מאת : דב ליפשיץ

לזכרו של אבי המנוח אבינו שמואל ליפשיץ נולד בשנת 1928 בכפר אוז'וק שבגבול צ'כוסלובקיה ופולין להוריו יוסף והינדה, בהיותו בגיל חצי שנה עקרה משפחתו למונקץ', עיר ואם בישראל, שם גדל והתחנך בחדרים ובישיבות, בשנת 1937 נפטרה אמו ובשנת 1939 סופח אזור קרפטו רוס להונגריה ובשנת 1944 שולחו יהודי האזור למחנה ההשמדה אושוויץ. בהיותו בן 15-16 עבר שמואל את אימי השואה במשך קרוב לשנה: הוא, אחיו ואחותו גורשו לאושוויץ. מן המשפחה ניצלו אחיו ואביו: אביו גורש בשנת 1939 מהונגריה ועלה לארץ ישראל ואחיו שעבד בפלוגות העבודה ההונגריות.

מאושוויץ נשלח הנער שמואל כעובד כפייה אל מחנה ריכוז שהוקם על חורבות גטו וורשה, כשהוא וחבריו מפנים את ההריסות ומשם בצעדת מוות התגלגל אל המחנות דכאו וקאופרינג לנדסברג. הוא השתחרר בעיצומה של צעדת המוות, בהרים, בעיירה באד טולץ בשני למאי 1945.

 לאחר השחרור עבר לאיטליה ולאחר שבע שנים, עלה ארצה בשנת 1952 . לאחר שעבד וחי באזור תל אביב ירד שמואל, בשנת 1957, דרומה לבאר שבע. כאן עבד כמנהל חשבונות, תחילה, בברית פיקוח המושבים ואחר כך בטחנת הקמח, עד צאתו לפנסיה בסוף שנת 1993.

 

שמואל נישא לחנה לבית מדאר, ילידת טוניסיה ויחד הביאו לעולם 8 ילדים. 

בתחילה התגוררו בני המשפחה ברחוב עוזיהו המלך, בקרבתו, נוסד בשנת 1957 בית כנסת על ידי ניצולי שואה שנקרא על שם "קדושי אושוויץ": מייסדיו נמנו עם עולי הונגריה שהגיעו לארץ בעקבות המהפכה ב-1956, ותוגבר על ידי עולי טרנסילבניה שהגיעו בתחילת שנות השישים. בתחילה התפלל שם שמואל בשבתות, אחר כך יום יום. שמואל הכיר שם אנשים שעד מהרה הפכו לידידיו כמו למשל משה מאיר יוסוביץ', יליד נוג' דוברון שבקרפטים אשר עבר את השואה ועלה ארצה מעט לפני קום המדינה. בצלאל פריד יליד מרמורש שגם הוא עבר את השואה ועבד בחברת רסקו, אביגדור גנץ שעבד עמו בטחנת הקמח ור' חיים ליכטשטיין, תלמיד חכם, יליד ליטא, אחד מתלמידיו של הרב זקס, חתנו של ה'חפץ חיים' שעבד במשרדי הרבנות של באר שבע. ר' חיים העריך את שמואל כתלמיד חכם והתבטא כי "בבית הכנסת הזה יש רק שניים הראויים להיקרא תלמידי חכמים, אני ושמואל..." והנה אנקדוטה קטנה: שמואל היה אוטודידקט, בעל ידע בשפות, יהדות, תולדות עם ישראל ועוד. 

באמצע שנות השמונים החליט ללמוד באופן עצמאי קריאה בתורה למען ציבור המתפללים. הייתה לו ידיעת מה בקריאה, אך הוא קנה ספרי לימוד עצמי וקלטות שמע אותן והיה יושב ומשנן את הטעמים מתוך החומר עד ששלט בו היטב. מידי שבת היה יושב עם הספר "תיקון קוראים" ומטעים ומשנן את טעמי המקרא יחד עם המילים הקשות שבפרשה. קריאתו הייתה ברורה ומוטעמת. משלא עשה כן היה עומד ליד הקורא בתורה, מזמן את האנשים לעלות לתורה ומברך אותם בברכת 'מי שברך'. כך עשה במשך יותר מעשרים שנה. אך גם בסוף ימיו, כשחלה ולא יכול היה לבוא בכוחות עצמו, הובא, בעיקר בערבי שבת, בכסא גלגלים לבית הכנסת. 

והנה מספר דברים מפי הרב אבי צוריה גולדברגר שהכיר את שמואל בשנים בהם התפלל כנער בבית הכנסת: משלי בפרק כ"ז, פסוק י"ט אומר: "כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם" שמואל עדיין ראה את הדור הקודם, בכל ההתנהגות שלו ראית את הדור ההוא, הוא ביטא את הדור המתון, האדם שמאזן, שמפשר, שתמיד התרחק מכל מריבה. אני זוכר תנועת ביטול בידו, כשמישהו צעק או התעקש להיות חזן, תנועה שפירושה "אל תשים לב", תנועת הרגעה. שמואל היה אחרון השבט של האנשים ממרכז אירופה, אלו שכל ענייני אינטריגות וכבוד היו 'שלא לכבודם'.ובכלל, אחרון המוהיקנים של מתפללי בית הכנסת מהדור הישן. בהיותו בבית הכנסת לא ראו שהוא מתגאה בהשכלה או בידע שלו. הוא תמיד הצטנע ולא הבליט את עצמו. תמיד ישב בספסלים שבצד ימין, לא בכותל המזרח ולא ליד מקומו של הרב. אם מישהו היה אומר דבר שטות בציבור היה אומר לי בשקט "אתה יודע שזו שטות". אנשים לא ידעו עד כמה הוא יודע, אך כולם כיבדו אותו. קוראים לזה 'איידל', בשאלות ההלכתיות האמתיות, אנשים ידעו שיש כתובת ובאו אליו, אל האדם הצנוע, והוא השתדל לפתור להן אותן. הכבוד לא דיבר אליו והוא ידע להסתדר עם כל אחד: גם עם המלומד וגם עם פשוט העם.

 מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות