"השלכתי את ילדותי מעל פניי, לא חפצתי בה יותר, לא היה בה כל טוב, אך היא שבה אליי. מסרתי את ילדותי למישהו שאולי זקוק לה, אבל אף אחד לא רצה בה, והיה לי לקחתה בחזרה. העבר עומד מול עיניי, השואה היא בנפשי ובזיכרונותיי. נכון, עשרות שנים מאז חלפו, אך כל עברי רץ בלי רחמים, כל ימיי, כל חיי".
כך, תחת הכותרת "ילדותי
העשוקה", כותבת מרים דודסון, בת 77 מחדרה, שנולדה בצ'רנוביץ' ברומניה,
וכשהייתה בת שנתיים נאלצה להיכנס עם שני הוריה ואחיה הבוגר לגטו שהוקם בעיר
הולדתה. "ילדות ללא צעצועים ומשחקים. ילדות ללא חברים. לא להריח פרח, לא לשחק
עם בובות, לא לדקלם שירים ולא לחגוג ימי הולדת. ילדותי נגזלה. פרק מחיי נגנב
ונמחק. החבאתי בלב את סודותיי, הגידו אתם, איזו ילדות זאת היתה?".
דודסון משחזרת את רגעי האימה
בגטו כאילו הם היו אתמול. דברים קשים. היא מדברת צלול, רהוט, כל פסיק במקום, כל
נקודה. כיום היא יו"ר עמותת יש (ילדים ויתומים ניצולי שואה), חברה בוועדה
הפרלמנטרית של הכנסת בנושא ניצולי השואה, ומתנדבת בנשמתה.
את הרגע שבו נכנסו החיילים לביתם היא לא שוכחת.
"אומרים שילד בן שנתיים לא זוכר כלום. זה לא נכון. אני זוכרת מצוין. אבא לא
היה בבית, הוא עבד כסגן מנהל תחנת הרכבת בעיר. היה עובד ציבור, ויכול היה להימנע
מהגטו. אבל כשהוא חזר הביתה ולא מצא אותנו, הוא הבין. והוא הגיע מיוזמתו יום
למחרת. "אני לא אשכח לעולם את הרגע שבו הגרמנים שפכו נפט על המעקה מעץ שהיה
לנו בבית, והבעירו אותו. ואנחנו היינו חייבים לרוץ בין הלהבות לרדת למטה. אני
הייתי עם שמלה דקיקה, לא נתנו לאמא שלי אפילו להלביש אותי. והיה חורף קשה בחוץ. זה
היה אוקטובר 1941. שלג כבד היה ברחוב".
אחרי חודש בגטו נלקחה דודסון
עם משפחתה (גם הסבתות ואחד הסבים היו במחנה) למחנה העבודה בטרנסניסטריה. "אמא
שלי החלה לעבוד בעבודות חקלאיות שונות. אבא נשלח לעבודה בחציבת סלעים והנחת פסי
רכבת. אני חליתי שם בטיפוס, מחלה שפגעה בי קשות ועד היום אני סובלת מראייה לקויה
בגללה".
דודסון ומשפחתה שוחררו במרץ
1944, "אבל מסע החזרה לצ'רנוביץ לקח לנו חודש ימים. הגענו הביתה, הכי היה
הרוס. שרוף. מראות קשים".
היא מאוד גאה באביה, שברח
יחד עם עוד שני יהודים מהמחנה והצטרף לפרטיזנים. מאוחר יותר הוא הפך לחייל בצבא
האדום, והיה בין הבודדים שהגיעו לבונקר של היטלר ב~8 במאי 1945, יום לפני הסיום
הרשמי של המלחמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה