יום אחד הילד שהיה תורן בחוץ במחנה הפרטיזנים ביוגוסלביה התחיל לצעוק : הגרמנים באים ! , הוא ראה אותם מרחוק, צבא גרמני , חיל רגלים, ראה יחידות אחת אחרי השנייה, משני צדי הכביש, מתקדמות לאט ובזהירות ומתקרבות , זה היה אולי קילומטר מאתנו, לא כל כך קרוב , אבל זה היה מסוכן. אז אנחנו יצאנו במהירות, כל אחד תפס מה שיכול היה לתפוס, עזבנו את המקום והתחלנו לרוץ, לברוח לכיוון הנגדי, אל תוך העיירה. הגענו לאיזו גבעה, ממש בקצה היער. לפני שנכנסנו אל תוך היער ושם עצרנו להסתכל מה קורה, אז ראינו שהבניין עלה באש. הגרמנים שרפו את הבניין, את זה ראינו, ואנחנו נשארנו בתוך היער והמשכנו לרוץ ולברוח ולהתרחק מן המקום הזה. אנחנו לא ידענו באיזו מהירות הם יגיעו וימשיכו הלאה, אז התחילה בשבילנו האופנסיבה הגרמנית השביעית נגד הפרטיזנים . הסתובבנו שם איזה שבוע בין הכפרים והתחלנו ללכת לעבר קורדון והמשכנו לנוס , עד ליקה הגענו.
מקור וקרדיט :
דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017
גדוד גרמני בזאגרב, 1941
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה