הילד הקטן והחמוד שמחייך אליכם מתוך קופסת הפילם, הוא גברא מנדיל, מי שיגדל להיות אחד הצלמים הידועים בארץ, ובעל סטודיו גברא לצילום, שהכשיר דורות של צלמים.

אבל כל זה לא היה קורה אלמלא הצילום שהציל את חייו, ובלעדי משפחה אחת אלבנית, טובה ופשוטה שלא נתנה להיטלר להפריע לה לקיים מצוות הכנסת אורחים.

גברא, הילד הקטן עם השם הגדול, נולד ביגוסלביה למשפחת צלמים – סבו היה הצלם של המלך ואמו ואביו היו בעלי חנות צילום בעיר נובי-סאד.

החיים היו שקטים וטובים, אביו של גברא נהג לצלם את הילד גברא ואת אחותו הקטנה בבה ולהציג את התמונות היפות והמוצלחות שלהם בחלון הראווה של החנות – פרסומת חינם.

ואז פרצה המלחמה וקטעה את האידיליה.

בעוד גברא הקטן מנסה להבין מדוע גרמני שהוא לא מכיר, רוצה להרוג אותו,

הבינו הוריו, שטוב לא יצמח להם כאן, ושחייבים לעזוב את יגוסלביה.

הם השיגו מסמכים מזוייפים עם השם הלא-יהודי "משפחת מנדיץ'" וקנו כרטיסים לרכבת לאלבניה .

רגע לפני שיצאה הרכבת לדרך, נשמע קול בכריזה אשר הורה למשפחת מנדיץ' לרדת מן הרכבת.

"אתם יהודים, ואתם לא יכולים לעלות" אמר הקצין הגרמני.

מסתבר שהמסמכים המזוייפים, פיספסו והשאירו על כנו את שם הסב היהודי – דויד. וזה מה שהסגיר אותם.

האב ניסה להתווכח כמיטב יכולתו, אך ללא הועיל, מזיע ומנסה למשוך זמן, הוא חיטט במסמכים ובניירות שבכיסיו בניסיון למצוא בהם משהו, ואז הוא נתקל בצילום – אחד מצילומי הפרסומת שנהג להציג בחלון הראווה של החנות – תמונה של שני ילדיו גברא ובבה, יפים ומסורקים, עומדים בחליפות מלחים ליד עץ אשוח מקושט.

התמונה אשר נועדה למשוך מצטלמי חג המולד – עמדה עכשיו להציל את חיי המצולמים.

"בבקשה אדוני הקצין, רגע אחד, יש לי פה הוכחה שאנחנו לא יהודים."

הקצין הביט בתמונה והתרצה. בתחושת הקלה עצומה עלתה המשפחה לרכבת.

אבל אז, ממש אחרי שהרכבת יצאה לדרך – היא נעצרה שוב.

הקצין הגרמני, שאך לפני רגע ראה את תמונת חג המולד ונתן להם אישור עלייה לרכבת, ניגש לקרון שלהם.

את מה שקרה עכשו לא הייתה שום דרך לצפות – הקצין התקרב אל אביו של גברא, שלף מכיס המדים תמונה של שני ילדים קטנים ובהירי שיער, הראה לאב, ואמר בגאווה: " אלה הילדים שלי!"

ואז יצאה הרכבת לדרך.

באלבניה הפך גברא הקטן לאיברהים והשתלב במרחב החדש וההורים חזרו לעסוק בצילום.

אבל אז הגיעה המלחמה גם לשם.

ראפיק, האסיסטנט של האב, לקח את המשפחה אל בית הוריו בכפר קטן.

הוריו של ראפיק וסל ופאיטמה וסלי, הסתירו את משפחת מנדיל ודאגו לה במשך כל ימי המלחמה.

 ראפיק הסביר להם כי על פי חוק הכבוד של האלבנים שנקרא "בסה" – מחויב כל אלבני לשמור על האורח שלו בכל דרך, אפילו במחיר סיכון חייו שלו.

בני משפחת מנדיל שרדו כולם את השואה, הם חזרו לנובי סאד עירם ופתחו מחדש את חנות הצילום. הם לקחו עימם את ראפיק ואביו של גברא לימד אותו את כל מה שידע על צילום.

עם קום מדינת ישראל, נפרדה המשפחה ממטיביה ועלתה ארצה.

גברא המשיך את המורשת המשפחתית וכשבגר, פתח סטודיו לצילום משל עצמו – סטודיו גברא.

הוא התמחה בצילומי אופנה ופרסומת – כמו הפרסומת שהצילה את חייו. ואף הקים ביה"ס לצילום והכשיר צלמות וצלמים צעירים.

במשך כל השנים הקפיד גברא לשמור על קשר עם המשפחה שהצילה אותו.

הוא פנה ל'יד ושם' בבקשה להכיר בהם כחסידי אומות העולם.

ראפיק והוריו וסל ופאטימה הפכו לאלבנים הראשונים אשר קיבלו את אות חסידי אומות העולם.

ראפיק הקים משפחה משלו והפך לצלם הראשי של מוזיאון טיראנה. הוא הלך לעולמו בשנת 2000.

בנו פטמיר שגם הוא צלם, המשיך את דרכו.

גברא מנדיל נפטר בשנת 2006 וצאצאי שתי המשפחות של גברא ושל ראפיק, שהצילום והאהבה קשרו ביניהן, ממשיכות לשמור על קשר.

את הסיפור היפה והאופטימי הזה על רוח האדם ועל הרבה מזל, למדנו מספר הילדים "הצילום שהציל אותנו" שכתבה מיה קלינגר-כהן.

הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2022

תערוכה מעבודותיו, ולזכרו של גברא מנדיל מוצגת בימים אלו בגלריית המשכן – בית מאירוב בחולון.

 

מקור

בית אריאלה וספריות תל אביב - יפו