אני זוכרת את הקימה החפוזה , את האישה שלא העירו ושנשארה , נדמה לי
עם בנה הקטן לישון במקום שנעזב על ידי שאר הקבוצה -ימים רבים זכרתי זאת כדבר מעורר
פלצות. זוכרת גם את הטיסה במטוס דאקוטה אמריקאי לאיטליה, במטוס לא היו מושבים, ישבנו
על הרצפה, ואת הסוכריות שחילק לנו חייל אמריקאי, שעל פניו השחורים חיוך רחב לבן
שיניים..
עוד בלילה הגענו לשדה התעופה של בארי באיטליה. לילה , משהו קסום! אנחנו יורדים- הרבה מטוסים
יורדים והרבה עולים. פתאום רואים הרבה כוחות צבא , הרבה אמריקאיים והרבה אנגלים,
פתאום את רואה איזה כוח אדיר זה. ומעל היו הבלונים , נגד הפצצה אווירית של
הגרמנים.
בשלב מסוים במחנה ליד בארי חליתי בחצבת ואושפזתי בבית החולים
לילדים שבעיר בארי. את האשפוז במחלקה הזאת אני זוכרת כסיוט שרק ילד שרע לו מאד
סובל אפילו במחשבה על כך. ואז אמא נפצעה קשה מאד בדרכה חזרה למחנה מהביקור אצלי
בבית החולים. היא ישבה בקצה הספסל בג'יפ שהסיע אותה בדרכה מבארי אל המחנה, ומשאית
שחלפה התחככה בה, היא התקשתה לנשום , הובהלה לבית החולים במצב אנוש שם הצליחו
לייצב את מצבה.
היות שלא היה ברור אם תחלים מפציעתה הקשה די הצורך לעמוד על רגליה
, החליטה לשלוח אותי לישראל. כל זה קורה כחודשיים לפני תום המלחמה.
צירפו אותי לקבוצת ילדים שעלתה ארצה במסגרת עליית הנוער. אוסיף רק
שאמא החליטה לשלוח אותי ארצה גם כיוון שבמשך שנה שלמה לא היה קשר עם אבא והיא לא
ידעה אם יחזור או לא.
הדבר האחד והיחיד הזכור לי מרגע עזיבת בארי הוא הבובה הגדולה היפה. כל מה שראיתי
וחוויתי בימי ההפלגה לארץ ישראל ועד הגיעי לקיבוץ שער העמקים- נמחק מזיכרוני כלא
היה. בתמונה שצולמה בטרם ההפלגה נכתב על ידי אמי התאריך : בארי , 15 למרץ 1945 –
היום שבו מלאו לי שמונה שנים.
מקור וקרדיט :
דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה