ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 ביולי 2023

יצחק בלפר ז"ל היה אחרון "ילדי קורצ'אק" שנשארו בחיים



 מאת: הספרייה הלאומית 

 

"אני ממהר לספר לכם את הסיפור על האיש המופלא הזה, לפני שלא יישאר מי שזוכר ויכול לספר".

יצחק בלפר ז"ל היה אחרון "ילדי קורצ'אק" שנשארו בחיים. הוא הקדיש חלק ניכר מחייו ואומנותו כדי להנציח את פועלו המקודש של יאנוש קורצ'אק, עד שנפטר ב-2021, והוא בן 97.

בלפר נולד בוורשה ב-1923 והיה כבן שבע כשאמו לקחה אותו לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה, כדי שיזכה "לגדול כמו בנאדם".

בית היתומים של קורצ'אק היה מקום חד פעמי ומיוחד במינו. זה היה בית חינוך מתוך אהבה, כבוד ותשומת לב לכל יתומיו, ותור ארוך של יתומים קיוו להיכנס אליו. הבית פעל במשך כ-30 שנה, גם אחרי הכיבוש הגרמני של ורשה. בלפר עצמו עזב את בית היתומים בגיל חמש עשרה, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הוא הצליח להימלט מאימת הנאצים אחרי כיבוש וורשה, הסתתר ביערות והתגייס לצבא האדום, אבל גורלם של קורצ'אק ויתומיו האחרים היה שונה לגמרי. ב-5 באוגוסט 1942 החליטו הגרמנים להעביר את היתומים ואת חלק מאנשי הצוות למחנה ההשמדה טרבלינקה. למרות שקורצ'אק ווילצ'ינסקה יכלו להימלט מהגורל המחריד הזה ולהציל את חייהם, החליטו ללכת יחד עם הילדים למותם בטרבלינקה.

בלפר שרד את תלאות המלחמה וגילה שכל משפחתו נספתה בשואה. הוא החליט לעלות ארצה, למד אמנות והיה לצייר ומרצה, שיצירותיו הוצגו בתערוכות ברחבי העולם.

בפתיחה של ספרו "האיש שידע לאהוב ילדים", על ילדותו עם קורצ'אק, הוא כותב: "אני הייתי אחד מכמה מאות יתומים שזכו לגדול עם האיש המופלא הזה, שאהב ילדים והבין אותם כפי שאף אחד לא הבין לפניו, ועוד מעט לא יישאר בעולם מי שהכיר אותו כילד."

השנה גם אנחנו ממלאים את צוואתו של בלפר, ונזכור יחד את האיש המופלא, הסופר ואיש החינוך, ששינה את חייהם של מאות יתומים יהודיים, עד שמצא את מותו מידי הקלגס הנאצי.

***

בתמונה:
יצחק בלפר ליד האנדרטה לזכר קורצ'אק והילדים אותה יצר בגינזבורג, גרמניה, 2003

***

אם תרצו לקרוא עוד על בלפר ועל קורצ'אק קנו או השאילו את "בית לבן בעיר אפורה" ואת "האיש שידע לאהוב ילדים", שכתב ואייר בלפר.

מקור


התושייה של הילד אדי , בן 10, בגטו ריגה

 

 


מאת: דבי (דבורה) שפריר קרת , שכבות שקופות, 2021

 

" רעדנו מקור , בטננו התכווצה מרוב רעב. שלושתנו נהגנו להתחבק  יחד בקרבה עצומה ברוב שעות היום . פשוט להתחבק ולקוות שנקבל את המרק הדלוח ואת פרוסת הלחם בגטו ריגה ".

 

"אמא אני הולך , הולך"

 

"לאן , אדי? לאן?

 

אנחנו רעבים ולא עושים שום דבר . אני חייב לנסות להשיג אוכל, אני מעדיף מות בניסיון למצוא משהו לאכול , מאשר למות מרוב צפיפות , לכלוך או רעב" .

 

הבן שלי רק בן 10 . דיבר איתי באופן בוגר על מוות ועל יוזמתו לא להיכנע ולבחור בחיים.

 

"איך תשיג אוכל ? מאיפה? אתה יודע"

 

 לא הייתה סיבה שאעמוד בדרכו. מה היה לי להציע לו ? הרי בימים האחרונים יש שינוי בתפריט בגטו, ואנחנו מקבלים לארוחה שלנו בשר של פגר סוס או תפוחי אדמה קפואים. הבטן שלנו מקרקרת כמו מקרר מקולקל .

 

" אל תעמדי בחלון, אמא'לה " הוא ביקש בחיוך . " אני אחזור, אני מבטיח לך , אני אחראי , אני לא לבד."

 

"יש שם ילדים נוספים? "

 

כן, יש ויש להם ניסיון ."

 

 התפקיד האימהי שלי נשאר רק במקום הזה. במקום שאין לי צורך או יכולת לבחור דעה או הצעה, אלא רק לאשר בניד ראש.

 

"אני אביא לנו אוכל . את תראי"

 

בערב הילד אדי חזר עם שש פרוסות לחם ושלושה תפוחי אדמה.

 

במצב שהיינו הייתה זו ארוחה משביעה.

 

וכך קרה מדי יום ביומו בגטו ריגה.

 

"כל יום חיכיתי במתח קשה מנשוא לשעה היומית שאדי אמור לחזור . העצבים שלי היו חשופים ומרוטים"

 

לאחר שבוע ימים ביקשתי מאדי שיספר לי איך הוא משיג את האוכל .

  אדי ניסה להתנגד : " אמא, יהיה לך קל יותר אם לא תדעי. איך תעמדי בחקירה אם יקרה לי משהו?

 

בסוף נאות הילד אדי לספר לאימו .

 מתברר כי הנערים היהודים הגדולים שיצאו לעבוד במפעלים מחוץ לגטו הסכימו לעזור. אחד מהם סחב אותו בתרמיל שלו , כאשר אדי לא זז בכלל.  אדי היה ילד קטן יחסית ולכן ניתן היה להסתירו  בתרמיל .

בזמן שהנערים עבדו במפעל הגרמני מחוץ לגטו , היה הילד אדי יוצא מהתרמיל ואוסף אוכל, כלומר את שאריות האוכל של חדר האוכל של הגרמנים. אחר כך היה מתחבא בשטח המפעל  והנערים הגדולים היו מחזירים אותו לגטו מוסתר בתרמיל שלהם.

 

הילד אדי הגיבור סייע למשפחתו לשרוד. היו ימים שהביא למשפחתו אפילו פרוסת עוגה או תפוח עץ שלם, והוא לא יכול היה לסחוב הרבה בתוך מכנסיו.

 

יום אחד , אחרי חודש , הילד אדי לא חזר למשפחתו בגטו

 

"איפה הילד שלי"

 

"כמה ימים לא אכלתי ולא שתיתי. "

 

אחרי כמה ימים אחד הנערים הבוגרים בשם  מוישל'ה , שהיה ,מסתיר את אדי בתרמילו  חזר ואז הודיע לאימו:

 

"לאחר שעתיים של עבודה הכרוז במפעל הגרמני הודיע שאנחנו עוברים למקום אחר. החליפו לנו מפעל. עלינו על משאית והובלנו למקום אחר. לא יכולתי לעדכן את אדי. אנחנו כבר לא חוזרים לשם. אין לי מושג איפה הוא עכשיו."

 

"לא !!!! התמלטה צעקה מפי שחתכה את האוויר ועלתה מעלה מעלה ואולי אף הבקיעה את הדרך לאלוהים"

  

כל יום עבר ללא התקדמות של הזמן . יום אחד . לילה אחד . יום שני , לילה שני.

 

אדי לא הופיע!!

 

כבר עברו 17 ימים והילד אדי לא חזר.

 

מקור וקרדיט: 

 

דבי (דבורה) שפריר קרת , שכבות שקופות, 2021

 


 

 


אלברט גארי, ילד יהודי , סיפור הישרדות בצרפת במלחמת העולם השנייה

 


אלברט גארי, ילד יהודי , יליד 1938,  החל את מסע ההישרדות כאשר גרמניה הנאצית כבשה את עיר הולדתו פריז ביוני 1940. אלברט ומשפחתו התמודדו עם רדיפות ובסופו של דבר נמלטו והסתתרו.

 כשאביו של אלברט גורש למחנה עבודת כפייה באיי התעלה, שאר משפחת גארי הסתתרה. אלברט, יחד עם אימו ושתי אחיותיו הגדולות, הוסתרו תחילה עם משפחת גלופ  הצרפתית לפני שאיומי הסגרה מהלשנות של הסביבה אילצו אותם למצוא מקומות אחרים כדי להימנע מגילוי ע"י השלטונות והמשטרה הצרפתית .

 בתקופת מלחמת העולם השנייה השלטונות הצרפתיים היו בעצמם שולחים את האזרחים היהודים  שלהם לאושוויץ .

 בדרך לא דרך, המשפחה הצליחה להסתירו  ולשלבו כילד נוצרי בבית ספר קתולי והוא עצמו לא ידע בכלל כי הוא יהודי . הוא שוחרר ב-1944 תוך הסתרת זהותו היהודית בבית ספר קתולי.

 

מקור

 

 




הילד הקטן והחמוד שמחייך אליכם מתוך קופסת הפילם, הוא גברא מנדיל, מי שיגדל להיות אחד הצלמים הידועים בארץ, ובעל סטודיו גברא לצילום, שהכשיר דורות של צלמים.

אבל כל זה לא היה קורה אלמלא הצילום שהציל את חייו, ובלעדי משפחה אחת אלבנית, טובה ופשוטה שלא נתנה להיטלר להפריע לה לקיים מצוות הכנסת אורחים.

גברא, הילד הקטן עם השם הגדול, נולד ביגוסלביה למשפחת צלמים – סבו היה הצלם של המלך ואמו ואביו היו בעלי חנות צילום בעיר נובי-סאד.

החיים היו שקטים וטובים, אביו של גברא נהג לצלם את הילד גברא ואת אחותו הקטנה בבה ולהציג את התמונות היפות והמוצלחות שלהם בחלון הראווה של החנות – פרסומת חינם.

ואז פרצה המלחמה וקטעה את האידיליה.

בעוד גברא הקטן מנסה להבין מדוע גרמני שהוא לא מכיר, רוצה להרוג אותו,

הבינו הוריו, שטוב לא יצמח להם כאן, ושחייבים לעזוב את יגוסלביה.

הם השיגו מסמכים מזוייפים עם השם הלא-יהודי "משפחת מנדיץ'" וקנו כרטיסים לרכבת לאלבניה .

רגע לפני שיצאה הרכבת לדרך, נשמע קול בכריזה אשר הורה למשפחת מנדיץ' לרדת מן הרכבת.

"אתם יהודים, ואתם לא יכולים לעלות" אמר הקצין הגרמני.

מסתבר שהמסמכים המזוייפים, פיספסו והשאירו על כנו את שם הסב היהודי – דויד. וזה מה שהסגיר אותם.

האב ניסה להתווכח כמיטב יכולתו, אך ללא הועיל, מזיע ומנסה למשוך זמן, הוא חיטט במסמכים ובניירות שבכיסיו בניסיון למצוא בהם משהו, ואז הוא נתקל בצילום – אחד מצילומי הפרסומת שנהג להציג בחלון הראווה של החנות – תמונה של שני ילדיו גברא ובבה, יפים ומסורקים, עומדים בחליפות מלחים ליד עץ אשוח מקושט.

התמונה אשר נועדה למשוך מצטלמי חג המולד – עמדה עכשיו להציל את חיי המצולמים.

"בבקשה אדוני הקצין, רגע אחד, יש לי פה הוכחה שאנחנו לא יהודים."

הקצין הביט בתמונה והתרצה. בתחושת הקלה עצומה עלתה המשפחה לרכבת.

אבל אז, ממש אחרי שהרכבת יצאה לדרך – היא נעצרה שוב.

הקצין הגרמני, שאך לפני רגע ראה את תמונת חג המולד ונתן להם אישור עלייה לרכבת, ניגש לקרון שלהם.

את מה שקרה עכשו לא הייתה שום דרך לצפות – הקצין התקרב אל אביו של גברא, שלף מכיס המדים תמונה של שני ילדים קטנים ובהירי שיער, הראה לאב, ואמר בגאווה: " אלה הילדים שלי!"

ואז יצאה הרכבת לדרך.

באלבניה הפך גברא הקטן לאיברהים והשתלב במרחב החדש וההורים חזרו לעסוק בצילום.

אבל אז הגיעה המלחמה גם לשם.

ראפיק, האסיסטנט של האב, לקח את המשפחה אל בית הוריו בכפר קטן.

הוריו של ראפיק וסל ופאיטמה וסלי, הסתירו את משפחת מנדיל ודאגו לה במשך כל ימי המלחמה.

 ראפיק הסביר להם כי על פי חוק הכבוד של האלבנים שנקרא "בסה" – מחויב כל אלבני לשמור על האורח שלו בכל דרך, אפילו במחיר סיכון חייו שלו.

בני משפחת מנדיל שרדו כולם את השואה, הם חזרו לנובי סאד עירם ופתחו מחדש את חנות הצילום. הם לקחו עימם את ראפיק ואביו של גברא לימד אותו את כל מה שידע על צילום.

עם קום מדינת ישראל, נפרדה המשפחה ממטיביה ועלתה ארצה.

גברא המשיך את המורשת המשפחתית וכשבגר, פתח סטודיו לצילום משל עצמו – סטודיו גברא.

הוא התמחה בצילומי אופנה ופרסומת – כמו הפרסומת שהצילה את חייו. ואף הקים ביה"ס לצילום והכשיר צלמות וצלמים צעירים.

במשך כל השנים הקפיד גברא לשמור על קשר עם המשפחה שהצילה אותו.

הוא פנה ל'יד ושם' בבקשה להכיר בהם כחסידי אומות העולם.

ראפיק והוריו וסל ופאטימה הפכו לאלבנים הראשונים אשר קיבלו את אות חסידי אומות העולם.

ראפיק הקים משפחה משלו והפך לצלם הראשי של מוזיאון טיראנה. הוא הלך לעולמו בשנת 2000.

בנו פטמיר שגם הוא צלם, המשיך את דרכו.

גברא מנדיל נפטר בשנת 2006 וצאצאי שתי המשפחות של גברא ושל ראפיק, שהצילום והאהבה קשרו ביניהן, ממשיכות לשמור על קשר.

את הסיפור היפה והאופטימי הזה על רוח האדם ועל הרבה מזל, למדנו מספר הילדים "הצילום שהציל אותנו" שכתבה מיה קלינגר-כהן.

הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2022

תערוכה מעבודותיו, ולזכרו של גברא מנדיל מוצגת בימים אלו בגלריית המשכן – בית מאירוב בחולון.

 

מקור

בית אריאלה וספריות תל אביב - יפו

 

 

 


יום ראשון, 2 ביולי 2023

דינה קטן בן ציון , בת 10 , משבר החזרה מהקיבוץ להורים ביוגוסלביה

 


יום אחד בעודנו משחקים  " הקפות" בקיבוץ מרחביה בחצר הגדולה, ראיתי את המטפלת הניה מתקרבת אלי ובאינטואיציה חריפה ניחש לבי את הבאות: היא באה לבשר לי שבשיחת הקיבוץ האחרונה  הוחלט כי עליי לחזור אל הוריי, לא זכור לי ממי שמעתי לראשונה שהוריי רוצים בשובי אליהם ושהנושא עומד על הפרק, הגבתי בסירוב נחרץ, באיום " שאם  ישלחו אותי חזרה אל הגולה -אשליך את עצמי מהסיפון אל הים!!" עד כדי כל חלחלה אל נשמתי הזוועה שנקשרה בגולה ובכל מי ששייך אליה. ואכן בימים ההם היה זה דבר בלתי מתקבל על הדעת , להחזיר ילדה שניצלה מתופת השואה ושנקלטה יפה כל כך בקיבוץ , אל מה שבימים ההם היה מכונה " הגולה הדוויה" . ואולם הוריי , שלפני הקמת המדינה היו , ככל יהודי יוגוסלביה , מנועים לעזוב את ארצם, דרשו מהקיבוץ להחזיר אותי אליהם.  באמצעות עורך הדין  ד"ר יואל רוזנברגר, שעלה מזגרב לפני המלחמה והתגורר בתל אביב, והוא פנה לקיבוץ בשמם.

המשכתי להצהיר ולזעוק כי בשום פנים ואופן אינני מוכנה לחזור ל"שם" אבל נוכח העובדה שיש לי הורים ושהם רוצים בי לא הייתה לקיבוץ ברירה אלא לקבל את דרישת ההורים.

 זכור לי היטב המתח הנפשי והצער שהייתי שרויה בו כל הזמן בקיבוץ .

בהשכמת בוקר היום שנועד לנסיעה באה אליי המטפלת הנייה , התיישבה על מיטתי ובעוד כולם נמים את שנתם , דיברה על ליבי בקולה הרך והצליחה לשכנע אותי ולהרגיע אותי.

יום הולדתי העשירי חל כאשר הייתי בלב ים על סיפון אוניית המשא שהסיעה אותי בדרכי  חזרה מישראל ליוגוסלביה ..

מקור וקרדיט :

דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017

 ראו גם :

אודות  ד"ר  דינה קטן בן-ציון ז"ל בויקיפדיה



 


דינה קטן בן-ציון , בת 8 , החילוץ מיוגוסלביה לבארי באיטליה

 


אני זוכרת את הקימה החפוזה , את האישה שלא העירו ושנשארה , נדמה לי עם בנה הקטן לישון במקום שנעזב על ידי שאר הקבוצה -ימים רבים זכרתי זאת כדבר מעורר פלצות. זוכרת גם את הטיסה במטוס דאקוטה אמריקאי לאיטליה, במטוס לא היו מושבים, ישבנו על הרצפה, ואת הסוכריות שחילק לנו חייל אמריקאי, שעל פניו השחורים חיוך רחב לבן שיניים..

עוד בלילה הגענו לשדה התעופה של בארי באיטליה.  לילה , משהו קסום! אנחנו יורדים- הרבה מטוסים יורדים והרבה עולים. פתאום רואים הרבה כוחות צבא , הרבה אמריקאיים והרבה אנגלים, פתאום את רואה איזה כוח אדיר זה. ומעל היו הבלונים , נגד הפצצה אווירית של הגרמנים.

בשלב מסוים במחנה ליד בארי חליתי בחצבת ואושפזתי בבית החולים לילדים שבעיר בארי. את האשפוז במחלקה הזאת אני זוכרת כסיוט שרק ילד שרע לו מאד סובל אפילו במחשבה על כך. ואז אמא נפצעה קשה מאד בדרכה חזרה למחנה מהביקור אצלי בבית החולים. היא ישבה בקצה הספסל בג'יפ שהסיע אותה בדרכה מבארי אל המחנה, ומשאית שחלפה התחככה בה, היא התקשתה לנשום , הובהלה לבית החולים במצב אנוש שם הצליחו לייצב את מצבה.  

היות שלא היה ברור אם תחלים מפציעתה הקשה די הצורך לעמוד על רגליה , החליטה לשלוח אותי לישראל. כל זה קורה כחודשיים לפני תום המלחמה.

צירפו אותי לקבוצת ילדים שעלתה ארצה במסגרת עליית הנוער. אוסיף רק שאמא החליטה לשלוח אותי ארצה גם כיוון שבמשך שנה שלמה לא היה קשר עם אבא והיא לא ידעה אם יחזור או לא.

הדבר האחד והיחיד הזכור לי מרגע  עזיבת בארי הוא הבובה הגדולה היפה. כל מה שראיתי וחוויתי בימי ההפלגה לארץ ישראל ועד הגיעי לקיבוץ שער העמקים- נמחק מזיכרוני כלא היה. בתמונה שצולמה בטרם ההפלגה נכתב על ידי אמי התאריך : בארי , 15 למרץ 1945 – היום שבו מלאו לי שמונה שנים.

מקור וקרדיט :

דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017


דינה קטן בן-ציון , בת 6 , עם הפרטיזנים ביוגוסלביה בין הכפרים



יום אחד הילד שהיה תורן בחוץ במחנה הפרטיזנים ביוגוסלביה  התחיל לצעוק : הגרמנים באים ! , הוא ראה אותם מרחוק, צבא גרמני ,  חיל רגלים, ראה יחידות אחת אחרי השנייה, משני צדי הכביש, מתקדמות לאט ובזהירות ומתקרבות , זה היה אולי קילומטר מאתנו, לא כל כך קרוב , אבל זה היה מסוכן. אז אנחנו יצאנו במהירות, כל אחד תפס מה שיכול היה לתפוס, עזבנו את המקום והתחלנו לרוץ, לברוח לכיוון הנגדי, אל תוך העיירה. הגענו לאיזו גבעה, ממש בקצה היער. לפני שנכנסנו אל תוך היער ושם עצרנו להסתכל מה קורה, אז ראינו שהבניין עלה באש. הגרמנים שרפו את הבניין, את זה ראינו, ואנחנו נשארנו בתוך היער והמשכנו לרוץ ולברוח ולהתרחק מן המקום הזה.  אנחנו לא ידענו באיזו מהירות הם יגיעו וימשיכו הלאה, אז התחילה בשבילנו האופנסיבה הגרמנית השביעית  נגד הפרטיזנים . הסתובבנו  שם איזה שבוע בין הכפרים והתחלנו ללכת לעבר קורדון והמשכנו לנוס , עד ליקה הגענו.

 מקור וקרדיט :

דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017

גדוד גרמני בזאגרב, 

  גדוד גרמני בזאגרב,  1941

83 שנים אחרי: האישה שהצילה את אפרים הוכרה כחסידת אומות העולם

  מאת : איתמר אייכנר עד גיל 14 לא ידע אפרים כוכבא כי אומץ בשואה. הוריו נרצחו ורק בבגרותו פגש את אביו המאמץ וקיבל את היומן שכתבה ג'קלין...