית הנוער.

זיכרונות מקיבוץ אפיקים

בליל הסדר נכנסנו לחדר האוכל והתפלאנו מהמראה שנגלה לעינינו, שולחנות ערוכים עם מפות ופרחים, מראה כזה לא ראינו במשך שנים. בכניסה לחדר האוכל כל אחד קיבל פרח, התרגשנו מאוד מאותו ערב. אפיקים היוותה עבורי את הבית שלא היה לי במשך שנות המלחמה. אני זוכרת שעבדנו בחריצות רבה בשעות הבוקר ולמדנו אחר הצהרים. באפיקים הכרתי את צבי, גם הוא מילדי טהרן שהגיע לקיבוץ, שלימים יהיה בעלי. לאחר שנתיים בקיבוץ, בהן עבדתי ולמדתי עברית, החלטתי לצאת ללימודים. עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר בתל אביב אצל בן דודי יעקב וייצמן, שגם הוא רק הגיע לארץ. עבדתי בעבודות שונות על מנת לחסוך כסף ללימודים. אחרי שנה עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד בויצ"ו.

בסיום לימודי צבי ואני התחתנו, הצטרפתי אליו לקיבוץ חצרים. בחצרים שהיתי במשך תקופת מלחמת השחרור וגם לאחריה.

החיים בחצרים היו קשים, בלילה שמרנו וביום עבדנו. זו הייתה תקופה לא קלה עם התרגשויות רבות. אחת מההתרגשויות הייתה כאשר הצטופפנו בצריף חדר האוכל להאזין לרדיו כאשר שידרו את הכרזת המדינה. שמחנו מאוד אבל גם דאגנו, כיוון שידענו שהמלחמה עומדת בפתח. באותה תקופה צבי עבד בנגרייה ואני בישלתי עבור החברים שעבדו שם. אני זוכרת את הפודינג שהכנתי מענבים שקטפתי בעצמי. באותה תקופה הגיעה אמו של צבי ארצה, תחילה שהתה אצלנו בחצרים, לאחר שחלתה נסעתי לטפל בה. בשנת 1949 הגיעו גם הוריי לארץ, לאחר שנדדו מזיאדין לקראקוב ומשם לגרמניה. הם הגיעו לפרדס חנה, משם עברו ליפו וגרו בבית ההורים של קיבוץ חצרים. אבי נפטר בשנת 1954 מהתקף לב. אמי זכתה לאריכות ימים ונפטרה בשנת 1982 כשהיא בת תשעים ושלוש, זכתה לחתן את נכדיה ולגדל את ניניה. בשנת 1950 החלטתי לעזוב את הקיבוץ. צבי קיבל חופשה מהקיבוץ והתחלנו את חיינו העירוניים ביפו. בשנת 1951 נולדה רחל בתנו הבכורה ובשנת 1954 נולדו התאומים יצחק ויואב. בשנת 1955 עברנו לבאר שבע ומאז אנחנו גרים בנגב.

הבן של סלה , יצחק ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים

 

מקור וקרדיט :

הקשר הרב דורי  מאגר סיפורי מורשת