יום אחד בעודנו משחקים " הקפות" בקיבוץ מרחביה בחצר הגדולה,
ראיתי את המטפלת הניה מתקרבת אלי ובאינטואיציה חריפה ניחש לבי את הבאות: היא באה
לבשר לי שבשיחת הקיבוץ האחרונה הוחלט כי
עליי לחזור אל הוריי, לא זכור לי ממי שמעתי לראשונה שהוריי רוצים בשובי אליהם ושהנושא
עומד על הפרק, הגבתי בסירוב נחרץ, באיום " שאם ישלחו אותי חזרה אל הגולה -אשליך את עצמי
מהסיפון אל הים!!" עד כדי כל חלחלה אל נשמתי הזוועה שנקשרה בגולה ובכל מי
ששייך אליה. ואכן בימים ההם היה זה דבר בלתי מתקבל על הדעת , להחזיר ילדה שניצלה
מתופת השואה ושנקלטה יפה כל כך בקיבוץ , אל מה שבימים ההם היה מכונה " הגולה
הדוויה" . ואולם הוריי , שלפני הקמת המדינה היו , ככל יהודי יוגוסלביה ,
מנועים לעזוב את ארצם, דרשו מהקיבוץ להחזיר אותי אליהם. באמצעות עורך הדין ד"ר יואל רוזנברגר, שעלה מזגרב לפני
המלחמה והתגורר בתל אביב, והוא פנה לקיבוץ בשמם.
המשכתי להצהיר ולזעוק כי בשום פנים ואופן אינני מוכנה לחזור ל"שם"
אבל נוכח העובדה שיש לי הורים ושהם רוצים בי לא הייתה לקיבוץ ברירה אלא לקבל את
דרישת ההורים.
זכור לי היטב המתח הנפשי
והצער שהייתי שרויה בו כל הזמן בקיבוץ .
בהשכמת בוקר היום שנועד לנסיעה באה אליי המטפלת הנייה , התיישבה על
מיטתי ובעוד כולם נמים את שנתם , דיברה על ליבי בקולה הרך והצליחה לשכנע אותי
ולהרגיע אותי.
יום הולדתי העשירי חל כאשר הייתי בלב ים על סיפון אוניית המשא שהסיעה
אותי בדרכי חזרה מישראל ליוגוסלביה ..
מקור וקרדיט :
דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017
ראו גם :
אודות
ד"ר דינה קטן בן-ציון ז"ל בויקיפדיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה