חיים
לפני המלחמה
אידה נולדה למשפחה מבוססת ומכובדת בעיירה
בוברויסק, בלארוס. הוריה עבדו קשה לפרנסת המשפחה – אביה עבד במפעל נגרות ואמה
ניהלה את חנות המפעל של הוריה. אידה הייתה הילדה הקטנה במשפחה של חמישה ילדים. היא
אהבה לקרוא וללמד אחרים, אך לא היו לה כמעט זמנים חופשיים.
המשפחה חגגה את חגי ישראל בסתר בשל האיסור
על חגיגות יהודיות. אביה היה הולך לבית הכנסת בחשאיות, ובבית הקפידו על מנהגים כמו אכילת מצות
וסופגניות.
פרוץ
המלחמה והחיים במהלכה
כאשר פרצה המלחמה, אידה הייתה בת 12 וחצי.
עם ההכרזה על הגעת הגרמנים, המשפחה ברחה מבוברויסק בעזרת חיילי הצבא האדום.
במהלך המלחמה איבדה אידה קרובי משפחה וחברים, כולל בני דודים וחברים
קרובים שנשלחו לתאי גזים. המשפחה לא נכנסה לגטו או למחנות, אלא נדדה בין מקומות
מסתור, תוך כדי קבלת עזרה מתושבים מקומיים שנתנו להם אוכל, בגדים ומקום לישון.
למרות הקשיים, אידה מעולם לא הצטערה על
היותה יהודייה, והיא חייתה בתקווה שבעלות הברית ינצחו את הנאצים. הזיכרון המשמעותי
ביותר שלה מהמלחמה היה כאשר הצבא האדום ניצח את הגרמנים בקרב על מוסקבה.
אחרי
המלחמה ולפני קום המדינה
בסיום המלחמה, כשהייתה בת 17 וחצי, עברה
אידה עם משפחתה לעיר סמרה. שני אחיה נהרגו במלחמה, אך הוריה ואחותה ניצלו.
לאחר המלחמה, ולפני קום מדינת ישראל,
המשפחה של אידה הפכה לחלק פעיל בתנועה הציונית ובמאמצים להקמת המדינה היהודית.
אביה, שולם, הוביל את הפעילות, ובכל חודש המשפחה אספה כספים שנשלחו לארגונים שהיו
קשורים לתנועה הציונית ולמאבק להקמת מדינת ישראל.
אחד מהסיפורים המיוחדים מתקופה זו התרחש כאשר אידה עצמה התבקשה להעביר
כסף חשוב למוסקבה. המשפחה קשרה לה חגורה עם הכסף, והיא קיבלה הנחיות ברורות: לא
לרדת מהרכבת ולא לצאת מהחדר עד שיגיעו שני בני דודים שלה. הם היו אמורים לקחת ממנה
את הכסף ולהעביר אותו הלאה לארגונים שפעלו למען הקמת מדינת ישראל. אידה מילאה את
המשימה באומץ רב, תוך סיכון אישי עצום.
לאחר מכן, אביה, שולם, נתפס על ידי השירות החשאי הסובייטי בשל פעילותו
הציונית והקריאות שלו ליהודים לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל. אביה נרצח
על ידי השירות החשאי, והמשפחה נותרה המומה מהמקרה. הרצח היה מכה קשה עבור אידה, אך
היא לא ויתרה והמשיכה להאמין בציונות ובחלום להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
חיים מקצועיים לאחר המלחמה
לאחר המלחמה, אידה ומשפחתה התיישבו בעיר
סמרה שברוסיה. למרות האנטישמיות הקשה ששררה במדינה, אידה לא נתנה למכשולים לעמוד
בדרכה. בזכות נחישותה, היא התקדמה לתפקיד בכיר מאוד – היא הייתה אחראית על כל
התשתיות העירוניות בעיר סמרה. (Глава дом управления)
בתפקידה, דאגה אידה לכך שלכל התושבים תהיה
קורת גג, ופעלה בנחישות כדי שאף אחד לא ייאלץ לחיות ברחוב. עבודתה הותירה חותם
עמוק על העיר ותושביה, והיא נחשבה לדמות מוערכת מאוד, גם בעיני אלה שהיו מלאי דעות
קדומות כלפי יהודים.
באחד מימי העבודה שלה, אידה יצאה לאתר
בנייה לבדוק את התקדמות הפרויקט. במהלך הביקור, טרקטור שנסע לאחור לא הבחין בה
ועלה על רגלה. כתוצאה מהתאונה, אידה נפצעה קשה ועברה תהליך שיקום ארוך, אך נותרה
עם מגבלה פיזית והיא נאלצה להשתמש בפרוטזה, היום היא משתמשת בכיסא גלגלים, מכיוון
שהיא כבר לא מסוגלת להתנייד עם פרוטזה בלבד. למרות זאת, היא לא נתנה למגבלה לעצור
אותה, והמשיכה לעבוד ולהשפיע על חייהם של רבים מסביבתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה