ההישרדות של הנערה בת-שבע דגן בשואה

 

הציור בפתיחה הוא של שמואל בק , בעצמו ילד ניצול שואה 

בת-שבע דגן נולדה בלודז' שבפולין ב-1925. אביה שלמה-פישל היה בעל בית מלאכה לאריגה, ואמה פייגה הייתה תופרת. לבת-שבע היו חמישה אחים ושלוש אחיות .עם פרוץ המלחמה, בת-שבע ואביה הצליחו להגיע לראדום. אביה שיחד חייל גרמני שהבריח את אמה ושתי אחיותיה לעיר. המשפחה הועברה לגטו הגדול בראדום

באוגוסט 1942, בת-שבע ואחותה הצעירה סבינה הופרדו מהוריהם ומאחותם הגדולה גניה, שנשלחו לטרבלינקה. בת-שבע וסבינה הועברו לגטו הקטן והחליטו לברוח לגרמניה. במהלך הבריחה, סבינה נהרגה...

"רק 20 שנה אחרי המלחמה פגשתי ניצולים שספרו לי שסבינה אכן ניסתה להימלט מהגטו אך נורתה על ידי חיילים. היא הייתה ילדה יפהפייה, קטנה ממני רק בשנתיים, האובדן שלה היה קשה מאוד".

דווקא בגרמניה, מעוז הנאצים, הצליחה דגן למצוא עבודה בקלות בגלל הצורך הנואש בידיים עובדות, אך תוך זמן קצר הלשינו עליה תושבים מקומיים והיא מצאה את עצמה בכלא. דגן עברה בשישה בתי כלא שונים עד שנשלחה למחנה הריכוז וההשמדה בדרום פולין, אושוויץ, בו על פי ההערכות נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות. היא צעדה שם בצעדת מוות ושוכנה בעוד שני גטאות שונים עד לשחרור האסירים בתום המלחמה.

"במהלך כל המלחמה נאבקתי כדי לשרוד, אבל זה לא היה רק מאבק גופני אלא גם נפשי. ניסיתי לשמר את הנשמה והמוח שלי, למדתי צרפתית, למדתי שירים שאני יודעת לדקלם עד היום וכמו כל אסיר הכרתי קללות בכל השפות. במחנה הפליטים בבריסל פגשתי חייל בריטי יהודי, פרץ דגן, ובזכות הצרפתית שלי יכולנו לתקשר והתאהבנו. עליתי לארץ עם חברה טובה מהגטו כי לא יכולתי לסבול עוד פרידה, כאן התאחדתי עם שני אחיי ששרדו וגרתי עם חברתי אצל אחד מהם עד שפרץ קיבל חופשה מהצבא ובא לארץ.

אחרי שהתחתנו עברנו לבת ים ולאחר מכן לחולון. הגשמתי חלום ילדות ולמדתי באוניברסיטה חינוך, עבדתי כגננת בשירות הפסיכולוגי ואפילו עשיתי שליחויות עם המשפחה. גרנו באנגליה ובמקסיקו, לכן אני דוברת גם ספרדית, בנוסף לאנגלית, יידיש, פולנית, צרפתית וכמובן עברית. הקמנו משפחה נהדרת, יש לנו שני בנים, עשרה נכדים ו־25 נינים, בעלי נפטר לפני שנים רבות, אך עבורי המשפחה הזאת היא הנקמה הטובה ביותר בנאצים".

 בת-שבע הגיעה לשוורין בגרמניה תחת זהות בדויה של מכרה פולנייה. היא עבדה במשק בית של שופט מחוזי נאצי עד שנתפסה. לאחר מכן, היא נכלאה בשישה בתי סוהר ובמאי 1943 נשלחה לאושוויץ-בירקנאו, שם עבדה בעבודות כפייה.

בינואר 1945, בת-שבע הוצאה בצעדת המוות והגיעה לרוונסבריק ולמלכוב. היא שוחררה על ידי בעלות הברית במאי 1945

לאחר המלחמה, בת-שבע עלתה לישראל בשנת 1945. היא נישאה לפרץ ונולדו להם שני בנים, נכדים ונינים רבים. כאשת חינוך, היא פיתחה תוכניות לימודים להוראת השואה לגילאים צעירים וכתבה ספרי ילדים על השואה, וכן ספר שירה לנוער ולמבוגרים על חוויותיה

אוטו נתן קומוי האיש שהקים את בתי הילדים היהודים בבודפשט והציל אלפי ילדים בשואה

 

מקור וקרדיט :

יצחק קשתי , הצלה כמחאה ומרי : בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1944-1945

הוצאת רסלינג , 2014

אוטו נתן קומוי נמנה עם הדור השלישי של מנהיגים ציוניים בהונגריה . גם מנהיגי הדור הראשון כמו הרצל, נורדאו ואחרים נולדו והתחנכו בבודפשט . אלה היו "ילידי" המונרכיה ונחשפו משחר נעוריהם לתופעות של מאבק לאומי, להצעת פתרונות של רב-לאומיות והגדרה עצמית ולתרבות פוליטית נושאת קונפליקטים .
הדור השני של מנהיגים ציוניים בהונגריה צמח משורות המכביאה, אגודת הסטודנטים ההרצליאנית באוניברסיטאות בודפשט, שפעיליה הקימו, משנות ה- 20 ואילך, את תנועות הנוער הציוניות והחלוציות . את קומוי, שנולד בבודפשט ב- ,1892 ואת חבריו יש לראות, על כן, כדור שלישי של מנהיגי התנועה  הציונית

בגיל 15 החל קומוי לתרגם את אלטנוילנד של הרצל מגרמנית להונגרית, אך התרגום ראה אור בהוצאת הספרים שלזינגר רק בשנת 1916 . באותה שנה עצמה נפצע אוטו כהן, הרי הוא קומוי, ששירת כסגן במלחמה . בשנת 1935 הועלה לדרגת סרן ( מיל' ) בזכות הצטיינותו כקצין קרבי במלחמת העולם הראשונה . לימים אותות ההצטיינות שהוענקו לו הביאו לשחרורו משירות בפלוגת עבודה .
קומוי סיים לימודי הנדסה . הוא התמחה בתכנון יציקות של בטון מזוין ושמו הלך לפניו כמומחה בתחומו . על אף הצלחתו ועומס עבודתו במקצועו, הוא השתתף באופן פעיל בעבודת התנועה הציונית, כאשר הוא מודרך על ידי רעיונותיו של הרצל ומפתחם . מדי פעם פרסם מאמרים ב- Zsidó Szemle , כתב העת של התנועה הציונית בהונגריה, ובנוסף שקד על חיבורים שראו אור שראו אור כחוברות לעצמן . עוד ב- 1919 פרסם מסה מקיפה על "עתיד העם היהודי" . העתיד אכן נראה לו מובטח אך ורק במסגרת לאומית-מדינית עצמאית . הוא נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית הארצית מטעם הציונים הכלליים, וב- 1940 נקרא למלא את תפקיד נשיא התנועה . בשנת 1942 פרסם חיבור חדש בשם "השקפת עולם בשנת 1942 פרסם חיבור חדש בשם "השקפת עולם ציונית" . החוברת רבת העמודים זכתה לתפוצה רחבה ביותר גם מחוץ לחוגי התנועה, לרבות בקרב הפוליטיקאים בהונגריה .

כנשיא ההסתדרות הציונית הוא נטל על עצמו משימות כבדות משקל, עיקר משנת 1943 ( יושב ראש הוועד לעזרה והצלה ) , וביתר שאת בשנה הגורלית 1944 .
יוצאת דופן מבין פעולות ההצלה בתקופה זו הייתה המשימה של הקמתם, ארגונם, ניהולם והבטחת קיומם של בתי ילדים יהודיים ברבעים שונים בבודה ובפשט . רוב בתי הילדים נפתחו בסוף אוקטובר וראשית נובמבר ,1944 בחסות הצלב האדום הבינלאומי .

הם הוקמו על ידי מדור A של הארגון, שהופעל בשלמות על ידי אוטו נתן קומוי שעמד בראשו, בעוד פעיליו התגייסו ברובם משורות תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן . בבתי ילדים אלה ניצלו למעלה מ- 5,000 ילדים ובני נוער וכ- 2,000 מבוגרים, בעוד צעדות המוות של עשרות אלפים יהודים יוצאות לדרכן . כינון בתי הילדים לא רק מצביע על מאמץ ייחודי לאסוף ולהציל ילדים יהודים מדירות בחסות הצלב האדום הבינלאומי .

מבין רשתות בתי הילדים מדור A , בראשות אוטו נתן קומוי ובתמיכתו של שליח הצלב האדום הבינלאומי בהונגריה פרידריך בוֹרן, היה בעל ההיקף הרחב ביותר מבחינת מספר החוסים . מדור זה היה גם בעל המבנה הארגוני המורכב ביותר מבחינת יחידות העזר שלו, שדאגו לציוד, למזון, לשמירה ולכוח אדם לטיפול באוכלוסייה החוסה . היערכות דומה נמצאה בבתי הילדים של אגודת "יוֹ פַּסטוֹר" בראשות כוהן הדת גאבּוֹר סטֶהלוֹ .
מעונות אלה היוו, כזכור, את מדור B בצלב האדום הבינלאומי . בתי ילדים של הצלב האדום השוודי העניקו חסות בהיקף דומה למעונות ה"יו פסטור", אולם חלק מהם נמצאו מלכתחילה במסגרות אחרות, כמו הצלב האדום הבינלאומי . המעונות האופייניים לצלב האדום

בלימת ההתנכלויות של אנשי  צלב החץ בבתי הילדים  בבודפשט  ע"י  אוטו נתן קומוי , ובעיקר הניסיון שנכשללרכז את כולם בגטו על פי החלטת סלשי, עוררו את חמתם של אנשי צלב החץ שנותרו בעיר . קומוי ידע שסכנה אורבת לו כאשר הוא נע ללא ליווי ברחובות בודפשט . ידעו זאת גם חבריו ועוזריו .

 בינואר 1945  פנו אל קומוי שני אנשי צלב החץ במיטב הנימוס וביקשו ממנו לבוא אתם לשיחת הבהרה של מה בכך . קומוי נרצח, ולא שב מן השיחה עד היום .

מקור וקרדיט :

יצחק קשתי , הצלה כמחאה ומרי : בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1944-1945

הוצאת רסלינג , 2014

הלך לעולמו צבי גיל ז"ל ממקימי הטלוויזיה , שהיה ילד בשואה

 

צוות פרויקט " ילדים בשואה " מרכין ראש בעקבות פטירתו של צבי גיל ז"ל שסייע רבות באיתור עדויות של  ניצולי שואה שהיו ילדים בשואה

ב–1940 גורשו יהודי זדונסקה וולה בפולין לגטו. ביניהם היו צבי גלזר (לימים גיל), שהיה אז בן 12, הוריו ישראל ואסתר, אֶחיו, אריה־לייב ושמואל, וסבו מצד אמו, דוד ניידט, ממנהיגי אגודת ישראל. עם חיסול הגטו, ב–1942, אביו, אֶחיו וסבו נשלחו אל מותם. אמו, אחות בבית החולים, דאגה שכל החולים שיכלו לקום על רגליהם ייצאו ממיטותיהם, שכן ידעה שמי שיישאר במיטה יחוסל. לאחר מכן גורשה עם צבי לגטו לודז'. "קיימנו מפגשים מחתרתיים. למדנו על א"י ושרנו שירי ציון. בועה אנושית בתוך התופת", סיפר. ב–1944 צבי ואמו שולחו לאושוויץ, משם הוא נשלח למפעל לשיפוץ מטוסים ומשם לדכאו ולמחנה רידלאו.

במהלך עבודת כפייה התמוטט. "שומר גרמני הסיר מעלי את הבגדים הרטובים ונתן לי פרוסת לחם בריבה", תיאר. בהמשך הועלה על רכבת שממנה ברח בחסות אזעקות, ומצא מקלט בבית איכר גרמני, בזהות בדויה. ב–1945 עלה לארץ ולמד בבית הספר החקלאי במגדיאל. ב–1947 התאחד עם אמו, ששרדה אף היא. בשנות ה–50, אחרי שלחם במלחמת העצמאות, החל בקריירה עיתונאית בעיתון "זמנים".

ב–1955 עבר ל"קול ישראל" וניהל את מערכת החדשות בתל אביב. בראשית שנות ה–60 ריכז את סיקור משפט אייכמן ברדיו. 

ב–1971 מונה גיל למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה. "הבאנו לראשונה לצופים מלחמה הביתה", הוא סיפר על מלחמת יום כיפור. "מה שהצופים לא ידעו, זה שלמעלה מ–60% מהחומר לא הגיע אליהם. נציגי הצנזורה ודובר צה"ל ישבו אצלנו וחתכו יותר ממה שהשאירו", אמר והוסיף: "כיום אי אפשר להאמין איך הגיע החומר מהכתבים שבחזיתות השונות. קרה שקלטות הוטסו כשהן קשורות לרגלי פצועים".  (מקור וקרדיט : עופר אדרת , קישור)