הרוקח פנקייביץ' תיעד את זיכרונותיו בספר
שראה אור בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. ספרו פורסם בעברית בשם "בית מרקחת
בגטו קראקוב", בהוצאת יד ושם בתרגום מרים עקביא. בספר הוא מעיד על העזרה
שנתנו הרוקחות ליהודים. "אני מקדיש את זיכרונותיי לשותפות שלי, שבמשך כל זמן
קיומו של גטו קרקוב סיכנו את חייהן כדי לעזור לתושביו", כתב בהקדשה שבה ציין
את שמות הרוקחות. "שלוש הנשים שעבדו עימי בבית המרקחת… נרתמו כבר מראשית
הקמתו של הגטו להגיש עזרה ליושביו… שלוש עוזרותיי סיכנו לא פעם את חייהן",
כתב בספר. "עזרתן של שלוש עוזרותיי קיבלה חשיבות גדולה. הן מילאו בקשות,
חילקו מכתבים, מילאו שליחויות תיווך בין תושבי הרובע למכריהם הפולנים שבחוץ, קנו
דברי מאכל ומתנות שהיהודים נזקקו להם למטרות שונות, השתדלו להשיג תרופות נדירות.
סיפקנו תרופות הרגעה, תרופות לשיכוך כאבים וחומרי חבישה חינם. לא גבינו אף פרוטה
מן היוצאים לדרכם האחרונה..."
עדות נוספת סיפקה ניושה הורוביץ־קרקוסקה,
ניצולת גטו קרקוב, בת 92, שעדיין חיה בעיר. "כילדה בת 11–10 נשלחתי פעמים
רבות על ידי הוריי וסבי לבית המרקחת כדי לקנות תרופות משככות כאבים ואמצעי חבישה.
בבית המרקחת עבדו פנקייביץ' ושלוש עובדות, רוקחות גם הן", היא כותבת, ומפרטת
את שמותיהן. "הנשים המוזכרות לעיל בא מדי יום ביומו לגטו מהצד הארי. הן היו
מסבירות פנים ומועילות בהעבירן תרופות, פעמים רבות בלא תמורה כספית".
עדות נוספת שצורפה לבקשה היא זו של מאיה
גולדנברג, בתה של ניצולת גטו קרקוב אירנה הלפרין־צינוביץ', שחבה את חייה לצוות בית
המרקחת. "ביוני 1942, בזמן האקציה הגדולה, אמא שלי ידעה שטדאוש ושלוש הנשים
העוזרות שלו ייתנו לה להיכנס. אמא שלי התחבאה באחד החדרים האחוריים של בית המרקחת,
בידיעה שהם לא ימסרו אותה לאס־אס. החמלה של כל עובדי בית המרקחת הצילה את
חייה", כתבה במכתב ליד ושם. "פנקייביץ' לא היה יכול לבצע לבד ובעצמו את
כל הפעולות המתוארות. ממש לא… ככל שההכרה בהן כחסידות אומות העולם תגיע מוקדם
יותר, כך ייטב", היא מסכמת.
מקור
המידע וקרדיט : כתבה של עופר אדרת (
קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה