ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שני, 6 במאי 2024

חייו של חיים הרצל ניצלו בשואה מספר פעמים ממש ברגע האחרון

 

מאת: איריס ליפשיץ-קליגר

בצילום למעלה : חיים הרצל (שורה ראשונה משמאל) ומשפחתו (רפרודוקציה: אביגיל עוזי)

חיים הרצל נולד בהונגריה ב-1937. הוא היה בן יחיד ובמלחמה התייתם משני הוריו, שרד בעזרת דודתו ובעלה ועלה לישראל. הוא גדל בתל-אביב, שירת בצנחנים והגיע עם גרעין בני עקיבא לקיבוץ סעד, שם התחתן ונולדו לו שישה ילדים. היום יש לו ולאשתו 18 נכדים ו-15 נינים. ארבעה מנכדיו משרתים בצבא, שניים מהם כלוחמים ביחידות מובחרות. ב-8 באוקטובר הם פונו לים המלח, וכעבור חמישה חודשים חזרו.

יתמות בגטו"נולדתי בבודפשט וב-1943, כשהייתי בן שש, אבא שלי גויס. הוא הוצב במחנה קרוב לעיר והייתי מתנגב לשם ובידי הזעירות מכניס לו אוכל דרך הגדר. על פי מה שאנחנו יודעים — לקחו אותו לחזית הרוסית. בגמר המלחמה זיהו אותו צועד באוסטריה, אבל מאז נעלמו עקבותיו — כנראה נהרג בצפון אוסטריה.

הגרמנים פלשו ב-1944 ואמא ואני הועברנו לגטו. כיוון שהגטו היה קטן, לקחו בתים קרובים לגטו והוציאו משם את האוכלוסייה הנוצרית ואיכלסו אותם ביהודים. אותנו שיכנו באחד מהבתים האלה, וכדי לסמן לכוחות שיש שם יהודים — תלו כוכב בכניסה לבית. באותו זמן בעיירה כ-30 ק"מ מבודפשט נשלחה כל משפחתי המורחבת לאושוויץ. דודה שלי הצליחה לברוח וחזרה ברגל לבודפשט. קצת לפני כן הגיעו לבית שלנו בגטו אנשי צלב החץ (התנועה ההונגרית הפרו-נאצית – אנ"ל), עקרו באישון לילה את הדלת ותפסו את אמא שהתחבאה מתחת למיטה. אני זוכר את זה. לקחו אותה ביחד עם המבוגרים האחרים בדירה ומאז לא ראיתי אותה עוד.

"דודה שלי, שהגיעה לחפש את אמא, מצאה אותי והצילה אותי. היא שילמה לחייל הונגרי כדי שיסכים להוציא אותי מהבית. הם נכנסו לבית וחיסלו את מי שנשאר. היה לי מזל גדול. דודתי הביאה אותי לבית אמו של ארוסה, לימים בעלה, גברת גרובר, בשולי הגטו. הייתי אצלם כמה ימים, ואז הדודה הסבירה לי שהשיגה עבורי בשגרירות השווייצרית פתק שבזכותו אוכל להיכנס לשגרירות עם ילדים נוספים, וכך אשרוד — 'השווייצרים ישמרו עליך'. הם לקחו אותי לשגרירות, אבל אני סירבתי להיכנס, ואני זוכר שהיא סטרה לי בכעס. לבסוף הם לקחו אותי בחזרה הביתה. אחרי שבועיים הגרמנים נכנסו לשגרירות והרגו את כל הילדים. שוב ניצלתי".

להמשך סיפור החיים  במאגר המידע הראשי על ילדים בשואה 

יום ראשון, 5 במאי 2024

הסיפור של הפיזיקאי פרופ' אברהם רינת ממכון ויצמן למדע, חבר הילדות של אנה פרנק

 


אברהם הצעיר בכינויו "אַפִּי" למד בבית הספר מונטסורי השישי לצד בן דודו סול קימל ("סאלי"), חנה גוסלר ואנה פרנק, שהיגרה עם משפחתה מגרמניה. אנה אהבה בסתר את סול, אך גם ידעה שבן דודו מקובל ממנו חברתית.

ביומנה היא כותבת: "... לסאלי היה בן-דוד ושמו אַפִּי. ילד יפה, תמיר, שנעשה לימים דומה לשחקן קולנוע ושעורר תמיד יותר הערצה מאותו נער שמן ומבדח, סאלי......

סול קימל שהיה פרופ' לכימיה בטכניון, נפטר ב-2021. חנה גוסלר-פיק, חברת הנפש של אנה, נפטרה שנה אח"כ. רק אברהם נשאר.

לסיפור החיים המלא

 


ילדותה העשוקה של מרים דודסון בתקופת השואה

 


"השלכתי את ילדותי מעל פניי, לא חפצתי בה יותר, לא היה בה כל טוב, אך היא שבה אליי. מסרתי את ילדותי למישהו שאולי זקוק לה, אבל אף אחד לא רצה בה, והיה לי לקחתה בחזרה. העבר עומד מול עיניי, השואה היא בנפשי ובזיכרונותיי. נכון, עשרות שנים מאז חלפו, אך כל עברי רץ בלי רחמים, כל ימיי, כל חיי".

 

כך, תחת הכותרת "ילדותי העשוקה", כותבת מרים דודסון, בת 77 מחדרה, שנולדה בצ'רנוביץ' ברומניה, וכשהייתה בת שנתיים נאלצה להיכנס עם שני הוריה ואחיה הבוגר לגטו שהוקם בעיר הולדתה. "ילדות ללא צעצועים ומשחקים. ילדות ללא חברים. לא להריח פרח, לא לשחק עם בובות, לא לדקלם שירים ולא לחגוג ימי הולדת. ילדותי נגזלה. פרק מחיי נגנב ונמחק. החבאתי בלב את סודותיי, הגידו אתם, איזו ילדות זאת היתה?".

דודסון משחזרת את רגעי האימה בגטו כאילו הם היו אתמול. דברים קשים. היא מדברת צלול, רהוט, כל פסיק במקום, כל נקודה. כיום היא יו"ר עמותת יש (ילדים ויתומים ניצולי שואה), חברה בוועדה הפרלמנטרית של הכנסת בנושא ניצולי השואה, ומתנדבת בנשמתה.

את הרגע שבו נכנסו החיילים לביתם היא לא שוכחת. "אומרים שילד בן שנתיים לא זוכר כלום. זה לא נכון. אני זוכרת מצוין. אבא לא היה בבית, הוא עבד כסגן מנהל תחנת הרכבת בעיר. היה עובד ציבור, ויכול היה להימנע מהגטו. אבל כשהוא חזר הביתה ולא מצא אותנו, הוא הבין. והוא הגיע מיוזמתו יום למחרת. "אני לא אשכח לעולם את הרגע שבו הגרמנים שפכו נפט על המעקה מעץ שהיה לנו בבית, והבעירו אותו. ואנחנו היינו חייבים לרוץ בין הלהבות לרדת למטה. אני הייתי עם שמלה דקיקה, לא נתנו לאמא שלי אפילו להלביש אותי. והיה חורף קשה בחוץ. זה היה אוקטובר 1941. שלג כבד היה ברחוב".

אחרי חודש בגטו נלקחה דודסון עם משפחתה (גם הסבתות ואחד הסבים היו במחנה) למחנה העבודה בטרנסניסטריה. "אמא שלי החלה לעבוד בעבודות חקלאיות שונות. אבא נשלח לעבודה בחציבת סלעים והנחת פסי רכבת. אני חליתי שם בטיפוס, מחלה שפגעה בי קשות ועד היום אני סובלת מראייה לקויה בגללה".

דודסון ומשפחתה שוחררו במרץ 1944, "אבל מסע החזרה לצ'רנוביץ לקח לנו חודש ימים. הגענו הביתה, הכי היה הרוס. שרוף. מראות קשים".

היא מאוד גאה באביה, שברח יחד עם עוד שני יהודים מהמחנה והצטרף לפרטיזנים. מאוחר יותר הוא הפך לחייל בצבא האדום, והיה בין הבודדים שהגיעו לבונקר של היטלר ב~8 במאי 1945, יום לפני הסיום הרשמי של המלחמה

מקור

 


דניאל לוז : הישרדות פעמיים : פעם כילד בשואה ופעם בקיבוץ בארי

  



 
מאת: 
רבקי גולדפינגר, ערוץ 7

התחלה// נולד בפריז בשנת 1933. הבכור מבין שני אחים. "כנער אבא עלה מפולין לפלשתינה, אבל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי הוא החליט להגר לאמריקה. בדרך עבר בצרפת ושם הכיר את אמא. הם התחתנו ואני נולדתי".

אבאמא// "אבא, מאיר לוצקי, נולד בכפר קטן בפולין. עלה לארץ בשנת 1917 מטעמי ציונות, והשאיר מאחור את המשפחה שלו. כולם נרצחו בשואה. את אמא רז'ין־רבקה הוא הכיר בצרפת. אמא ילידת פולין, והיו לה 11 אחים ואחיות. כמעט כולם נספו בשואה".

טראומה// מלחמת העולם השנייה פרצה כשדניאל היה ילד קטן בצרפת. "באחד הימים היינו בכיתה. בדיוק שיננו את לוח הכפל כשלכיתה נכנסו חייל גרמני עם רובה ואיש גרמני בלבוש אזרחי שחור. הם התלחששו עם המורה והצביעו עליי. הייתי ילד יהודי יחידי בכיתה, וכל המבטים הופנו אליי. ואז המורה ניגשה אליי והודיעה לי שאני צריך להתלוות אליהם. הייתי בהלם, אני זוכר שנורא פחדתי. אני רואה חייל עם רובה, ולא יודע מה הם רוצים ממני, ואם הם יירו בי עוד רגע או לא. זו טראומה שמלווה אותי עד היום".

הדרכון// החיילים הגרמנים הובילו אותו לבית הוריו, ומשם הוא הובל למחנה הסגר. "למזלנו לאבא היה דרכון של המנדט הבריטי, וזה שמר עלינו לאורך המלחמה. בזכות הדרכון הבריטי אותי לא לקחו כמו את שאר בני הדודים שלי למחנות ריכוז. הגרמנים העבירו אותנו ברכבת למחנה הסגר בתוך צרפת ולא למחנות השמדה. אבל החופש נלקח מאיתנו, הועברנו ממחנה למחנה, והיו ימים לא קלים".

טראומה 2// "היינו במחנה פואטיה במרכז צרפת, ומפקד הגסטפו של המחנה בא אלינו. כולנו נעמדנו והוא הסתובב בינינו, ופתאום הסתכל על אמא ואמר: תראי, את אומנם מוגנת דרך הדרכון של בעלך, אבל הילדים שלך הם כבר בעלי אזרחות צרפתית, ואם אנחנו מאוד רוצים - אנחנו יכולים לקחת אותם. הרגשתי איך אמא באותן שניות החסירה פעימת לב. אני לא יכול לשכוח את זה עד היום...

השחרור// "בשנת 44' היינו במחנה ההסגר ויטל. זו הייתה עיר תיירות, שהגרמנים שמו סביבה גדר תיל והפכו אותה למחנה הסגר לכמה אלפי בני אדם. באותו יום היו הפצצות של בעלות הברית. הגרמנים שמו אותנו במרתף עד שבסוף הגיע רגע השחרור. אחד החיילים האמריקנים נתן לי את הרובה שלו, והציע שאלך לידו ואעזור לו להוביל את השבויים הגרמנים. כילד באותם רגעים הייתה לי הרגשה של היי ואפילו של ניצחון".

לבד בארץ// אחרי המלחמה המשפחה הייתה צריכה לבנות את עצמה מחדש. את דניאל בן ה־16 שלחו ארצה במסגרת עליית הנוער. "הגעתי לארץ בספטמבר 1949 והתחלתי פרק חדש בחיי. באותן שנים בן גוריון שכנע את האנשים לשנות את שם המשפחה לשם עברי. כך שיניתי את שמי מלוצקי ללוז".

לשחק// במשך השנים שימש מורה ומחנך בקיבוץ נירים לכיתות היסודי. בהמשך עבר ללמד גם בחטיבת הביניים. "נדבקתי בחיידק התיאטרון בגיל צעיר. בכיתה א', כששאלו מי רוצה להשתתף במופע, אני מיד התנדבתי לשחק. לא ידעתי עדיין מה המשחק עושה לי ועד כמה זה בתוכי. כשבגרתי והתאמנו לתיאטרון עם במאי ועשינו תרגילי משחק, הבנתי כמה התיאטרון משמעותי לי".

עולה לבמה// אחרי שנים ארוכות כאיש חינוך, לאחר יציאתו גמלאות, גילה ופיתח תחום חדש בחייו - התיאטרון. "לעלות על במה ולשחק זה הפסיכולוג הכי טוב שלי". בשנים האחרונות, למרות גילו המתקדם, כבר הספיק לקחת חלק בכמה הצגות תיאטרון.

החצי השני// רעייתו רותי ז"ל, ילידת הארץ, שימשה גננת ומורה לגיל הצעיר. "נישאנו בשנת 1965, כשאני הייתי בן 33 ורותי בת 27. היינו יחד כמעט חמישים שנה. גרנו בקיבוץ נירים. רותי נפטרה בפתאומיות לפני 11 שנים במהלך טיול בספרד. היא הייתה אישה חכמה והצליחה מאוד בעשייה שלה. היא הייתה לי חברה לחיים".

נחמה// "יש לי ארבעה ילדים ומשפחה טובה ואוהבת. אני אוהב מאוד תינוקות, וליוויתי את כל הנכדים שלי מגיל אפס. זכיתי ל־12 נכדים. אני חש שאני מחזיר בכך חוב לסבתא שוש ז"ל, אמא של אמא שלי מפולין, שהיו לה 12 ילדים, שאותם גידלה לבד כי היא התאלמנה בגיל צעיר, וכמעט כולם נרצחו בשואה".

בעוטף// "כשהיינו זוג צעיר, רותי ואני קבענו את ביתנו בקיבוץ נירים. באיזשהו שלב עברנו לגור ליד אחת הבנות שלנו במושב יבול שבעוטף, שם בנינו בית קטן ויפה. כמה שנים לאחר שהתאלמנתי עברתי לקיבוץ בארי. שם גרתי עד לשבעה באוקטובר".

שישה באוקטובר// "קיבוץ בארי היה אחת מ־11 הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום כיפור שנת 1946. השנה, ביום שישי, שישה באוקטובר, הייתה בבארי מסיבת יום הולדת נהדרת לקיבוץ. היו הופעות ואווירה טובה. הגענו הביתה מהחגיגות אחרי חצות והלכנו לישון. לא שיערנו לעצמנו מה עומד לקרות בעוד שעות בודדות".

שבת בבוקר// בשש וחצי בבוקר התעורר לשמע אזעקות צבע אדום ומתקפת טילים שלא ידע כמותה. "בת הזוג שלי עדנה ואני נכנסנו מיד לממ"ד. ראינו הודעות בווטסאפ שיש מחבלים בקיבוץ ושצריך להסתגר בממ"דים. עוד לא ממש הבנו במה מדובר ועד כמה המצב חמור".

מחבלים בקיבוץ// "הבית שלנו ממוקם יחסית במרכז הקיבוץ, בשכונת הוותיקים. היינו בממ"ד. די מהר שמענו צעקות חזקות בערבית ויריות ממש לידנו. הרגשתי פחד מוות. חשבתי שהחיים שלי כנראה נגמרים היום. פחד כזה לא הרגשתי גם כילד קטן בצרפת. כל הזמן חשבתי איך נצליח לשרוד את התופת".

דפיקות בדלת// אחרי שעות קשות ומורטות עצבים בממ"ד, נשמעו לפתע דפיקות וקריאות מהכניסה לבית. "עדנה אמרה לי לא לענות כי אלו בטח מחבלים. החיילים פרצו פנימה דרך החלון ודפקו לנו על דלת הממ"ד. הם אמרו שהם חיילי צה"ל ושהם באו לחלץ אותנו. התרגשנו מאוד. הם זירזו אותנו: תיקחו מה שצריך במהירות. חייבים לצאת".

מפונים// לאחר חצות, כשעל גבו תיק קטן עם מסמכיו האישיים ושקית שלתוכה שפך את כל חבילות התרופות - חולץ בשלום מביתו. "ככה יצאנו. עם הבגדים שעל גופנו. אחד החיילים תפס אותי ביד והוביל אותי בחושך מוחלט. מסביב עוד נשמעו קרבות ירי והכוחות שלנו עדיין נלחמו במחבלים. הכניסו אותנו לקומנדקר. היינו צפופים, מבוגרים, ילדים ותינוקות. הוציאו אותנו ככה משטח הקיבוץ". אחרי המתנה ממושכת הגיעה לבסוף ההסעה שהובילה אותם למקום מבטחים.

למלון// "הגענו למלון דיוויד בים המלח ביום ראשון בבוקר, בשעה חמש וחצי, אחרי שלא עצמנו עין ברציפות משבת בבוקר. מהרגע הראשון שהגענו למלון אנשים טובים דאגו לנו ולכל מה שנזקקנו לו. היו אנשים מכל המגזרים, דתיים וחילונים. פה ראיתי את ישראל היפה. משמונה באוקטובר, במשך חודשיים היינו במלון, עד שהחלטנו לשכור בית בנאות אחווה ליד קריית מלאכי. רצינו כבר להרגיש הרגשה של בית".

שורד// "עברתי שואה פעמיים בחיי, בילדותי בצרפת ובטבח בבארי. לעבור את מלחמת העולם באירופה ואז לעבור תופת כזאת פה בבית שלי, במדינת ישראל, זה לא נתפס. אני עוד לא התאוששתי ממה שעברנו בשבעה באוקטובר. זו טראומה לא פשוטה בשבילי".

השגחה פרטית// "היינו בממ"ד משש וחצי בבוקר בשמחת תורה ועד חצות. השכונה החדשה שהייתה ליד הגדר עברה טבח נורא. המחבלים עברו עם טנדרים את הגדר, שרפו בתים, רצחו ובזזו. אנחנו היינו יותר במרכז. ירו על הבית לידינו, במרחק שלושה מטרים מאיתנו, ואלינו הם לא הגיעו. למה? אני לא יודע להסביר. אני אדם לא דתי ומאוד רציונלי, אבל הגעתי לתובנה שהנפש שלנו לא הולכת לאיבוד אחרי מותנו. כנראה הנשמה או האנרגיות, כל אחד יקרא לזה איך שיבחר, קיימות. ייתכן שהנשמות של היקרים לי נתנו לי הגנה באותה שבת".

מקור וקרדיט : רבקי גולדפינגר, ערוץ 7

קישור לראיון המלא

 

בשקט ובדממה הם הסתתרו שמעו את “קונצרט המוות” וחששו לחייהם

 



מרסל דריימר בן השמונה, אחותו הקטנה ואימם נשכבו על קטע אדמה שבו שדה חיטה היה צמוד לשורת עצים. היער היה כ-300 מטרים מהשכונה שזה עתה הוזהרו לעזוב בעיר דרוהוביץ', פולין. "אקציה" התרחשה בעיר, ואם הגרמנים היו מוצאים אותם, הם היו מגרשים אותם למחנה ריכוז והורגים את מארחיהם. 

אימו של מרסל לבשה מעיל גשם באותו צבע כמו התבואה שביניהן התחבאו; היא פרסה את זה עליהם כמיטב יכולתה, והם חיכו. כעבור שעה ומשהו שמעו את האקציה: צעקות, כלבים נובחים, אנשים צורחים. "אתה יודע ומבין ," אמר מרסל, "אנשים מתים."

 במשך שלוש עד ארבע שעות שמעו את מה שמרסל ואחותו מכנים "קונצרט המוות". ואז, התחיל לרדת גשם, והקולות הנוראיים שככו. השלושה חיכו עוד שעה לפני שהם קמו ועשו את דרכם לביתה של המטפלת שלהם, שאותה הם ביקרו. כשהם התקרבו לבית, הם ראו חייל גרמני עם הכלב שלו. "הוא הסתכל עלינו", סיפר מרסל בראיון  בפני המוזיאון להנצחת השואה של ארצות הברית. 

"הוא ראה את אמא שלי, אחותי ואותי. הוא פשוט עצר לרגע, הסתובב והלך. זה היה נס". 

אילו היה החייל הגרמני עם חייל אחר, אף אחד מהם לא היה יכול להסתובב וללכת . כל אחד יפחד שהשני יסגיר אותו. 

מרסל אמר שהסיפור שלו על הישרדות השואה כולל כמה ניסים. הוא ומשפחתו סבלו ומאוחר יותר נמלטו מגטו דרוהוביץ'. לאחר מכן, הם הסתתרו בבונקרים שונים , ברחו לכפר קטן, הסתתרו ברפת ושרדו את החורף בבור באדמה כדי להימנע מהנאצים ללכוד אותם . שנתיים לאחר שמרסל ואחותו שמעו את "קונצרט המוות", בגטו  שוחררה המשפחה על ידי הצבא הסובייטי. 

מרסל נחלש כל כך מרעב ומחסור שהוא כבר לא יכול היה לעמוד על רגליו . בגיל 10, רגליו לא החזיקו אותו, והוא נאלץ ללמוד ללכת שוב. מרסל חזר לבריאותו, סיים תיכון והמשיך ללמוד הנדסה במכללה . ב-1961 היגר לארצות הברית, שם הוא משמש כיום כמתנדב במוזיאון האמריקני להנצחת השואה.

 מקור 

גטו דרוהוביץ' היה גטו  שהקימו הנאצים  בעיר דרוהוביץ' שבמערב אוקראינה במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. הגטו חוסל בעיקר בין פברואר לנובמבר 1942, אז גורשו רוב היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ.

 


יום שבת, 4 במאי 2024

היום , יום הולדתה של הילדה היהודייה מצרפת, אנני דירנפלד ז"ל

 


בתאריך של 4  במאי 1942 | ילדה יהודייה צרפתייה, אנני דירנפלד, נולדה בטולוז. 

 

היא הגיעה לאושוויץ ב-4 ביולי 1944 בטרנספורט של 1,100 יהודים שגורשו מדרנסי. היא הייתה בין 479 אנשים שנרצחו בתא גזים  מייד לאחר הסלקציה.

 

מקור

 


היום, יום הולדתה של הילדה היהודייה מהונגריה , אוויק גולדנברג

 



4
 במאי 1935 | נולדה הילדה היהודייה הונגרית, אוויק גולדנברג.

 

ב-1944 גורשה לאושוויץ ונרצחה בתא הגזים.

 



 מקור

 


הנריק פייחוטקה , בן 9 רועה פרות בכפר פולני

  הילד היהודי הנריק פייחוטקה בן 9 התגורר בעיר אוטבוצק ליד וארשה . אימו הצליחה להעביר אותו בחשאי למשפחת איכרים פולנית . אצל המשפחה הפולנית הו...