שמי הוא שמשון קציר, אך השם בו נולדתי הוא
שמשון כהן. כשמשפחתי ואני נאלצנו לברוח מרומניה, הביאו לנו דרכונים מזויפים ובהם
שם המשפחה היה כתוב קצ'ולרו רק כשהתחתנתי ונולדו ילדיי החלטנו אני ואשתי זיכרונה
לברכה לשנות את השם משפחה לקציר בעקבות נשיא המדינה, אפרים קציר.
אין לי תאריך לידה מדויק אך נולדתי בשנת
1936 ברומניה בכפר ואסלוי באזור פונג'ש. אבי פנחס עסק ברכישת בעלי חיים לצבא
הרומני ובגלל זה היינו אמידים, היינו חיים בבית רחב עם עוזרים לכל אחד ולבית.
חיינו טוב. הייתה לי ילדות נהדרת בשכונה היינו משחקים באבנים כל החברים בשכונה,
מטפלים בכבשים ובחיות בכפר.
זה השתנה כשהתחילה השואה, משנת 1939 כשפרצה
המלחמה, נהיינו סוג ב' שמו לנו מגן דוד על החולצה שיראו שאנחנו שונים. אני זוכר
שהנאצים היו מכריחים אותנו לעבוד בשבילם. אני ובן דודי היינו משקים את סוסיהם
לשתות כי אם לא היינו עושים זאת היו הורגים אותנו. היינו עובדים הרבה בשדה, מגדלים
גידולים במשך שעות ארוכות ביום. היו שולחים אותנו לעבודות בנייה שונות בהם היינו
מרימים לבנים כבדים מאוד.
יום אחד אני עבדתי בשדה ולפתע שמעתי נאצי דוהר לכיווני ויורה תוך כדי,
ברחתי להתחבא וכשהוא לא שם לב אחזתי במוט שהיה מתחת לעגלה של הסוס שלו ובכך דהרנו
שאני מתחתיו וניצלתי, אז הייתי רק בן שש.
יום אחד אמא ואבא באו אלי ואל אחיי בריצה
כשהם צועקים עלינו לארוז דברים ושאנחנו בורחים, לקחתי מעט דברים ככל האפשר והבריחו
אותנו לגבול של רומניה – הונגריה. משם עלינו במעבורת לארץ בשנת 1945 – רגע לפני
סיום המלחמה. אימא החביאה זהב ויהלומים בעקבים של הנעליים, כשהגענו לארץ מאוחר
יותר, שבצו את היהלומים בטבעת מתוך תכשיט שבעבר היה עגיל. אשתי ענדה את הטבעת הזאת
עד יום מותה, ומאז הפכנו את האירוע הזה למסורת משפחתית – כל נכדה מקבלת שרשרת
משובצת ביהלום כשהיא מגיעה לגיל 18, נכדי היחיד קיבל גם הוא שרשרת.
החיים
בישראל
כשהגעתי לארץ לא היה קל בהתחלה לבנות הכל
מהתחלה. בגיל 17 שנים התגייסתי לחטיבה 188 של שריון, לחמתי במלחמת ששת הימים את
המלחמה הזאת לעולם לא אשכח. אני הייתי חייל צעיר, סמל במילואים, בן 31. המדינה
הייתה במצב של כוננות הגבוהה ביותר, כל מילה שנאמרה בטלוויזיה או ברדיו נשמעה כמו
גזירת גורל. כולם דיברו על המלחמה, הלחימה הייתה קשה מאוד, ידענו שהשעות הקרובות
הולכות להיות קריטיות. כשניצחנו הרגשתי שזה לא רק ניצחון על הערבים שתקפו אתנו אלא
גם על הנאצים שגרמו לי להצטער על היותי יהודי. שגרמו לי לפקפק שאי פעם יהיה לנו מדינה.
בזמן המלחמה נולד בני הבכור.
הייתי נהג אגד 35 שנה, יום אחד לפני 46 שנה
נסעתי לחיפה, לפתע ראיתי תאונת דרכים האוטובוס היה ריק, אז הכנסתי את הפצועים
ולקחתי אותם לבית חולים רמב"ם בחיפה, היו שם הרבה אנשים שפצועים קשה. כמה
שנים אחרי אני נוהג באוטובוס ורואה אישה עולה לאוטובוס היא זיהתה אותי מיד ואז
גיליתי שזאת אישה שאותה הצלתי בכך שהסעתי אותה לבית החולים מהתאונה. היא הודתה לי
מאוד זוהי בהחלט הייתה תחושה מדהימה לדעת שהצלתי את חייה.
מקור
המידע והקרדיט : תכנית הקשר הרב-דורי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה